"הלוטו התקציבי": כוח חסר תקדים לשר התחבורה ישראל כץ

אחד החגים החשובים ביותר לאחדות ישראל הוא "חג הפוליטיקאים", שידוע גם בכינויו העממי "חוק ההסדרים". החג הזה מתקיים אחת לשנה או שנתיים, לרוב בקיץ, ומאחד תחתיו את כל הקשת הפוליטית - ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, מרכז מתון ושוליים קיצוניים. הסיבה למסיבה היא המכנה המשותף הבסיסי והעמוק ביותר של כו-ו-ו-לם - פתיחת הברז של הזרמת כספי הציבור.

בל נשכח, קריירה פוליטית היא עסק יקר, מורכב ותובעני. צריך להחזיר חובות פוליטיים לספונסרים, לטפח פעילים ומקורבים ולהשקיע בעתיד (של הקריירה כמובן), והדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא אותו מסלול מהיר של חוק ההסדרים, שעוקף - סליחה, "משלים" - את תקציב המדינה הרגיל אבל עם פחות חסמים מנהלתיים, שקיפות ציבורית, דיונים פתוחים ופרטניים בכנסת ושאר בלבולי מוח דמוקרטיים, שמעכבים את הכסף בדרכו לכיסים הנכונים, סליחה, "למטרות הלאומיות הדחופות".

עם השנים גדל החוק הזה והפך למפלצת. הצעת החוק החדשה, למשל, מאגדת 124 עמודים ומאות סעיפים, שמנתבים תקציבים והקצאות בהיקף של מאות מיליארדי שקלים. בין השורות אפשר להבחין בפרי עמלם המסור של מאות לוביסטים, "לוחצי ידיים", "קורצי קריצות", "מאכערים", "מנהלי קשרי ממשל" ושאר פועלי צללים חרוצים. ומי שירד לעומקו יוכל לשרט באופן יעיל את המפה העדכנית של "מי חייב למי ולמה" בפוליטיקה בישראלית.

אבל השנה יש גם נחמה. בשם השקיפות הציבורית והדמוקרטיה, החליט האוצר לפרסם מבעוד מועד את התוכנית הכלכלית באתר הרשמי ואף בישר בגאווה כי "לראשונה הציבור מוזמן להעביר את הערותיו". הציבור קיבל לא פחות משבוע ימים, באמצע חודש הפגרה של אוגוסט, כאשר 70% מהמדינה בחו"ל, להעיר את הערותיו על אותם מאות סעיפים יקרים לכיסו ולשלוח אותן לאיזו כתובת מייל אנונימית באגף התקציבים. אכן, שקיפות דמוקרטית שראוי להתברך בה.

הזוכה הגדול: משרד התחבורה

אנחנו דווקא טרחנו לעיין עבורכם לעומק באותה תוכנית כלכלית וחיש קל הגענו למסקנה שאחד הזוכים הגדולים ב"לוטו" התקציבי הוא משרד התחבורה בראשות השר ישראל כ"ץ. התוכנית החדשה מעניקה למשרד התחבורה, בין השאר, שליטה כמעט בלעדית על "שיבר" שפותח צינור ענק, שמחובר ישירות לקופת המדינה ואמור להזרים, מתחילת 2017, עשרות רבות של מיליארדי שקלים ל"תוכניות לאומיות" של תשתית תחבורתית. במדינה, שבה כסף מתורגם לכוח פוליטי, לא נופתע אם מדובר במקפצה רצינית לכיוון משרד ראש הממשלה.

הנימוק הבהול, שבשמו הוחרגו סעיפי התקציב הללו מתקציב המדינה הרגיל והועברו לחוק ההסדרים הוא הגילוי המרעיש והמפתיע שהמצב בכבישים הוא בגדר מצב חירום לאומי. וכך נפתח הפרק הזה בתוכנית: "השוואה בינלאומית של מדדים לאיכות התחבורה הציבורית מצביעה על קיומו של פער מהותי בין ישראל למדינות המפותחות בנוגע לאיכות התחבורה הציבורית.

פער זה קשור בהיקף התשתית הקיימת ומתבטא בשיעור פיצול הנסיעות בין תחבורה ציבורית לרכב פרטי ובמהירות הנסיעה של התחבורה הציבורית. העדר תשתית איכותית של תחבורה ציבורית גורם להגברת הגודש בדרכים... ולאובדן שעות רבות של האזרח על הכביש. הללו מביאים לאובדן כלכלי שנאמד בכ-25 מיליארד שקל.

המשך המגמה הקיימת, הכוללת גידול מתמיד במספר הרכבים החדשים בכל שנה (יותר מ-250 אלף כלי רכב בשנה), צפוי להכפיל את אורך הגודש בקטעי הדרכים המהירות בשעת שיא בוקר, כך שכל אזרח יבזבז מעל 60 דקות בממוצע בכל יום. בהתאם, האובדן הכלכלי צפוי להגיע ל-40 מיליארד שקל בשנת 2030... כדי למנוע משבר תחבורתי חמור בעתיד הקרוב, נדרשת כעת השקעה משמעותית בפיתוח מערכות הסעת המונים במטרופולינים במקביל לשיפור יכולת ביצוע הפרויקטים וצמצום משך זמן הביצוע ".

אכן נתונים קשים ומפחידים, שמצדיקים השקעות חירום והזרמה דחופה של עשרות מיליארדים למשרד התחבורה. אבל רגע, איך בדיוק הגענו למצב הזה? ומה בדיוק עשו בנידון משרד התחבורה והשר, שעומד בראשו בשלוש הקדנציות האחרונות, כדי לחזות ולמנוע אותו? ולאן נעלמה האפקטיביות של 40-50 מיליארד השקלים שכבר הוקצו למשרד התחבורה בתחילת העשור לתוכנית לאומית של תשתיות ותחבורה ציבורית? עזבו, אין לנו זמן לשאלות טורדניות. אנחנו הרי במצב חירום והדרך היחידה לכבות את הבעירה התחבורתית, אם לסמוך על חוק ההסדרים, היא להמטיר עליה עשרות מיליארדים עד שתדעך.

הפספוס של הרכבת הקלה

השאלה שבכל זאת חייבים לשאול נוכח סכומי העתק, כמעט 60 מיליארד שקל כולל ההשקעות ברכבת, היא אם אפשר לסמוך על משרד התחבורה שהפעם יוקצה הכסף באופן אפקטיבי ויעיל למטרות הנכונות. אלא שמה שסעיפי התוכנית הכלכלית החדשה גרמו לנו זה בעיקר תחושה לא נעימה של "דז'ה-וו".

קחו, למשל, את "תוכנית הדגל" להסעת המונים במטרופולין תל אביב, אותה תוכנית שהתעכבה כמעט עשור, הקיזה מיליארדים מיותרים (תלוי למי) מהקופה הציבורית עוד לפני התחלת העבודות וגורמת כיום כל כך הרבה אומללות לכל כך הרבה נהגים. האם ידעתם שהתוכנית העתידנית הזו היא כבר מיושנת, לא עדכנית ולא מספקת? את זה לא אנחנו אומרים, חלילה, אלא האחראים הישירים עליה.

והנה עוד ציטוט מחוק ההסדרים החדש: "התב"ע שקבעה את התוכנית הקיימת להסעת המונים במטרופולין של תל אביב אושרה בשנת 2010 והתבססה על מאגרי נתונים של תחילת שנת 2000... במהלך השנה האחרונה התבצעה עבודת מטה מקיפה של משרדי התחבורה, האוצר, מוסדות התכנון, חברת נת"ע, רכבת וישראל ויועצים חיצוניים אשר מטרתה הייתה לבחון את מידת עמידת התוכנית המקורית ביעדים האסטרטגיים...

תוצאות העבודה הצביעו כי נדרש לקדם, בנוסף לקווי הרכבת הקלה, חלופה המשלבת קווי מטרו במערכת הסעת ההמונים... מערכת מטרו היא בעלת יתרונות על פני מערכת רכבת קלה כיוון שהיא נהנית מההעדפה מוחלטת בתנועה וכן ממהירות וקיבולת גבוהות משמעותית מזו של רכבת קלה... בחינת שינוי התכנון מקו רכבת קלה לקו מטרו ייעשה בליווי הוועדה הבין-משרדית לתחבורה יבשתית".

במילים אחרות, אופס. טעינו. כנראה שיש חלופות מתאימות ויעילות יותר מהרכבת הקלה. לא נורא. עוד כמה מכרזים וכמה עשרות מיליארדים מתקציב לקבלנים ולספקים והעסק יעלה על המסלול הנכון. אולי. עד להודעה חדשה.

כמובן, ההודאה בטעות לא מפריעה למנסחי חוק ההסדרים להמשיך ולתקצב את המשך התוכנית המקורית ה"מיושנת" - כהגדרת האחראים - של הרכבת הקלה, כולל קידום "הקו הירוק" (הרצליה-ראשון לציון), שעלותו מוערכת ב-20 מיליארד שקל, והקו "הסגול", (יהוד, גבעת שמואל וכו') שעלותו מוערכת בכ-8.6 מיליארד שקל. טיפ קטן לקוראים: כאשר המילים "מוערכת בכך וכך" מופיעות בהצעת תקציב, אתם יכולים להוסיף בקלות עוד איזה 10% עד 20% למספרים המקוריים כדי לקבל את העלות בפועל.

המתנות של חיפה

נוכח הפלונטר התחבורתי הבלתי פתיר באזור גוש דן, אי אפשר שלא להתפעל מהנחישות של משרד התחבורה לפתור את בעיות התחבורה של "מטרופולין" חיפה. בחוק ההסדרים החדש זוכה העיר חיפה למטר מפתיע של מתנות, או כפי שאומרים הגויים "חג המולד הגיע מוקדם השנה", עם הקצאות ממשלתיות נדיבות מאוד לפרויקטים תחבורתיים שונים, ולעתים קרובות גם משונים.

הדבר שמאפיין במיוחד את הפרויקטים ה"צפוניים" בהצעת החוק הוא הדלילות היחסית של הנימוקים שתומכים בהם והתנפחות התקציבים לאורך השנים. כך, למשל, מאשר חוק ההסדרים הנוכחי את הקידום ואת התקצוב של קו הרכבת הקלה מנצרת לחיפה, שצפוי לחבר בין גוש נצרת לקריית אתא וחיפה. אורך הקו המתוכנן הוא 40 ק"מ בסך הכול אך עלותו למדינה, על פי חוק ההסדרים הנוכחי, היא לא פחות מ-6.9 מיליארד שקל.

נזכיר שמדובר בסכום דומה לזה של "הקו הסגול" בגוש דן, אך בעוד שאותו קו סגול אמור לטפל בהסעה של כ-25 מיליון נוסעים בשנה, הקו מחיפה לנצרת אמור לטפל - על פי מחקר שמופיע באתר האינטרנט של חברת יפה נוף - באלפים בודדים של נוסעים בשעות השיא היומיות.

התוכנית לקו הזה, אגב, הוגשה לראשונה כבר בתחילת העשור, עם לוח זמנים לסיום ב-2016 ועלות למדינה של כ-3 מיליארד שקל. התוכנית החדשה מדברת על סיום ב-2023 ועל תקציב יותר מכפול. איך זה קרה? והאם מישהו בדק באמת את הנחיצות? כמו שאמרנו, היד הבלעדית על השיבר היא של משרד התחבורה.

זה לא הכול. במסגרת גשם המתנות שזכתה בהן חיפה מקצה התוכנית לא פחות מ-2.6 מיליארד שקל להרחבת קווי המטרונית (אוטובוסים מפרקיים במסלולים מהירים), כולל שני קווים שכונתיים חדשים בתוך העיר. כן, אנחנו מדברים על אותה מטרונית שעליה כתב מבקר המדינה ב-2014 כי החברה שעמדה מאחורי הפרויקט חרגה פי שלושה (!) מאומדן עלויות התשתית שלה, ללא מתן הסברים וללא בקרה, וכי נמצאו ליקויים בתחומים רבים ובהם התכנון, הבקרה והפיקוח של משרד התחבורה. נזכיר שאותו פרויקט החל בתקציב מקורי של 540 מיליון שקל והסתיים באומדן של 1.59 מיליארד שקל למדינה. כעת, כאמור, אמור לזרום לפרויקט ההרחבה של המטרונית סכום גדול פי חמישה מהתקציב המקורי. מישהו קיבל תיאבון.

נסיים בנסיקה לאוויר, תרתי משמע. חוק ההסדרים החדש מקדם גם הקמת רכבל תלול, בתוואי קשה, שיסיע סטודנטים מצומת צ'ק פוסט עד לאוניברסיטה עם עצירה בטכניון. מדובר בפרויקט, שכיום כבר ניתן לו מענה תחבורתי יסודי ומתוקשר באמצעות צי של קווי אוטובוס ייעודיים ומהירים והוא יהיה ממילא אפקטיבי רק בשעות מסוימות של היום ובחלקים מצומצמים של השנה (עונת הלימודים).

הפרויקט הסהרורי החל את דרכו בתחילת העשור עם הערכת עלות של 180 מיליון שקל, וכעת הוא מתוקצב בחוק ההסדרים בלא פחות מ-290 מיליון שקל.

אנחנו בטוחים שלנדיבות המפתיעה של משרד התחבורה אין שום קשר לאחוות הלוחמים האמיצה שנרקמה בשנים האחרונות בין כ"ץ וראש עיריית חיפה על רקע ההקמה השנויה במחלוקת של "הנמל החדש", פרויקט המחמד האישי של שר התחבורה.

אלה כמובן רק כמה דוגמאות מני רבות, אך גם מהן אפשר לקבל שתי תובנות. הראשונה היא, שבניגוד לתפיסה המקובלת בקרב אימהות יהודיות, מקצועות העתיד הם כבר לא עורכי דין ורופאים או אפילו היי-טקסיטים. הדרך הטובה להבטיח את עתיד הילדים היא לעודד אותם להיות קבלני עפר וביצוע, מתכנני פרויקטים תחבורתיים, יבואני ציוד לתשתית תחבורתית, מתווכי כוח אדם וכו', ושלא ישכחו לעבור, על הדרך, קורס חובה בפיתוח "קשרי ממשל". התובנה השנייה, למי שכבר בחר בקריירה הקבלנית, היא שאל לכם להתייאש אם הפרויקט שלכם התעכב בכמה שנים. יש סיכוי טוב שבעוד שנתיים-שלוש התקציב שלו יגדל פי שלושה.

 חוק ההסדרים