האם עשיית לייק או שיתוף לסטטוס בפייסבוק מהווה לשון הרע?

בית המשפט ממשיך לשרטט את גבולות "המותר והאסור" ברשת האינטרנט, והפעם הוא מתמודד עם השאלה האם עשיית "לייק" או "שיתוף" לסטטוס שאדם אחר העלה ברשת החברתית פייסבוק מהווה לשון הרע כלפי הנפגע על-ידי מי שלחץ על הלייק או השיתוף. על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה.

"אם תתקבל פרשנות כי הלייק או השיתוף מהווה עוולה בלשון הרע, כי אז אנו מצמצמים או מגבילים את חופש הביטוי של היחיד, האדם המשתמש בפייסבוק", כותב השופט עודד מאור מבית משפט השלום בתל-אביב בפסק דין העוסק בסוגיה, תוך שהוא קובע כי "חוק איסור לשון הרע מגביל את חופש הביטוי של כותב הסטטוס הראשון, המקורי; חוק איסור לשון הרע מגביל את חופש הביטוי של אמצעי התקשורת ושל המפיץ. אין בחוק הוראה מגבילה אחרת. מאחר וחופש הביטוי הוא אחד מזכויות היסוד החשובות של האדם, בהתאם לדין, לא ניתן לצמצמה באמצעות אלא בחוק או בהסמכה מפורשת בו, כאמור בפסקת ההגבלה". 

הגבול החדש של חופש הביטוי בפייסבוק שורטט במסגרת תביעה בהיקף 6.4 מיליון שקל שהגישה חברת נידיילי המפיצה את מקומון שבועי בשם "המקומון רמת-גן גבעתיים" כנגד יואל וגלית שאול, בטענה כי יצרו ופרסמו בזדון עשרות פרסומים משמיצים ומכפישים כנגד המקומון, המהווים בין היתר לשון הרע כנגדו. זאת, נטען, לאחר שעשו שיתוף (SHARE) לפרסום בפייסבוק בו הופיעה תמונת המקומון מושלך לפח אשפה לצד מלל המכנה את המקומון "הזיבלון"; וכן סימנו לייק (LIKE) לסטטוס של קבוצת פייסבוק שפרסמה תמונת כלב שעושה את צרכיו על המקומון.

בית המשפט נדרש לענות על שתי שאלות במסגרת הדיון בתביעה: האחת, האם הפרסומים מהווים לשון הרע - ועל כך השיב השופט מאור בחיוב; והשנייה, האם עצם השיתוף או עשיית לייק לו מהווים מעשה לשון הרע - ועל כך השיב השופט בשלילה. 

15 שניות של תהילה

"לצד היתרונות הבולטים של רשת האינטרנט, וכחלק מההתפתחות של זמינות הקולות, תוצר לוואי שלה הוא גם הצורך להתבלט, להרשים, להיות 'אחד שיודע', להיות זה שיוביל את הדעה, את המחאה, להיות מי שיוביל מאבק. כל אחד רוצה לקבל את אותן 15 דקות תהילה, מונח לשון שטבע האמן האמריקאי אנדי וורהול בשנת 1968, אולם כיום הקצב מהיר יותר ושונה, והרצון הוא לזכות - לכל היותר - באותן 15 שניות של תהילה", כותב השופט מאור בפסק הדין, ומוסיף כי "ריבוי הדעות, הקצב, המרחב האינסופי מוביל לשפה רמה יותר, תוקפנית יותר, קיצונית יותר - והכול כדי לזכות באותן שניות של תהילה. הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום... והקולות לעתים רמים, בוטים ואלימים, וכתוצאה מכך סף הרגישות של החברה כולה עולה; אך בעידן החדש, ומכורח המציאות, נכון לזכור שגם קולות צורמים שבלית-ברירה נשמעים, ייעלמו הם ויתפוגגו לתהום הנשייה בחלוף אותן 15 שניות". 

על הרקע הזה, מציין השופט כי הסדרי החקיקה בתחום לשון הרע - שנחקקו ב-1965 - אינם בהכרח תואמים עוד לעולם בו אנו חיים, ונתקשה לעתים למצוא בהם כלי המתאים לעידן הטכנולוגי החדיש. "מאז ומעולם נדרשו בתי המשפט להתמודד עם פערים שנתהוו בין דברי חוק והלכות של יום האתמול לבין תופעות החיים של יום המשפט, כאשר המשפט והחוק, לעולם משפט וחוק של אתמול הם, והתקדמותם התקדמות איטית, זהירה ומחושבת היא. ואילו המציאות, זו משתנה והולכת כל העת, לעתים במהירות מסחררת", כותב השופט.

השופט מציין עוד כי מעיון בהוראות חוק איסור לשון הרע עולה כי "פרסום" לשון הרע איננו רק התוצאה, אלא נלווית אליה גם הפעולה - ההודעה ברבים. משכך, ביחס לכותב המקורי - הראשון, הרי שעם כתיבת הסטטוס ופרסומו בקיר שלו והפצתו לחבריו, אזי מתקיימים שני היסודות המקימים את פעולת הפרסום, כאמור בחוק איסור לשון הרע: האחד - הבעת לשון הרע (בעל-פה, בכתב, בדפוס, ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר); והשני - והגעתו של הדבר לאחר (זולת הנפגע).

לחיצת לייק - הסתכלות "ממבט הציפור"

יחד עם זאת, נקבע בפסק הדין, אם הנתבע איננו הכותב המקורי, אלא רק מי שנחשף לסטטוס הראשון באמצעות הפייסבוק, וכל פעולתו הייתה רק לחיצה על כפתור הלייק או על כפתור השיתוף, הוא אינו מקיים את שני יסודות פעולת הפרסום הנדרשים בחוק.

"סימון לייק אינו אלא הבעת תמיכה, הזדהות, הבעת רגש של חיוך או הכרה, פעמים רבות ספונטנית בלא משים או מחשבה מרובה, על-ידי מי שנחשף לסטטוס הראשון. יש לראות לחיצה על לייק כהסתכלות ממבט הציפור על הפרסום, במהירות הקריאה, מעין אמירה כללית של 'אהבתי', 'מצא חן בעיניי הרעיון', 'נחמד', 'מצחיק', 'מרגש' - ולאו דווקא כהבעת תמיכה לכלל האמור בסטטוס הראשון. הא ותו לא", כותב השופט מאור, ומוסיף כי "פעולת הלחיצה על כפתור הלייק מהותה ועיקרה הוא להביע את אותו רגש כלפי הסטטוס עצמו או אף לגבי כותב הסטטוס - ללא קשר לתוכנו של הסטטוס עצמו, ולא לבצע את פעולת הפרסום, שאינה אלא תוצר לוואי של מערכת פייסבוק, ואף קשורה בהגדרת הפרטיות שקובע מפרסם הסטטוס הראשון, ולנתבע, המשתמש הנוסף, אין יכולת לדעת מהי". 

לכן, קובע השופט, אין בעצם הלחיצה על כפתור הלייק או כפתור השיתוף (שהם כאמור דרישת הפרסום בחוק איסור לשון הרע) את יסוד הבעת לשון הרע, אלא אך את השלב השני, יצירת פעולת ההגעה של הסטטוס לאחר (זולת הנפגע), ומשכך לא ניתן לראות בפעולות אלה כ"פרסום". 

"פרשנות אחרת, פשטנית יותר, עלולה להוביל לתוצאה לפיה משתמשים רבים באתר הפייסבוק הופכים כנתבעים בפוטנציה וכמי שעוולו כלפי הנפגע, אך בשל העובדה שלחצו (ולעתים גם בלא משים או בשוגג) על כפתור הלייק או השיתוף ביחס לסטטוס לו נחשפו, שאורך חייו של הסטטוס - לפחות מבחינתם - הוא לכל היותר שניות בודדות שלאחריהן עברו כבר לסטטוס הבא", נכתב בפסק הדין.

השופט ציין עוד כי אינו מתעלם מהקושי העולה מהתוצאה אליה הגיע, כי "יש בנמצא כאלה העושים, למגינת-הלב, שימוש פוגעני ואלים בפלטפורמה הזמינה והפשוטה, וחיצם הנורה כלפי אחֵר מהקשה על מקלדת או מסך, פגיעתו קשה שלעתים אף קטלנית היא".

לכן, הוא מציין, "צלילי אזהרה אלה מחייבים אותנו להקפיד על שימוש ראוי ברשת האינטרנט בכלל ובפייסבוק בפרט תוך מתינות וסובלנות. אולם אין במעשים פסולים ולעתים בלתי נסלחים אלה כדי להוביל למסקנה חפוזה כי יש להגביל את השימוש ברשת האינטרנט ובפייסבוק בהחלטה פסיקתית, וזאת ייעשה אך בהסמכה ברורה ומפורשת של המחוקק". 

בנסיבות, קורא השופט למחוקק לתקן את החוק כך שיתאים למציאות החדשה.

בנוסף, השופט מאור מתייחס לשאלה מה אמור לעשות אותו נפגע אשר פורסמה לשון הרע כנגדו, והיא מופצת לכל עבר על-ידי משתמשים שונים בפייסבוק רק בשל העובדה שסימנו לייק, ומציין כי "התשובה לכך היא בנקיטת פעולה כנגד המפרסם הראשון, הוא המעוול והגשת תובענה כנגדו בשל לשון הרע". וזאת, באמצעות פנייה לפייסבוק להסרת הפרסום הפוגעני או באמצעות פנייה לבית המשפט. 

את יואל וגלית שלום ייצגו עורכות הדין ד"ר פנינה בכר ואורה בר-גיל.