בואו ואסביר לכם למה "כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן - 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית - צמיחה בשיעור הבעלות על בתים - הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" - בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

■ הכותב הוא אנליסט בכיר באקסלנס ברוקראז'.