אמריקה בע"מ

נותר אידיאולוג

זה כבר 3 עשורים שראש הממשלה בנימין נתניהו מתעקש לייבא לישראל דווקא את כל מה שרע באמריקה. ב-93' הוא אימץ את תרבות הסנסציה כשישב באולפן מבט וטען שמאיימים עליו באמצעות פרסום "קלטת לוהטת" שכנראה לא הייתה ולא נבראה. ב-96' הוא אימץ את הפרקטיקה של קמפיין הפחדה כשאיים בכך שפרס יחלק את ירושלים (איך אפשר לשכוח את הזכוכית המתנפצת).

ב-98' הוא ביטל את "המס המקביל" והשיק את הביטוחים המשלימים, שני מהלכים שהביאו להפרטה זוחלת של מערכת הבריאות, שאת התוצאות שלה אפילו פקידי האוצר שתלו פעם פוסטרים של נתניהו בחדר השינה מתקשים לתקן היום. ב-2003 הוא קיצץ בשירותי הרווחה והפך אותם לשירותי סעד, ומאז הוא מנסה פעם אחר פעם להגביל את זכות השביתה ולאמץ את המודל האמריקאי של "בוררות חובה".

השבוע נתניהו הודיע על יוזמה נוספת שמקורה באמריקה, או ליתר דיוק רק בחלק מהמדינות שם: לאסור הקלטה של שיחה אלא אם הצד השני נותן לכך את הסכמתו. נתניהו חושב אולי שבכך הוא יחבל עוד יותר בעבודה העיתונאית, אבל בפועל הוא פוגע פגיעה אנושה בכל אזרח ואזרח; בצורך הבסיסי לתעד את השיחה עם חברת הביטוח, עם קבלן השיפוצים, עם המעסיק שהטריד מינית אבל במכתב הפיטורים טען שהעובדת לא מקצועית.

לא, הוא לא עושה את זה כי הוא רודן או רק כי הוא יכול. נתניהו היה ונותר אידיאולוג רפובליקני מהזן של "מסיבת התה", גם כשהמעריצים שלו בעיתונות הכלכלית סיפרו לכם שהוא בעצם רוצה להפוך אותנו לפינלנד או לדנמרק. Make Israel great again.

צחי יסדר

זה הפך לספורט משעשע, כמעט אולימפי, לראות איך הנחישות של נתניהו להכניס "תחרות" בשוק התקשורת נסוגה לאחור כשזה נוגע לרפורמה בתשתיות התקשורת, המשפיעה באופן ישיר על בזק. הבעלים של החברה, שאול אלוביץ', הוא לא רק מקורבו של נתניהו, אלא גם הבעלים של אתר החדשות וואלה שנחשב נוח למדי עבור ראש הממשלה ומשפחתו.

אז בשבוע האחרון נתניהו הטיל על השר צחי (יסדר) הנגבי ועל מנכ"ל משרד התקשורת שלמה (יבצע) פילבר להוציא את הרפורמה מחוק ההסדרים. במילים אחרות, כשהתקשורת טובה אל נתניהו, אין צורך בתחרות. כשהיא פחות טובה אליו, הוא חוזר להיות הסופר-טנקר של הרפורמטורים.

פעמיים שרגא

לעו"ד שרגא בירן יש מין תכונה כזו, להיות חברתי גדול ונעלה עד שזה מגיע אל חצר ביתו, או במקרה שלפנינו: 24 דירותיו. בכובעו הציבורי כראש המכון לרפורמות מבניות הוא מטיף להוזלת עלות הקרקעות והבנייה ("מדינת ישראל גובה 'מס שחור' על הקרקע"); ואילו בכובעו הפרטי הוא צובר נכסים, תורם בכך לבועה הנדל"נית ובסופו של יום (מתברר) משלם על כל זה מס נמוך בשיעור של 10%.

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע השבוע כי הדירות הרבות שבירן משכיר אינן בגדר "הכנסה אקטיבית מעסק", ולכן רשות המסים טעתה כשדרשה ממנו לשלם יותר. ההסבר של השופט אביגדור דורות נשען בין היתר על כך שבירן לא מטפל בעצמו באותם נכסים, לא בתחזוקה ולא בגבייה, אלא הותיר זאת בידי קרוב משפחתו שעם הזמן גם קיבל על כך שכר.

זו כמובן קביעה מוזרה בלשון המעטה, שכן בעלות על עסק לא אמורה להיבחן על-פי מידת המעורבות בניהול. אחד בוחר להתערב בניהול עסקיו עד רמת מספר השכבות של נייר הטואלט בשירותים הצמודים לחדר הישיבות, אחר בוחר לבלות חצי מזמנו בשיט על יאכטה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ולהגיע רק להרמת כוסית במקרה הטוב.

סוף דבר: אם המדינה גובה "מס שחור", הרי שבירן משלם מס לבן, כשר כשר - אבל מסריח מסריח.

ג'ודו ניישן

באמת נורא מפתיע איך אומה שוחרת ספורט כמו ישראל - כזו שמלמדת כבר מגיל צעיר "חינוך גופני" שמסתכם במורה להתעמלות עם כרס שזורק לילדים כדור כדי לשרוף 45 דקות במגרש שהוקם במימון מפעל להימורים - לא מצליחה לייצר יותר מדליות אולימפיות. זה בטח ההפלרה של המים, או הכיבוש. איפה אמריקה כשבאמת צריך אותה.

shai-n@globes.co.il