אפס ביחסי אנוש

1.

בעקבות המאמרים האחרונים שכתבנו על תאגיד השידור הציבורי זרמו אלינו עשרות תגובות של אנשי רשות השידור (ה"ישנה"). לכאורה, הם הרי "אינטרסנטים" בהגדרה, שהרי סגירת הרשות ופתיחתה מחדש באמצעות "התאגיד" הרעה את מצבם. אבל רוב התלונות היו בעיקר ערכיות, אנושיות.

צריך להבין, גלעד ארדן, שניצח על הצעד הזה של סגירה ופתיחה מחדש, לא הביא מספיק בחשבון שיש אנשים באמצע. הוא התאהב ברעיון הרומנטי שמכרו לו בעיתונים שסגירה ופתיחה מחדש תנקה את כל האורוות ותצמיח לנו תאגיד צחור וחף מאינטרסים (מה היה רע בייעול הרשות הישנה ופרידה מכובדת מאנשים?). הוא רק שכח שבין הסגירה לבין הפתיחה יש מאות אנשים שתלויים כרגע באוויר, לא יודעים אם הם בפנים (כלומר יתקבלו לתאגיד) או בחוץ, לפי ה"מכסה" שנקבעה בחוק (כי אנשים זה "מכסות". מזעזע!). זה תהליך אכזרי, מייסר, מורט עצבים ובחלקו מבזה.

יושבים אנשים צעירים שהתקבלו לתאגיד ומראיינים אנשים בגיל כפול משלהם, ולעתים עושים זאת באדנות, בהתנשאות ובזלזול. כי הרי המבוגרים הם קבוצת ה"אוכלי חינם" שהשחיתה את רשות השידור.

אז יש לנו בשורה לכל המתנשאים: מבחינתנו אין עובדים "אוכלי חינם", יש רק מנהלים רעים שלא יודעים להנהיג עובדים או לבחור עובדים או/וגם להשביח או לרסן עובדים או לפטר אותם אם הם אינם עובדים טובים.

מה שקרה ברשות השידור הוא תוצאה של ניהול רע ולא עובדים רעים, ורוב "אוכלי החינם" שמתוארים בעיתונות הם בכלל אנשים עם משכורת סבירה, בהחלט לא מנופחת, שנותרו עם פנסיה לא גדולה, למרות הסכמי הפרישה עם ההסתדרות.

וזו הבעיה של הכלכלה מבית היוצר הניאו-ליברלי, שארדן וחבריו באוצר לא השכילו להבין: הגישה הזאת של "לסגור עסק ולפתוח מחדש, והכול יהיה סבבה" לא סופרת אנשים ממטר, היא רואה בהם כלי משחק, כלי שחמט, מספרים בגיליונות אקסל. כלכלה היא גם ואולי בעיקר אנשים. ההתנהגות הכלכלית צריכה להיגזר גם מאנושיות, ולמרבה הצער הן ארדן והן אנשי התאגיד מקבלים אפס ביחסי אנוש.

2.

מי שמנהל מלחמה בתאגיד החדש היא אגודת העיתונאים ירושלים, גוף שמייצג אותו מיקי קליין. יש פה מאבק סימבולי בין שתי ברנז'ות: הירושלמית והתל-אביבית. קליין מצביע על אי-סדרים לכאורה בהקמת התאגיד ובכמה מהמינויים שלו. התאגיד מצדו טוען כי טענותיו של קליין מופרכות לחלוטין וחסרות כל בסיס. קליין מפיץ את טענותיו בתפוצה רחבה: לנתניהו, לכחלון, למנכ"לים של משרדי האוצר והתקשורת ולמבקר המדינה - וגם לוועדת הכלכלה שדנה בנושא.

למרבה התדהמה, דווקא הדמוקרט הגדול אלדד קובלנץ, מנכ"ל התאגיד, מי שאומר במפורש שהוא בא להציל את חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה הישראלית, שלח לו מכתב התראה "בטרם נקיטת הליכים על הוצאת לשון הרע". למעשה זה צעד מקדים לתביעת השתקה. במקום שקובלנץ יגיד, בבקשה, שהמבקר יבדוק ויגלה שאנחנו צחים כשלג, הוא שולח איום בתביעה. כך לא נוהג דמוקרט, כך נוהג בריון.

אז הנה, קובלנץ ועורכי דינו הפרטיים, שכספם משולם מכספי התאגיד (כלומר, שלנו) והם מאיימים לסתום פיות לאנשים, מוזמנים לשלוח גם אלינו מכתב השתקה, כי בשורות הבאות נביא כמה תהיות של קליין לגבי כמה מינויים, שלא זכו למענה ראוי מצדם, אלא רק לאיומים:

■ מינוי אסף שלונסקי למנהל מחלקת התוכניות ברשת ב'. שלונסקי הוא בנו של חבר ועדת לנדס (משה שלונסקי, לשעבר מפקד גלי צה"ל), שהיה חבר בתת-ועדה שעסקה בטלוויזיה החינוכית, שאותה מנהל קובלנץ.

■ מינוי מיכל דגון, לשעבר המפיקה הראשית של חברת "קודה", חברת ההפקות של רם לנדס, לתפקיד מפיקה ראשית בתאגיד, בלי שפורסם מכרז לתפקיד. כזכור, וזו תוספת שלנו, רם לנדס עמד בראש "ועדת לנדס", שבעקבותיה חוקק החוק לפירוק רשות השידור ולהקמת התאגיד. לנדס עתיד לספק שירותי הפקה לתאגיד השידור החדש.

■ מינוי זיו נווה, בת זוגו של חבר מועצת התאגיד נפתלי גליקסברג, לתפקיד בכיר בתאגיד - ראש מחלקת הדרמה בתאגיד השידור הציבורי.

■ מינוי גילי שם-טוב, בתו של חבר ועדת לנדס שמואל שם טוב, לדוברת התאגיד. שמואל שם-טוב ישב אף הוא בוועדת לנדס שעסקה בין השאר בענייני הטלוויזיה החינוכית.

מה אתה אומר, מר קובלנץ? אנחנו נותנים לך שוב במה - לא לאיומים אלא להסברים על המינויים הללו. אתה בעד חופש ביטוי, לא?

3.

בעקבות הטור האחרון שכתבנו על התאגיד של שוקן&רולניק הכפשות והפחדות בע"מ (להזכירכם: השחרה שיטתית של ישראל כמדינת אם כל הרוע והרשעות והכפשת מאות עיתונאים בטענה שהם מושחתים), קיבלנו איומים בהא לישנא מסריסי החצר ומקבלני החיסול שלהם: אם לא תיישר קו עם הדעות ה"מקובלות" על ועדת שטרום ועל מתווה הגז, נמשיך להכפיש אותך. וואו! מה נאמר, ממש מרגש! היו בטוחים: אנחנו נמשיך להציג פה דעות עצמאיות ומקצועיות שמתעקשות לא ליישר קו עם הפופוליזם הרווח, בין אם מסכימים איתן ובין אם לאו, ובטח שלא ניכנע לאיומים המגוחכים, לדמוניזציה ולהאשמות שקריות.

אז ככה: בעולם העיתונות יש מושג שהקוראים מכירים כ"תוכן שיווקי", שהתפתח בעקבות המצוקה הכלכלית האדירה של כלי התקשורת השונים. בתוכן הזה משלמות חברות עבור כתבות וכלי התקשורת מצווים להדגיש זאת בפני הקוראים ו"לצבוע" זאת כפרסום. התוכן השיווקי הזה בדרך-כלל גלוי לעין. אבל יש תוכן שיווקי שהוא סמוי מהעין לחלוטין.

לא מדובר בתוכן שיווקי שמעורב בו כסף אלא בתוכן שיווקי שמעורבים בו יחסי חנפנות של תן וקח במילים טובות. מדובר בדרך-כלל בעיתונאים שמשרתים עיתונאים אחרים מתוך איזשהו שכנוע פנימי עמוק שיש רק דעה אחת נכונה בעולם והיא כמובן דעתם, ומי שמעז לבקר אותם מוכרז מיד כמושחת. מדובר בשוחד עיתונאי - לתפארת מדינת ישראל.

eli@globes.co.il