צבעוני, מסריח ונלחם על קיומו: לילה של מסחר בשוק הסיטונאי

יום ראשון לפנות בוקר בשוק הסיטונאי בצריפין. עוד כחצי שעה תזרח השמש על שבוע חדש ותציף את השוק באור לא מחמיא ובחום שיגרום לפירות ולירקות שלא נמכרו במהלך הלילה להתקלקל מהר יותר (בשמונה בבוקר ייסגר השוק, אחרי שנפתח בשמונה בערב).

השוק נראה כמו עיר זרה ומוזרה מסרט שלא ראיתם, חצי עתידנית חצי פרה-היסטורית: במקום בניינים - מגדלים בגבהים משתנים של ארגזי קרטון ופלסטיק; במקום מכוניות - מלגזות דוהרות; במקום חנויות - חנויות, אבל שבכולן יש את אותו הדבר בדיוק. פירות, ירקות, ירקות, פירות. רבים מהם זרוקים מבוקעים על הרצפה בשלבים שונים של ריקבון. מסריח הוא השוק הסיטונאי, ריחות של ריקבון מתוק ועקבות עקשניים של שתן חריף נישאים באוויר, והם רק הולכים ומתגברים ככל שעולה השמש.

השוק הסיטונאי עבר לצריפין במאי 2006, אחרי שהאמיר ערך הקרקע של השוק הקודם במרכז תל-אביב. ההבטחה הייתה שמדובר במעבר זמני עד להקמת שוק של קבע בצומת מסובים, אבל אחרי הכול, אנחנו ישראלים שגרים בישראל, והזמני התמשך והתמשך עד שהפך לקבוע, ובסוף יולי הודיע האוצר סופית על ביטול המכרז להקמת שוק במסובים. הסוחרים - שקראו על הביטול בעיתונים - מנסים למנוע את רוע הגזירה, או שלפחות, אם כבר נשארים, שיעשו משהו: שישפצו את השוק, למשל, או שיספקו תשתית למתקני קירור.

אפרופו הזמני שהפך הקבוע - זה גם מה שקבע את שעות העבודה המשונות של השוק. כשעמד השוק במרכז תל-אביב, הוחלט שמאחר שאי-אפשר לפקוק את העיר לכל היום, יעבוד השוק בלילה, והמצב הזה נשאר כמות שהוא גם במעבר לצריפין, אף שאין בו היגיון.

זה השוק הסיטונאי הגדול בישראל. הוא משתרע על כ-40 דונם, כולל 65 חנויות המושכרות ל-40 סיטונאים ועובדים בו כ-500 אנשים. לפי הערכות, מתבצעות כאן כ-15% מעסקות המכירה של ירקות ופירות בישראל, בסכום של כ-3 מיליארד שקל בשנה. הוא משרת את הסיטונאים הקטנים והבינוניים בישראל; ירקנים, מסעדות, חברות קייטרינג וכדומה.

פעם הוא היה שוק גדול וחשוב הרבה יותר, אבל הכלכלה הישראלית השתנתה באופן מהותי והפכה להיות כלכלה של הגדולים והחזקים למען הגדולים והחזקים. רשתות השיווק, עם כוח הקנייה העצום שלהן והיכולת למכור פירות וירקות במחירי היצף והפסד כדי למשוך קונים, מוטטו למעשה את השווקים ואת הירקנים - ממש כמו שעשו למכולות, ממש כמו שרשתות הספרים עשו לחנויות העצמאיות וכו'. תשאלו את הירקן השכונתי או את בעל המכולת שלכם, אם עוד יש לכם כאלה. ואם יש פחות ירקנים שבאים לקנות בשוק הסיטונאי, נחלש השוק.

זה לא נגמר בזה: לרשתות השיווק הגדולות יש כוח עצום גם על החקלאים, כמובן. הן מכריחות אותם למכור בזול. הן הקימו חברות-בת המפעילות מרכזים לוגיסטיים, מעין שווקים סיטונאיים משל עצמן, דבר שהחליש עוד יותר את השוק הסיטונאי, שנותר בעליבותו המדכדכת אך הפוטוגנית. ואם זה לא מספיק, אז לקינוח נותרו התנאים הפיזיים של השוק שתוארו לעיל. ככה זה כשהכול עובד לטובת החזק ולרעת החלש.

קרני שמש ראשונות מציפות את השוק ואנחנו פוגשים את הרצל קרן, מזכיר איגוד משווקי הפירות והירקות. "התקווה לשוק חדש נמוגה", הוא אומר בתוגה. אנחנו פוסעים בזהירות בין מגדלי הארגזים והמשטחים וקרן פורש בפנינו את צרות השוק.

מלבד הגישה הבעייתית, הבעיה הבטיחותית, הריח והכיעור - הבעיות הן הקירוי והקירור, שהיעדרם פוגע קשות בערך הירקות והפירות שלא נמכרו ונאלצים לחכות למחר. רגישים במיוחד הם הדלועים, הקישואים וכמובן הפירות העדינים יותר כמו האפרסק והאגס. אני אוהב איך שאנשים פה מדברים על הפירות ועל הירקות שלהם: "הקישוא לא אוהב שמש", "למלפפון קשה בחום".

אנחנו עוברים בין העסקים ומשוחחים עם הסוחרים. ז'וז'ו בן שושן מסיים את היום, כלומר את הלילה. יש יותר מדי שעות מתות, הוא אומר, עובדים משמונה עד אחת ומאז מעבירים את הזמן עד הבוקר. הוא מראה לי שום שמתחיל להשחיר, היום או מחר הערך שלו יירד ב-50%. אני רואה שהשום הוא תוצרת סין.

קרן והסוחרים חוזרים ומדגישים שבשוק הסיטונאי, שלא כמו ברשתות, אין פערי תיווך הפוגעים בצרכן. "אנחנו לא גוזרים את העמלה מהצרכן, אלא מהחקלאי".

"פה בשוק", אומר בן שושן, "אם נשאר לך 1.7% - כיסית את ההוצאות שלך. הבאת 2% - יצאת גדול". סוחרים אחרים נוקבים במספרים אחרים, אבל לא שונים בהרבה. בן שושן ואבי פרחי, השכן שלו, מבכים את השוק שמצטמצם והולך. "אם רמי לוי פותח לידך - זהו. אתה מת", אומר פרחי. "ואנשים לא מודעים לזה".

הבעיה היא אחרת, אני אומר להם. אנשים מודעים - אבל לא אכפת להם. או שלהפך - הם שמחים לקנות קצת יותר בזול. "זה בדיוק העניין", אומר פרחי, "הוא שובר את השוק, מוכר לאנשים בתשעים אגורות לקילו מה שעולה לסיטונאי חמש וחצי. הוא יכול לכסות את זה ממקומות אחרים. אנחנו לא".

אתם לא רוצים לשמוע, אתם באמת לא רוצים לשמוע, איך הסוחרים פה מדברים על הרשתות האחרות. "זו בדיוק הבעיה", אומר קרן, "שהרשתות הן גם סיטונאי וגם קמעונאי. הן קונות מהמגדלים במחיר סיטונאי ומוכרות ללקוח במחיר קמעונאי. בגלל הכוח שלהן הן גוזרות מהחקלאי יותר מ-20% מהמחיר - ואז גם מוכרות ללקוח במחיר קמעונאי. מרוויחות פעמיים. פשוט מאוד. מה שהתחיל כרעיון הגיוני בסך הכול - לתת לרשת לרכוש ישר מהחקלאי - הפך למפלצת".

אז מה אתם רוצים, אני שואל. דבר אחד קטן, אומר קרן, שיעבור חוק שאוסר למכור ב"לוס לידר" (מחירי הפסד). זה הכול. שייתנו לקטנים ולבינוניים סיכוי להיאבק.

אבל - ואת זה אומרים כולם בטון מריר יותר ממריר - לך תמצא פוליטיקאי אחד שיאסור על מבצעים. המחוקק מעדיף רווח לטווח קצר, אבל זה הפסד לטווח הארוך. "הצרכן מרוויח עכשיו, זה נכון", מאשר קרן, "אבל כשכל הירקניות הקטנות וכל המכולות, וכל העסקים הקטנים, לצורך העניין, יחוסלו סופית, יישארו רק הרשתות הגדולות והן יהיו מונופול דורסני שיכתיב את המחיר לכולם, גם לצרכן וגם לחקלאי".

"זה גומר את כולנו", אומר פרחי. "הרשתות מוכרות חלק מהירקות בזול מאוד כדי לפתות אותך להיכנס, ואת השאר ביוקר - כך שבסוף לא באמת חסכת. ועכשיו גם מותר לייבא פירות וירקות, אז בכלל".

לשיחה מצטרף יוסי חותה, חקלאי שהפך למשווק והקים את מועדון המגדלים, ואחד שעושים לו פה הרבה כבוד. "הבעיה", הוא אומר, "היא נקודת הבאלנס - בין המגדל למשווק, לסיטונאי ולצרכן. תראה מה קורה לענבי טלי. זה הטופ של הטופ. המותג הכי חזק בארץ - יותר מקוקה-קולה - לירקן הוא מוכר קילו ענבים ב-14.4 שקל, שחייב למכור את זה לצרכן במינימום 16 שקל כדי לא להפסיד - למרות שגם אם ימכור ב-20 הוא לא ירוויח כלום. אבל רמי לוי מוכר קילו ענבים ב-6.8 שקלים לקילו. אתה מבין את זה? זה הסיפור".

הסיטונאים מספרים לי דברים שלא ידעתי על הדרכים המסתוריות שבהן הרשתות דופקות אותם ואת החקלאים. לדוגמה, הדרך שבה משקל הקרטון עצמו נכנס למחיר של הירקן הקטן, אבל לא אצל הרשתות. כנ"ל לגבי משטחי העץ, שגם משקלם מחושב אחרת אצל הקטנים והגדולים.

"אין פה פייר פליי, זה כל מה שאני אומר", אומר חותה, "הגדולות יכולות למכור במחירי הפסד, הקטנים לא. בסוף כל המדינה הזאת תהיה מונופול אחד גדול. זו מאפיה לכל דבר ועניין. חייבים לסדר את זה".

והרצל קרן מוסיף: "אם לא תהיה חקיקה, תוך 5 עד 10 שנים הכול נמחק. היום הרשתות מחזיקות ב-70%, אבל מהר מאוד הם יחזיקו 100%".

חותה: "הבעיה היא שאין לחקלאים לך ולנסה. אין להם מנהיג".

אנחנו ממשיכים בסיבוב, פוגשים את משה שקד מ"פסטרנק", מהסוחרים הוותיקים בשוק. "הכי חשוב שיהיה פה מקורה", הוא אומר. "ואם יהיה פה סדר וניקיון יבואו יותר".

אבל גם הוא עובר מהר מאוד לתמונה הגדולה: "תראה, התוצרת החקלאית בישראל גדלה בשנים האחרונות פי שלושה, גם הרשתות גדלו. אבל מה, השווקים והירקניות ירדו ב-50% - ולא נראה שהמגמה הזו מאטה, בטח לא נעצרת. זה הסוף. מה שמחזיק אותנו זה המגזר הערבי, בדגש על פלסטינים מהגדה, ולמה? כי שם אין רשתות. הן פוחדות לפתוח, אבל ברגע שיהיו שם רשתות - אנחנו גמורים".

תומר עמרם מיבולי ישראל, דור שלישי בשוק - אולי היחיד, ולבטח האחרון - מביא את הצלע השלישית במשולש הזה: החקלאים. "יש בעיה במדינה", הוא אומר, "הכול פופוליזם ואלימות. כל מי שפותח ת'פה או חס וחלילה מצליח - מורידים לו את הראש. כל מי שמרוויח - גנב. גם בענף שלנו. מחאת החקלאים, זה גם חרטא וגם פופוליזם. מה, אנחנו והם לא באותה סירה? אנחנו לא יחד בסיפור הזה? בואו נביא שני סינים עם כינור גדול וכולנו נלך הביתה. נסגור ת'מדינה".

"אני לא נגד החקלאים", אומר עמרם, "להפך - מה שחקלאי אחד בעוטף עזה עושה בנוכחות שלו גם אלף פלוגות לא עושות. הם בוכים שהרשתות דופקות אותם. לא שאין בזה אמת, אבל אף אחד לא בוכה כשהוא מרוויח, נכון? צריך לעזור לחקלאים ויש איך. רגולציה. פשוט מאוד. אבל החקלאים ירו לעצמם ברגל עם המחאה המשונה שלהם. הם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם. אבל ככה זה החקלאים, תאמין לי - תעקור לי עין, העיקר שלשכן שלי תעקור שתיים. הם יודעים את זה, אבל בוכים וממשיכים לעשות את זה. אנחנו והחקלאים שותפים לגורל ושותפים לחשבון. אני רוצה שיהיה להם הכי טוב, אבל הם כל הזמן בפרנויות".

וגם זה חלק גדול מהסיפור הישראלי ,שגדול יותר מהשוק בצריפין - אף אחד לא מאמין לשני.

מצטרף יוסי יחזקאל מ"הדרים": "אנחנו ניעלם", הוא אומר, "והחקלאים ילכו לעבוד בשביל הרשתות. לשם אנחנו הולכים - פיאודליזם מודרני".

תכלס, הוא אומר, אין צורך בשוק חדש במסובים. בינינו, כל הסיטונאות מתייתרת בגלל הרשתות.

עמרם: "אנחנו נהיה כמו ארצות הברית. הרשתות יחליטו מי מגדל מה, מתי, איפה ומה המחיר. ככה. אבל מי הפוליטיקאי שיש לו ביצים לעמוד ולהגיד את זה, לעצור את המבצעים? הצחקת אותי".

יחזקאל: "ככה זה. כל אחד חושב שהשני דופק אותו. אז החקלאים מצאו להם משווקים, אבל המשווקים רק גוזרים עליהם עוד קופון. ככה זה פה".

עמרם: "נאחזים בכלום, רק לתפוס עוד קליינט".

שבע בבוקר. יום העבודה הולך ומסתיים. איך זה לעבוד בלילה, אני שואל אותם, אתם יודעים שזה לא בריא. הם מחייכים במרירות. זה נורא. זה לא חיים. "אנחנו באים לעבודה פעמיים ביום", אומר עמרם; "חס וחלילה שהילדים שלי ימשיכו אותי", אומר יחזקאל. השמש כבר באמצע השמיים. השוק מתחיל להתקפל, וגם אנחנו.