הביטוח הסיעודי והפנסיה: עוד הרבה עבודה לתיקון כשלים

1. בתחילת החודש פרסם האוצר את זהות הזוכות בהליך בחירת קרן פנסיה ברירת מחדל שאותו הוביל, ואת פרטי ההצעות הזוכות. מדובר בקרנות הפנסיה הקטנות למדי של בתי ההשקעות מיטב דש והלמן אלדובי, אשר יציעו לציבור הרחב בישראל חיסכון פנסיוני זול, בשנתיים הקרובות, תוך שיתחייבו לספק את התנאים המיטיבים שעליהם התחייבו למשך עשור שלם.

מדובר בצעד חשוב שצפוי להיטיב עם חוסכים רבים, בדגש על החוסכים הפרטיים הקטנים והלא מודעים, אשר לא זוכים כיום לתנאים מיטיבים. שהחל מנובמבר הקרוב יוכלו אלה לחסוך במחיר זול בהרבה ממה שהם משלמים כיום, גם אם יש בעיות רבות בהליך ובהוראות של האוצר.

אילו בעיות? למשל, כיצד תיבחר הקרן שאליה ילכו כספי החוסכים שאינם בוחרים היכן לחסוך, ושלכן יופנו לברירות מחדל - למיטב דש או להלמן אלדובי? האם ההכנסות הנמוכות יחסית של הגופים המנהלים יאפשרו להם לעמוד בהוראות האוצר ולתת שירות טוב דיו לחוסכים לאורך זמן? או האם יש מקום להבטיח כרית הון שתבטיח יכולת מינימלית לשמירה על זכויות החוסכים בקרנות אלה, כפי שהאוצר יודע ומקפיד לדרוש מקרנות פנסיה אחרות?

בכל אופן, אחת המוטיבציות של האוצר להשקת המהלך הדרמטי האמור, נובעת מהמציאות הקשה בשוק. מציאות שבה יש את אלה שנמנים עם גופים חזקים, ושמשלמים ממש מעט - למשל עובדי מדינה, או עובדים בחברה גדולה; מולם ישנו קהל רחב, שמונה הרבה מאוד אנשים, ובכללם גם כאלה ששכרם אינו גבוה - אשר משלמים הרבה מאוד, ולא אחת את המקסימום המותר לגבייה.

לכן, הצעד הזה של האוצר זכה, בצדק, למחמאות, ויש לקוות שהוא יעמוד בציפיות הרבות שיש לגביו, ואכן יביא לחיתוך ניכר במחיר שמשלם הישראלי הממוצע עבור ניהול החיסכון המרכזי בחייו - החיסכון לפנסיה. מבחינה זו, הצעד של האוצר הוא צעד בכיוון הנכון, והוא בוודאי ימנע את המשך העמקת הפער בין אלה שמשלמים מעט מאוד לבין אלה שמממנים אותם.

אבל צמצום הפער האדיר בגובה דמי הניהול כאמור, אינו ממצה את הטיפול והמתבקש בסוגיה זו, שיש לה השלכות אדירות לאורך כל שנות החיים, כולל בתקופת הגמלאות, ואינה פותרת את חוסר הצדק האינהרנטי שקיים בעולם הפנסיה בין אוכלוסיות שונות של חוסכים.

הפער הגדול בין אלה שיש להם, ושלא אחת הם פשוט עובדים בגופים ציבוריים, סמי-ציבוריים או מעין מונופולים, לבין הציבור האחר, נובע גם מהקביעות ומהיציבות בעבודה שיש לראשונים ואין לאחרונים (ושממנה נגזרת תקופת חיסכון ארוכה ויציבה בהרבה), וגם מפער בשיעורי הפקדות המעביד עבור החיסכון לפנסיה ולקרנות ההשתלמות, ועוד.

כלומר, ההבדל בין האוכלוסיות השונות קיים גם בשיעורי ההפקדות לפנסיה, ולא אחת העמיתים ששייכים למקומות עבודה חזקים - לא רק נהנים מדמי ניהול זולים יותר, אלא גם מכך שהשתתפות המעסיק בהפקדות לחסכונם גבוהה יותר. לכך יש להוסיף שחלק ניכר מהאוכלוסיות החזקות הללו גם נהנות מיציבות תעסוקתית רבה בהרבה מהאחרים.

אמנם, לאחרונה נעשה צעד חשוב בהקשר הזה, ושיעורי ההפרשה במסגרת צו הפנסיה חובה הועלו במידת מה. ואולם, עדיין יש פער גדול מדי בין מי שנמנים עם קבוצות חזקות, לבין מי שעובדים בסקטור הפרטי וללא רשת סוציאלית תומכת. הפער קיים הן ביחס לשיעורי ההפקדה, והן ביחס לתקופת החיסכון (כשלחוסכים במגזר הפרטי אין קביעות, והם מאבדים שנות חיסכון רבות, וגם אינם יכולים לחסוך בדיעבד תוך קבלת הטבות מס).

לכן, כדאי שהאוצר ישים דגש מיוחד על איך לעזור לחיסכון - בעיקר של עובדי הסקטור הפרטי - ולא יעצור רק בצעד החשוב כשלעצמו של דמי הניהול. כיום החיסכון הפנסיוני עדיין מוטה מדי לדאגה בעיקר לעובדי המדינה, והרבה פחות מדי מוטה לשמירה על טובת החוסכים מהשוק הפרטי.

2. הביטוח הסיעודי לא היה אף פעם נושא כה חם מבחינה תקשורתית כפי שהוא כיום. מהצד האחד ישנו שר הבריאות יעקב ליצמן, שרוצה לקדם הרחבה של מעורבות המדינה במתן פתרון, חלקי, לטובת האוכלוסייה הרלוונטית. לצד זאת, ישנה קבוצה של גורמים, ובחובם חברי כנסת, בראשם ח"כ איציק שמולי, שמובילים מאבק למציאת פתרון מסובסד במיוחד לגבי קבוצות סגורות ומבוגרות, שהביטוח הסיעודי הזול שעליו שילמו לאורך השנים מתייקר, כפי שצפוי היה שיקרה, ויוצא מהישג ידם.

נתחיל מהסוגיה השנייה: מדובר בסוגיה כואבת, משום שמדובר באנשים מבוגרים ששילמו על ביטוח סיעודי לאורך שנים, אבל יש לזכור כי מדובר באוכלוסייה מוגבלת בהיקפה. כמו כן, אותה אוכלוסייה רכשה מלכתחילה ביטוח זול מאוד, ולכן גם בעייתי, ועלויות הפתרון שכבר מתוכנן להינתן להם כיום (פתרון חלקי, ודרך הביטוח הסיעודי בקופות החולים), ופתרון אחר שאולי יגיע בעתיד, יושתו על כלל הציבור.

סוגיה זו זוכה לכותרות רבות, שמתרכזות בקושי הרב של כל מי שמגיע לגיל זיקנה, ומוצא שלאורך שנים הביטוח הזול שרכש היה שווה בדיוק את מה ששילם עבורו, והוא נותר עם כלום. וכמו בכל בעיה מבנית במשק, ישר נשמעות קריאות לפיצוי אותם אלה שנפגעים, על חשבון כל היתר. בכל אופן, ראוי שיינתן פתרון חלקי לאוכלוסייה זו, שמגיעה עתה לגיל שבו הביטוח הסיעודי הופך משמעותי, אבל זו לא שאלת מקרו שרלוונטית לכולם (גם אם כולם יישאו בנטל מימון הפתרון החלקי כאמור).

כך אנו מגיעים לסוגיה הראשונה שהזכרנו, שהיא הרבה יותר אסטרטגית - זו של השר ליצמן. שר הבריאות רוצה להגדיל את חלקה של המדינה בדאגה לחולה הסיעודי, ביחס למצב המאוד לא מספק שקיים כיום. ההצעה של ליצמן עוסקת בהרחבת השעות שלהן יהיו זכאים התושבים ובביטול מבחני הכנסה, מה שלא קורה בתקציב הנוכחי. אבל גם ההצעה הזו - אם וכאשר תהפוך למציאות - אינה ביטוח סיעודי ממלכתי לכלל הציבור.

חשוב להבין: בכל מקרה לא יהיה מדובר בפתרון כולל עבור כלל הציבור, שיוכל לאפשר לכל האוכלוסייה להסתמך על המדינה אם וכאשר הם או הוריהם יהפכו סיעודיים. כלומר, גם לפי הפתרון של ליצמן, התושב הממוצע יידרש לדאוג לעצמו לעתודות ביטוחיות ליום שיהפוך לסיעודי, או שיידרש לטפל במישהו סיעודי. כאן טמונה הבעיה המאיימת מאוד על מבנה משק-הבית הממוצע בישראל.

כפועל יוצא מהריבוי הניכר במספר החולים הסיעודיים, ומהתארכות תוחלת החיים הסיעודיים של החולים - הופך הביטוח הסיעודי, על כל רבדיו, לסוגיית מאקרו הרת חשיבות, שתיגע כנראה בכל משק-בית בשלב זה או אחר בחייו. לכן, חשוב שהמדינה תגביר את המעורבות שלה במתן פתרונות רלוונטיים, ולא תעצור בתוכנית כזו או אחרת של ליצמן כיום, או שר אחר בעתיד, אלא תחשוב על פתרון מערכתי אמיתי, שכולל יותר מהרחבת שעות הטיפול.

לדעתנו, צריך פתרון שבין היתר גם יעודד רכישת ביטוח סיעודי או יצירת חסכונות ייעודיים מתאימים, בין אם בניהול השוק הפרטי או בניהול המדינה, ובין אם בדמות חיסכון או ביטוח פרטני ועצמאי, או בדמות ביטוח וחיסכון ייעודי הדדי (בדומה לקרנות הפנסיה). כל זאת תוך מתן תמריצים לרכישת הכיסוי האמור, למשל באמצעות הטבות מס.

אם לא יינקטו צעדים בשנים הקרובות, ציבור גדול מדי יגיע לגילאי זיקנה לא מוכן, ואז הוא יהיה לנטל כבד מדי על קרוביו, או שימצא עצמו ללא פתרון מכבד אפילו במידה מינימלית.