פיצוי על זניחת המאהבת

אהבת אמת או תשוקה מינית, כוונות להינשא או רומן מזדמן, מערכת יחסית מונוגמית ומחייבת או שוק בשר? רומן אחד, שתי גרסאות - אחת של האישה ואחת של הגבר; והאמת, כך מתברר, היא סובייקטיבית.

זאת הדילמה שניצבה השבוע בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, על רקע תביעה שהגישה אישה כנגד גבר נשוי שניהל עמה רומן ארוך-שנים. המאהבת תבעה פיצוי כספי חד-פעמי בסך 2,635,000 שקל, ובנוסף תשלום בסך של 10,000 שקל מדי חודש מיום נטישתה על-ידי הגבר ולמשך כל ימי חייה. 

הנאהבים לשעבר נפגשו לפני כ-20 שנה בקיבוץ בו חיו. באותה עת שניהם היו נשואים לאחרים, נולדו להם ילדים מבני זוגם דאז, והמשפחות הצעירות התחברו ובילו זמן רב ביחד. התובעת והנתבע ניהלו רומן במשך 18 שנה מאחורי גבם של בני זוגם החוקיים, עד שסודם נחשף לבסוף על-ידי חוקר פרטי ששכר בעלה של האישה.

שני הזוגות נפרדו והתגרשו, אך דווקא אז, כשבני הזוג היו חופשיים סוף-סוף לממש את אהבתם רבת-השנים, החליט המאהב לנתק את הקשר ונישא לאישה אחרת. לטענת המאהבת הנטושה, היא מצאה את עצמה קרחת מכאן ומכאן, ללא בעלה ואבי ילדיה, אשר על גירושיה ממנו היא מתחרטת כיום, וללא המאהב, שלו קיוותה להינשא, ולשם כך פרקה את נישואיה.

האישה הכועסת הגישה שתי תביעות כנגד המאהב לשעבר: האחת להכיר בה כידועה בציבור שלו למשך שנות הרומן, באופן שמזכה אותה בתשלומי מזונות שיקומיים חודשיים מיום הפרידה; והשנייה להכיר בשני ראשי נזק עיקריים שנגרמו לה עקב הפרת הבטחתו לכאורה להינשא לה אם תתגרש מבעלה.

הנזק הראשון נבע ממעורבות אקטיבית של המאהב בגירושיה מבעלה, כך שהוא הביא אותה לוותר על כספים ורכוש שהגיעו לה בעת הגירושים, בכדי להביא לסיומם המהיר יותר. נזק נוסף נובע מנטישתו של המאהב אותה לאחר הגירושים, אשר הותיר אותה שבורה וניזוקה כלכלית ורגשית.

המאהב מצידו מתנער מכל הטענות, ולגרסתו הם לא ניהלו מערכת יחסים מחייבת אלא רומן לצורכי מין בלבד, ובוודאי שלא ראו בעצמם ידועים בציבור. לטענתו, האישה לא התגרשה מבעלה עבורו, אלא כי הייתה אומללה בנישואיה, והוא מעולם לא הבטיח לה שיינשא לה לכשתתגרש. 

אף כי בית המשפט האמין במידה רבה לאישה, הוא דחה את שני ראשי התביעה שהגישה. בית המשפט קבע כי גם אם ניתן היה לראות בצדדים ידועים בציבור, לא ניתן להסיק מכך שהם רצו ליצור מערכת כלכלית משותפת, מאחר שהם לא גרו תקופה משמעותית תחת קורת-גג אחת, אלא שמרו על דירות נפרדות וכן ניהלו את ענייניהם הכספיים בנפרד.

באשר לציפיתה של האישה להנשא לגבר לאחר גירושיהם, בית המשפט קבע כי מדובר בציפייה סובייקטיבית חד-צדדית שאינה עולה בקנה אחד עם רצונו של המאהב. יתר על כן, גם אם ניתן לפרש בדוחק את חיזוריו הרומנטיים של המאהב כהבטחה להינשא לאישה, עדיין היה עליה להוכיח את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת הבטחה זו ואת הקשר הסיבתי בין הפרת ההבטחה לנזק.

בית המשפט לא השתכנע כי הסכם הגירושים אליו הגיעה האישה עם בעלה לשעבר קיפח אותה בשל לחציו של המאהב עליה להתגרש, ולכן לא נפסק לה פיצוי גם בגין ראש נזק זה.

למרות דחיית התביעה לכאורה, בית המשפט פסק באופן חריג כי יש מקום שהגבר יפצה את המאהבת לשעבר. השופטת סברה כי במערכת יחסים כה ממושכת יש מקום שהאישה תיצור לעצמה "ציפייה/מציאות/רצון/שאיפה למיסוד הקשר", בפרט נוכח העובדה שהצדדים בסופו של יום התגרשו מבני זוגם. כמו כן נלקחה בחשבון התנהלותו של המאהב, לרבות העובדה שהותיר לילדיה מכתבי פרידה - דבר המעיד נטילת אחריות כלשהי כלפיה וכלפי בני משפחתה.

לאור דברים אלה, ועל אף שלא נתבע במקור פיצוי בשל שיברון-לב או עוגמת-נפש, בית המשפט פסק כי הגבר ישלם למאהבת הנטושה סך של 100,000 שקל. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il