המס הכי שנוא

זה לא אני, זה כחלון. "תן לי דוגמה להחלטה שלך שהיא מאוד לא פופולרית", ביקשה השבוע קרן מרציאנו בערוץ 2 משר האוצר משה כחלון. "המס על הדירה השלישית לא פופולרי בציבור", השיב כחלון בכנות. הרעש סביב המס הזה מתחיל להזכיר את הרעש סביב הפטור ממע"מ של יאיר לפיד. רבים, ובהם הח"מ, סבורים שמדובר בצעד הגיוני מבחינה כלכלית, צודק מבחינה חברתית ואפקטיבי מבחינת השפעתו על שוק הנדל"ן. אבל ככל שעובר הזמן מתברר עד כמה הרעיון הזה הרסני מבחינה פוליטית.

המס הזה נולד באגף תקציבים בקדנציה של יאיר לפיד, שמיהר לפסול את היוזמה. הפעם השקיעו באגף מאמץ שכנוע אדיר מגובה בבדיקות ובנתונים. האקסלים הראו שהמס יפגע בסך הכול ב-50 אלף איש, בקושי שני מנדטים.

אבל האקסלים לא הראו כמה מהם יודעים להרים טלפון לראש הממשלה וליו"ר ועדת הכספים. הם גם לא הראו כמה קרובי משפחה יש לכל אחד מ-50 האלף, כמה נהנים מהנכס, כמה בונים עליו לעתיד כירושה מההורים או מהסבים - שעלולים עכשיו למכור את הדירות כי אין להם מאיפה לשלם את המס. ועדיין לא הגענו לבעיה העיקרית.

עם בעלי הדירות שר האוצר עוד יכול להסתדר - הם לא ימהרו להכריז שהם נגד המס כי אף אחד לא שש לגלות שיש לו הרבה נכסים. לכן שוכרי הדירות הם שיישלחו לחזית. כולם מדברים על החשש שהמס יגולגל אל השוכרים ובאוצר אומרים שמדובר על כך שימוסו רק 60 אלף דירות מתוך 700 אלף דירות להשכרה בשוק.

אבל מי אמר שהגלגול ייעצר שם? קחו למשל בעל בית שמתחשק לו לפתוח חוזה ולהעלות שכר דירה לדיירים - עכשיו נפל לידיו התירוץ המושלם. מאיפה לדיירים שלו לדעת אם יש לו עוד דירות? מה מונע ממנו לגלגל את האשמה על שר האוצר? "זה לא אני, זה כחלון" הוא יאמר להם, "לא מוצא חן בעיניכם? תפנו אליו".

חוכמת ההמונים. ביום שלישי השבוע הגיע לסיומו מיתון וירטואלי קצרצר. מיתון שהחל במאי כשהלמ"ס הודיעה על צמיחה אפסית ברבעון הראשון והסתיים אחרי 3 חודשים כשהלמ"ס עדכנה את הנתונים. התברר שהמשק צמח ברבעון הראשון לא ב-0.8% אלא ב-2.2% ושברבעון השני הוא נתן קפיצה של 3.7%. למיתון הווירטואלי הזה היו השפעות מעשיות.

פרסום הנתונים במאי הוציא לרחובות את רואי השחורות ובעלי האינטרסים, שהכריזו שהנה-הנה המיתון כבר כאן וחייבים לנקוט מיד צעדי חירום כלכליים. ראש הממשלה נלחץ והלחיץ את הצמרת הכלכלית. נתניהו דרש תוכנית חירום לעידוד הצמיחה: הורדות מסים, ערבויות מדינה והקלות אחרות ליצואנים. בדיעבד, חבל שנתניהו לא היה קשוב יותר למה שחושב הציבור על נתוני הלמ"ס: רק 50%, אחד מכל שני ישראלים, מאמין לנתונים, כך קבע לאחרונה סקר אמון הציבור במוסדות השלטון. גם הסקר הזה, אגב, נערך על ידי הלמ"ס.

מ-16 יוצאים שלושה. 16 שרים רשומים כחברים בקבינט החברתי-כלכלי שדן לפני שבוע בחוק ההסדרים. פעם החוק הזה היה עולה לדיון עם חוק התקציב בישיבת הממשלה אך הנוהג שונה בגלל עתירות לבג"ץ שקבע שלשרים אין הזדמנות להתעמק בכל הרפורמות שהאוצר מנסה להכניס בדלת האחורית.

בתקופת נתניהו-לפיד, נקבע נוהל חדש שמחייב את הממשלה לקיים 3 דיונים מקדימים בחוק ההסדרים במסגרת הקבינט החברתי-כלכלי. חוק ההסדרים הנוכחי איננו חוק לפיד-לייט. זה חוק כחלון פלוס, עמוס ברפורמות לשנתיים הקרובות - מס דירה שלישית, מיסוי קיבוצים, מפעל הפיס, היטלי בריאות, תקשורת, מכון התקנים. אז כמה שרים טרחו להופיע לדיונים? שניים.

שר התשתיות יובל שטייניץ ושר הבריאות יעקב ליצמן (וכמובן שר האוצר בעצמו). כל היתר, כולל הכי-הכי חברתיים, לא באו. חלקם לא יכלו לבוא כי הם הלכו לתקשורת לתקוף את הרפורמות של כחלון. אם שרי הקבינט היו דירקטורים בחברה ציבורית ותקציב המדינה היה הדוחות השנתיים - כבר היו מוגשות כאן תביעות על הפרת חובת אמונים לתאגיד. כמה חבל שאי-אפשר לתבוע שרים על הפרת חובת אמונים לציבור בשל אי-השתתפות בדיוני התקציב. הנה רעיון לרפורמה בחוק ההסדרים 2020.