"עיריית ת"א מאשימה תאגידים באי-תשלום ארנונה - בלי בסיס"

כתבי טענות המוגשים לבית המשפט, חסינים, ככלל, מפני תביעות לשון הרע - זהו המצב החוקי בישראל. ההיגיון מאחורי הכלל הזה ברור: בעלי דין צריכים להביא את טענותיהם בחופשיות בפני בית המשפט, כחלק מזכות היסוד של גישה לערכאות, וזאת מבלי לחשוש כי הבאת טענותיהם באופן מלא בפני בית המשפט תביא לכך שישלמו מחיר. מי שפוסק בסופו של דבר אם טענה מסוימת מבוססת או חסרת שחר דרושה לצורך הכרעתו או מיותרת - הוא בית המשפט.

אולם, הרישיון לטעון-כפי-יכולתך לא חף מחסרונות, לעתים קרובות נוצרת דינמיקה של הפרזה, פיזור טענות צבע שלא מן העניין ובזבוז זמנו של בית המשפט. זאת, באמצעות הגשתם של כתבי טענות ארוכים מן הנדרש ועמוסים בעלילות לא רלוונטיות והיגררות להתנצחות בין עורכי הדין, שאינה משרתת לא את בירור התביעה ולא את הצדדים לה. התופעה הזו מעצבנת רבים, בפרט את השופט אריאל צימרמן מבית משפט השלום בתל-אביב. 

האשמות גנריות

השופט צימרמן, ככל הנראה, דן לא מעט בתביעות שמגישה עיריית תל-אביב נגד בעלי שליטה בתאגידים שלא שילמו ארנונה. נפשו של השופט קצה בטענות הצבע שהעירייה מפרזת בתביעותיה, ולאחרונה הוא נתן פסק דין חריף וחריג, שמעמיד את העירייה כילד נזוף בפינת החדר, על נוהגה הפסול לשיטתו.

"עניינה של החלטתי בנחישותה של העירייה להטיח בכתב תביעה האשמות חריפות בבעל שליטה לשעבר בתאגיד שחדל לפעול לפני שנים ארוכות, בדבר מעלליו הנטענים שהביאו לכך שהתאגיד לא שילם לה את חובות הארנונה אי-אז בימים", נכתב בפתח החלטת השופט.

"את האשמותיה מטיחה העירייה בנתבע כבר בכתב התביעה, בלא שיש לה מושג כלשהו ובלא שיכול להיות שיהיה לה מושג כלשהו, האם יש בסיס לטענותיה כלפי הנתבע, שהיא אינה יודעת עליו דבר. דרך פעולתה היא בבחינת תבנית פעולה חוזרת על עצמה לנתבעים מסוג זה. סברתה שאינה נכונה: כי דרך עריכה זו של כתב התביעה נחוץ לשם הצלחתה בהליך".

השופט ציין בהחלטתו כי המליץ לעירייה להגיש מחדש כתב טענות מתוקן ונקי מן הטענות ה"סביבתיות", אלה שאינן נוגעות לחשבון הארנונה שלא שולם. אולם, העירייה לא שמעה בעצתו והתעקשה על זכותה להשתלח בנתבע, ללא בסיס ממשי לטענות.

"העירייה גורסת מעשית כי אין מקום לתיקון כתב התביעה. עמדתי שונה: המדובר בכתב תביעה שעיקרו אינו נחוץ, ויש בו כדי לפגוע שלא לצורך בבעלי דין. כתב תביעה ממין זה מצדיק תיקון, ואם אין בידי התובעת לתקנו: מחיקה".

השופט האשים את העירייה בכך שהיא עושה שימוש בכתב תביעה גנרי במקרים של חובות ארנונה של תאגידים, המייחס פעם אחר פעם לבעל השליטה שורה של מחדלים ועוולות, כמו העדפת נושים מסוימים על-פני אחרים, הימנעות מכוונת מתשלום החובות מתוך רצון להגדיל את רווחיו האישיים ועוד - וזאת, מבלי שמצורפת ראיה כלשהי לביסוס הטענות.

"אי-הכרתה של עיריית תל-אביב את הנסיבות להיווצרות חוב הארנונה אינה מונעת ממנה, מתחוור, הגשת כתבי תביעה רוויים האשמות וביקורות. במקום העלאת טענה פשוטה: 'הנה חוב הארנונה, אלה פרטיו, הוא לא שולם, ואנו נטען לאחר קבלת המידע הרלוונטי לקיום עילות לחיוב אישי של בעל השליטה' - בא כתב תביעה נוקב ומפורט, הכול שלא לצורך ובלא שיש לעירייה כל ידיעה האם נדבכים רחבים בו מעוגנים במציאות", כתב השופט.

בתוך ראשו של הנתבע

השופט פירט את שורת הטענות המופרכות והלא ענייניות לשיטתו. "העירייה יודעת, כך עולה מכתב התביעה, מה עבר בראשו של הנתבע. היא יודעת מה היה סדר העדיפויות שלו, למי שילם (כאילו הוא והחברה חד הם), ומדוע העדיף לשלם להם ולא לה.

"היא יודעת שהנתבע לא היה מעז להימנע מתשלום מסים, רק ארנונה. היא יודעת שהנתבע (הוא ולא אחר) נמנע במכוון מלשלם את החובות לעירייה, כדי להגדיל את הכנסתו השוטפת או לשלם לאחרים, לרבות לאלה שלטובתם ערב אישית (הנתבע מטעים כי בעל מניות אחר דווקא היה אמון על ענייני הארנונה, אגב). הנתבע הוא הנהנה היחיד מאי-תשלום הארנונה, קובעת העירייה קטגורית (בעוד דוח מרשם החברות לא הוצג; הנתבע טוען כי אחר החזיק בכמחצית המניות, אגב). כל סכום שנמנע תשלומו מן העירייה הגיע לכיסו הפרטי (נטען, וללא פירוט כמובן)", כתב השופט.

השופט ציין כי גם בא-כוחה של העירייה, עו"ד דניאל חידקל, הסכים כי כתב הטענות "אינו ייחודי". לדברי בית המשפט, כתב התביעה "זהה כמעט בכל לכתב התביעה שבהליך המקביל. הוא זהה כמעט בכל לכתבי תביעה בהליכים אחרים שהגישה העירייה. שמו של בעל השליטה (לכאורה) מוחלף; עוולותיו, ידיעותיו, מחשבותיו, כוונותיו - זהות, כאילו התאגדו בעלי השליטה וטיכסו עצה יחדיו כיצד להימנע מתשלום ארנונה".

השופט הזועם נזף לסיום בעירייה כשקבע: "העירייה אינה יודעת בתחילה דבר על דרך התנהלותו של הנתבע, זולת כך שתאגיד שאפשר שהיה בשליטתו לא שילם את הארנונה. אין מקום לניחושים".

השופט צימרמן הורה לעירית תל-אביב להגיש מחדש את כתב הטענות "מתוקן, ממוקד, כזה שאינו מערב עובדות בהשערות, ובעיקר כזה שאינו מטיל דופי בנתבע שלא לצורך".