אופס, טעינו

הניסיון הישראלי להפריט במהלך העשור הקודם גם את מערכת בתי הסוהר באמצעות הקמה של כלא פרטי ראשון בבעלות לב לבייב ואברהם קוזניצקי זכה לגיבוי אקטיבי מצד כוהני דת ההפרטה בחלק מסוים מאוד מהעיתונות הכלכלית. חפשו כותרות כמו "שד ההפרטה יוצא מהכלא", "העותרים התבלבלו" או "מלחמוביץ'", ותראו איך אידיאולוגיה קנאית לא נותנת לעובדות להסיט אותה ממסלולה.

הם סיפרו לנו שהפרטת הכלא לא רק תחסוך למדינה כסף יקר, היא גם תשפר את איכות החיים של האסירים - שהרי קנאות דתית חייבת ללבוש תחפושת חברתית וחמלתית, כדי לשכנע את ההמון. כדי לנטרל מראש את הביקורת על מודל ההפרטה באמריקה, כתבו הכוהנים: "בארה"ב ביצעו אמנם טעויות רבות עם תחילתה של ההפרטה, אבל מאוחר יותר תוקנו מרבית הליקויים".

למה אנחנו נזכרים בלהט ובידענות שהופגנה אז בעניין מודל הפרטת הכלא? כי ביום חמישי האחרון הודיע הממשל האמריקאי, באופן היסטורי למדי, כי הפרטת בתי הסוהר היא לא פחות מכישלון. הממשל הסביר כי לא רק שתנאי האסירים הוחמרו ונרשמו יותר מקרי אלימות, אלא שהמודל הזה עלה בסופו של דבר יותר כסף למשלם המסים.

הממשל לא הסתפק באמירה ערכית, אלא החליט שלא לחדש עוד את ההתקשרויות עם היזמים שמתפעלים את מתקני הכליאה הפדרליים. כפועל יוצא, המניות של שתיים מהזכייניות הגדולות בתחום, CCA ו-GEO, נפלו ב-35-40%.

הנה, לא תאמינו, מתברר כי "מרבית הליקויים" לא באמת תוקנו, לפי הבדיקה שערך הממשל. למעשה, הוכח יותר מפעם אחת כי הזכיינים הפרטיים שתפעלו את בתי הסוהר בארה"ב העסיקו לוביסטים שדאגו להחמרת הענישה כדי לנפח את שורות האסירים ואת שורת הרווח. במספר מקרים דווח גם על תשלום שוחד לשוטרים ולשופטים.

הסגירה הפיננסית

מה שמדהים באמת בהודעה ובהודאה של האמריקאים, היא היכולת להכיר בטעות, בכישלון, בפער בין האידיאולוגיה למציאות. בישראל, אולי ניחשתם, זה עדיין לא קרה. אמנם בג"ץ בלם את הפרטת הכלא בהחלטה דרמטית ואמיצה, אבל שורה של שירותי רווחה רגישים לא פחות כבר הופרטה מזמן, למרות ביקורת מהדהדת מצד מבקר המדינה.

המבקר מצא למשל, בדיוק כמו במקרה האמריקאי, כי ההפרטה של שירותי בריאות התלמיד ("אחיות בתי הספר") לא הביאה לחיסכון תקציבי, כפי שטענו במשרד האוצר, אלא דווקא לגידול בהוצאה הממשלתית. חמור יותר, נמצא כי חלה ירידה בשיעור הביצוע של החיסונים בקרב תלמידים לרבות שימוש בציוד שפג תוקפו. בעקבות דוח המבקר משנת 2010 דרש אז סגן שר הבריאות יעקב ליצמן להלאים את השירות, אבל לאור התנגדות האוצר הוסכם לבסוף על הלאמת השירות במחוז הדרומי בלבד.

ביקורת דומה נמתחה על ידי המבקר גם עם הפרטת ההוסטלים של משרד הרווחה, לטיפול בבעלי מוגבלויות שכליות. שוב נמצא שהתחשיבים של האוצר היו מופרכים ושוב התגלה שהשירות לקוי ושתחלופת כוח האדם גבוהה במיוחד כתוצאה משכר נמוך, דווקא במקום בו הביטחון באנשי הצוות חשוב כל כך.

באופן אירוני, מי שחתום על האצת ההפרטה הזו הוא יצחק (בוז'י) הרצוג, ששימש שר הרווחה בממשלתו של אהוד אולמרט. האם מישהו בממשלה יודיע כעת על חישוב מסלול מחדש? אולי שר האוצר החברתי משה כחלון? אל תבנו על זה.

אבל בואו נחזור רגע למקרה הישראלי של הפרטת הכלא. זוכרים שדיברנו על קנאות אידיאולוגית בתחפושת חברתית? אז היא בטח לא נחלתם של פוליטיקאים ועיתונאים בלבד. את פרופ' ירון זליכה אתם מכירים אולי בכובעו החדש כלוחם בהון-שלטון, כוכב הסדרה "מגש הכסף" ונואם כריזמטי בהפגנות נגד מתווה הגז. אבל אתם כנראה פחות זוכרים שזליכה הוא שחתום על "הסגירה הפיננסית" עם לבייב וקוזניצקי, שנעשתה במארס 2007, ארבעה חודשים בלבד לפני הדיון השני שהתקיים בבג"ץ בעניין העתירה של ארגוני זכויות האדם נגד הפרטת הכלא.

לזליכה, אז החשב הכללי במשרד האוצר, היו כל הסיבות בעולם לעכב את החתימה הזאת, שהרי אם הזכיינים יתחילו לבנות את בית הסוהר, המדינה תיאלץ לשלם להם מיליונים במקרה של הפסד בבג"ץ. במקום זה, זליכה האיץ את ההליך ונתן לדחפורים לצאת לדרך. המחשבה הייתה שאם שופטי בג"ץ יראו שמדובר ב"מעשה עשוי" שביטולו יחייב את המדינה בפיצויי עתק, הם ייאלצו לדחות את העתירה, שהוגשה עוד לפני שפורסם בכלל המכרז.

אבל השופטים לא נפלו בתרגיל הזה ולא נרתעו: בנובמבר 2009 הם פסקו שגם להפרטה צריך למתוח גבול. זה קרה כשהכלא הפרטי עמד כבר מוכן ונוצץ עם 120 עובדים, אחרי שמצלמות הטלוויזיה הוזמנו לסייר בו ולהפיץ את הבשורה. חצי שנה אחרי, הנחפזות של זליכה תורגמה למספרים: המדינה חתמה על צ'ק בסך 279 מיליון שקל לטובת לבייב וקזניצקי עבור עלות ההקמה ואובדן הכנסות.

ייבוש מכוון

הכלא שחמק מקוזניצקי ולבייב הוא כלא ממשלתי כיום בשם "אלה". בין ראשוני ה"דיירים" שלו, אגב, נמנו עצורי משט המרמרה לעזה. עצם הקיום שלו ממחיש את האבסורד בטיעונים של מצדדי הפרטת הכלא, שהפליגו בשבחים על הגודל של תאי המאסר והסטנדרטים הגבוהים שלו.

הרי איש לא טען שאין לאפשר לחברה פרטית להקים את המבנה - מלאכת ההקמה הייתה מאז ומתמיד בידי המגזר הפרטי. מדובר בפרקטיקה מתוחכמת אך מוכרת מאוד: המדינה רוצה להפריט שירות מסוים, אז היא מפליגה ביכולות של היזם הפרטי להקים מודל מפואר ובחלק מהמקרים גם מתמרצת אותו כלכלית לעשות זאת.

במקרה של שירותי בריאות התלמיד וההוסטלים של משרד הרווחה, המדינה ייבשה את השירותים האלה ומנעה מהם תקציבים במשך שנים, ומנגד הרעיפה מיליונים ברגע שהוחלט על הפרטה. כך מוכרים לציבור שכל מה שפרטי נוצץ ומה שציבורי עבש.

הנה, אפילו ארצות-הברית, אומת הקפיטליזם, השכילה להודות שהתיאוריה הזאת פשטה רגל. אבל פה זה לא אמריקה, אצלנו כשמפריטים מפריטים עד הסוף. בלי גמגומים.