מריר ועצבני

א. יש כמה סוגי אנשים - לא יותר מדי, אבל גם לא מעט - שלעולם לא אכניס למעגל החברתי שלי גם אם ינחתו לפתע על אי בודד אחרי 70 שנה שאני יושב בו לגמרי בגפי. לדוגמה, אלה שמרימים קול מחאה על גובה המחירים בשדות תעופה. פגשתי בימי חלדי כמה סוגים של נודניקים, אבל כאלה? כשאני שומע מישהו מתלונן על מחיר הקפה בשדה, ולא משנה איזה קפה ואיזה שדה, אני תופס מרחק של 20 מטר. לכו תדעו, אולי זה מדבק.

אני לא אומר שזול בשדה התעופה, אבל בחייאת דינק, בנאדם - על זה אתה מוחה-בוכה? על זה? מכל הדברים בעולם, זה הדבר שהצליח להפיח חיים בניצוץ המרד והמהפכה שכנראה שכב שם תמיד ולהפוך אותו לאש גדולה, שורפת כול? המחיר של מוצר מותרות במרכז קניות בשדה תעופה בדרך לחופשה? זה מה שמצית בך זעם, הגוון של הדובדבן על הקצפת של החיים שלך? אני לא רוצה להיות חבר שלך, בנאדם. אתה מעצבן אותי.

סוג נוסף של טיפוסים שאני משתדל להימנע מחברתם הם אלה שרוצים לקצר את החופש הגדול. אני לא אומר שהחופש הגדול לא נמשך נצח, אבל בחייאת דינק, בנאדם - לא אכפת לך שהילד שהיית שומע אותך? הרי אם היו אומרים לך כילד שיום אחד תרצה שהחופש הגדול יתקצר, בחיים לא היית מאמין על עצמך. והנה. היום אתה אחד שרוצה שיקצרו את החופש הגדול ומתעצבן מהמחירים בהיכלי מזון בשדות תעופה. אני לא רוצה להיות חבר של בנאדם כזה, ואני בטח לא רוצה להיות הבנאדם הזה. הוא מעצבן אותי. האמת שהכול די מעצבן אותי בשבועות האחרונים. גם אתכם. את כולם. תמיד זה ככה בסוף אוגוסט, לא? החופש הגדול עומד להסתיים, העצבים כבר מרוטים, שחוקים, חם. וכמו תמיד - הפעם זה נראה גרוע במיוחד.

ב. זה נראה גרוע במיוחד גם בכבישים. יש עלייה במספר ההרוגים השנה, אנחנו כבר על 230. זו אמנם עלייה מינורית ביחס לשנים קודמות, אבל עדיין עלייה. בגדול, יש לומר שבפרספקטיבה של שנים, מספר ההרוגים בתאונות דרכים יורד. אבל השאלה שצריכה להישאל היא למה הוא יורד כל כך לאט. רמת הכבישים בישראל השתפרה פלאים, כך גם רמת הרכבים ובטיחותם. לי נראה ששני הגורמים האלה לבדם - ודאי שביחד עם אכיפה - אמורים היו להוריד את הגרף דרמטית. למה זה לא קורה?

שר התחבורה ישראל כ"ץ טען השבוע, עקב ריבוי תאונות הדרכים, שאנשים נוהגים בעצבנות. "פראות" הייתה המילה שהשתמש בה. פראות היא מילה יפה שאני מאוד אוהב, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם כבוד השר. כמי שנהג הרבה בחופש הגדול הזה בכבישי ישראל, ודאי ביחס לעצמי, אני יכול להעיד שלמרות שקיים אלמנט פראי מסוים, הרוב המוחלט של הנהגים נוהגים ההפך מאשר בפראות: הם במצב של אדישות מוחלטת כלפי הכביש והנוסעים בו. ברור; הם בטלפון.

במצב התשתיות והמכונות הנוכחי והעתידי, ההרוגים בתאונות הדרכים הם ברובם המוחלט קורבנות רצח. או של שיכור, או של נהג פרוע באמת, או (לדעתי ברוב המקרים) של מישהו שקיבל הודעה בווטסאפ. שישים ותשעה אחוזים פסיק שבעים וארבע שהיא הייתה "חחח". טוב למות בעד חחחנו.

העניין הוא שאת האנשים האלה - המסוכנים שבמסוכנים על הכביש - אני לא ממש יכול לנפות מהמעגל החברתי שלי. לא רק שאשאר בו לבד, אפילו אני עצמי לא אהיה רשאי לפנות אליי. הרי בחייאת דינק, בנאדם, מי לא עשה את זה? אני לא עונה, אני רק מסתכל, אולי זה חשוב, רגע, אני רק אצא מזה, איפה פונים, מתי מגיעים, אני לא מסתכל, רק בודק, חשבתי שכיביתי, רגע, שנייה, מי זה.

הדבר הכי דפוק שאפשר לעשות, וכולנו עושים אותו. זה אולי הדבר הכי צדקני וצפוי לכתוב, אבל בכל זאת. אז בפרפרזה על אריק איינשטיין במציצים: שים תוכנת ניווט, שים את הידיים על ההגה - וסע.

ג. אבל בצד האופטימי של הדברים: מפה לשם מגיע החופש הגדול לסיומו. אני לא רוצה לקצר אותו בשום פנים ואופן, עדיין; מה שרק לפני חודשיים היה פרוש לפנינו כאוקיינוס נצחי של זמן שסופו לא נראה בקצה האופק, חלף ועבר לו במהירות יחסית. עוד רגע והוא זיכרון מטושטש; מי היה מאמין? והאם זה בכלל דבר טוב, שהזמן חולף לו בכזאת זריזות? כל כך הרבה דברים שלא נספיק לעולם. ככל שאתה מתבגר משתנים שני דברים עיקריים: אתה מכיר יותר אנשים מתים ויש יותר דברים שלא תספיק. כן, אתה גם יותר חכם, זה נכון, אבל אם עד עכשיו לא למדת שהנעורים עדיפים על החוכמה - כנראה שאתה לא כזה חכם.

מה קורה לי היום? אני לא רק עצבני, אני גם מריר; שתי התכונות שאני פחות מסמפט. יכול להיות שזה בגלל שהחופש הגדול הזה עומד לפלוט אותי מהצד השני שלו (כן, הזמן הוא מסוע ענקי בתוך מנהרה אינסופית, לא סיפרו לכם?) הרבה יותר עני ממה שנכנסתי אליו. אני חושב שכספומטים למדו לדבר. אחרת אין לי הסבר לקול הצחוק החנוק שנשמע בכל פעם שאני חולף ליד אחד. אני מרחיק מהם את הילדים, שלא יחטפו לי אחד. כן, הקיץ תרמתי בגדול לצמיחה במשק הישראלי. צרכתי ככל יכולתי, ואז צרכתי עוד. אין לי שום דבר נגד יוקר המחיה. אם הייתי מרוויח יותר, הוא בכלל לא היה בעיה בשבילי. אז תכף אקח הלוואה ואעזור לשמור על יציבות הבנקים. מה עוד תבקשי, מכורה? דברי, אני רושם.

ד. הילדים עולים לכיתה ד'. בני 9. פחות שמחים ממני שהחופש הגדול נגמר. האמת שאין לי שום זיכרון מכיתה ד', אז אין לי כל כך איך לעודד אותם; יותר מהכול, מערכת החינוך היא מדבר צחיח שיש לצלוח. עוד מעט נצטרך לקנות להם טלפונים חכמים. כל החלק הזה של הילדות הוא אמנם לא יותר מגוש אפור מצופה ערפל בשבילי, אבל אני די בטוח שלא היו שם טלפונים חכמים - מה שהופך אותנו לדור ההורים הראשון שאין לו כל כך על מה להישען כדי לחקות אותו או למרוד בו. כל הניסיון המצטבר של כל הדורות עד פה אינו חסר ערך לחלוטין, אבל הוא בהחלט לא שווה כלום. יחד אנחנו פוסעים אל תוך עידן חדש ביחסי הורים-ילדים. העצות של הדור הקודם, שגם כך לא היו שוות את משקלן במלפפונים, לא יעזרו לנו.

האמת שלא בא לי על זה בכלל, אבל הזמן חזק ממני. כשרוח התקופה נושבת, אתה חייב לדאות עליה. בכלל, אין כמו ילדים כדי להסביר לך שאתה לא כזה מיוחד. חזק השביל מההולכים בו, חבוב. אז תן כבוד לשביל ותן כבוד לזמן. ואל תשכח שבעוד כשבוע הילדים ייצאו לבית הספר, ובגלל שזו כיתה ד' אף אחד לא באמת מתרגש, ושקט ישתרר בבית. וכל העצבים האלה של סוף אוגוסט, עוד מעט הם מתחלפים בערבים שהופכים להיות נעימים פתאום, ואז הבקרים.

אם מה שרק לפני חודשיים נראה כמו אוקיינוס אינסופי של זמן הגיע תיק תק, אין שום סיבה שהסתיו ינהג אחרת. אני מתעקש להאמין בזה גם עכשיו. דווקא עכשיו. דווקא כשהחופש מכה מכות אחרונות בזנבו והמצב נראה אבוד.