להיגמל מהסיוע

הנה ידיעה קטנה, שהתחבאה לאחרונה מאחורי הכותרות הגדולות. מכון מחקר אמריקאי החליט לעתור נגד הממשל בטענה שהסיוע המוגש לישראל איננו חוקי. את התביעה הגיש לבית משפט פדרלי "מכון המחקר למדיניות המזרח התיכון" (IRMEP) שטען כי מדובר בפעולה בלתי חוקית של הממשל, שכן חוק מ-1970 אוסר על ארה"ב לסייע למעצמות גרעיניות שלא חתמו על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. זה נשמע כמו קוריוז אבל כדאי לזכור שגם מהלכים גדולים ראשיתם לעתים באירועים שנראו בשעתם חסרי חשיבות.

עיתוי התביעה אינו מקרי. בימים אלה ישראל וארה"ב מצויות בשלבים האחרונים של מו"מ קשוח ומפותל לסיכום תנאי הסיוע הביטחוני האמריקאי לעשור הבא, שבמהלכו ניסה ראש הממשלה, בצדק לטעמי, להשיג את המרב מההסכם המתגבש ולהקטין את השלכותיו השליליות, בעיקר נוכח הדרישה האמריקאית שלא להוציא כבעבר 25% מכספי הסיוע על רכש פנימי, שתפגע בתעשייה הביטחונית הישראלית.

ראשיתו של הסיוע האמריקאי לישראל בימים שלאחר הכרזת המדינה, ב-1948, עת הסכימה ארה"ב להעביר לישראל הלוואה של 100 מיליון דולר כסיוע לקליטת עלייה. רק ב-1963 הוחל באספקת נשק מגן לישראל, מהלך שהגיע לשיאו ברכבת האווירית בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים. הסיוע הביטחוני זינק בעקבות אותה מלחמה ורשם שיאים חדשים בעקבות הסכמי קמפ דיוויד. מאז התקבע על

כ-3 מיליארד דולר בשנה, מהם 1.8 מיליארד דולר בסיוע צבאי ו-1.2 מיליארד דולר בסיוע אזרחי. ב-1998 הוביל ראש הממשלה דאז והיום, בנימין נתניהו, מהלך להמרת הסיוע האזרחי בסיוע ביטחוני בהיקף של 2.5-3 מיליארד דולר בשנה. וכך אכן היה. יוזמת ישראל התקבלה בברכה על ידי דעת הקהל האמריקאית, הממשל והמחוקקים בשני בתי הקונגרס.

הסיוע האמריקאי שהוענק לישראל מקום המדינה עד 2016 מסתכם בכ-896 מיליארד שקל בחישוב גס. אך חשוב להבין: שיעור הסיוע האמריקאי כחלק מהתוצר הישראלי יורד בהתמדה. אם ב-1984 הסיוע כאחוז מהתוצר עמד על כ-10%, ב-2014 הוא עמד על כ-1% בלבד מהתוצר. ירידה זו נובעת בעיקר מהגידול בתוצר הישראלי. ועוד יש לדעת, כי עד ההסכם הנוכחי רוב הסיוע (יותר מ-70%) היה "מסומן", כלומר מיועד רק לרכישות ישראליות מחברות ביטחוניות אמריקאיות, מה שהוביל לתסיסה בתעשייה הישראלית. כלומר, הסיוע האמריקאי הוא במידה רבה תמיכה וסבסוד של התעשיות האמריקאיות בידי הממשל.

יהיה אשר יהיה גורלו של הסכם הסיוע החדש, מי שע*ר להלכי הרוח בחברה האמריקאית כיום מבין כי המשך הסיוע לישראל לא רק שאינו מובטח, אלא כבר מעורר תסיסה על רקע כפול: נסיגת ארה"ב מהמזה"ת וקיצוצים נרחבים בתקציביה בכלל ובתקציב סיוע החוץ בפרט. תהיה זו טעות לחשוב שבחירה של הילרי קלינטון או דונלד טראמפ תשנה מדיניות דו-מסלולית זו. ארה"ב נסוגה מהאזור בצעדי ענק ממגוון סיבות ובראשם צמצום תלותה באנרגיה המיובאת מהאזור. בד בבד, המזה"ת חדל לעניין את האמריקאים. הם מצולקים מהטראומה של שתי המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן.

במצב זה על ישראל להחליט מה טוב לה. להבנתי, על ישראל לתכנן מהלך רב-שנתי לגמילה מהסיוע הביטחוני האמריקאי, שתקנה לה כמה יתרונות: מרחב תמרון מדיני רב יותר, בלי חשש מ"שוט" הסיוע; יכולת למכור מוצרים ושירותים ביטחוניים גם לארצות כמו סין והודו; יכולת להפנות חלק גדול מתקציבי הרכש של מערכת הביטחון לתעשייה המקומית, בתוך תוספת מקומות עבודה; יכולת לבצע תכנון תקציבי מדויק יותר, שחף מאי ודאות באשר לגובה הסיוע. מעל לכול, הגיע זמנה של ישראל להתבגר תקציבית וכספית ולא לסמוך על שולחנם של אחרים. הכלכלה הישראלית היא היום נמר של ממש, שאיננו נזקק עוד לסיוע חוץ באמת. על ישראל להמיר את הסיוע הביטחוני בהסכם שיקנה לה נגישות לטכנולוגיה הצבאית האמריקאית ולבסס את יחסיה עם ארה"ב על אינטרסים הדדיים.

■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון ויו"ר עמותת "יחדיו".