האם שיקרה - האב איבד את בנו לנצח

14 יום - זהו משך הזמן שהפריד בין האפשרות של אב לגדל את בנו - לבין התרחיש שאירע בפועל, במסגרתו הילד נמסר לאימוץ סגור, וייתכן שלא יידע מי אביו לעולם, כמתואר בפסק דין קורע לב שהותר לפרסום השבוע.

בני הזוג נפרדו לאחר שהאישה הרתה, והיא בחרה לא ליידע את האב, כאשר הגיע מועד הלידה. לאחר שנולד הבן, האם החליטה למסור אותו לאימוץ, והודיעה לרשויות כי זהות האב אינה ידועה, מאחר שהרתה כתוצאה מאונס - כל זאת בכדי למנוע את הפנייה אל האב לקבלת אישורו לאימוץ.

באותה עת האם הודיעה לאב כי התינוק נפטר בלידה. רק כחודשיים לאחר המסירה לאימוץ נודע לאב כי הילד חי, והוא פנה מיידית לרשויות הרווחה ולבית המשפט, בניסיון לבטל את האימוץ ולהעביר את בנו לחזקתו.

למרבה הצער לא מדובר באירוע נדיר, וכבר בשנת 2005 הארץ סערה סביב פרשה שכונתה בתקשורת "תינוק המריבה". גם באותו מקרה האם העלימה מידיעת האב את הולדת בנו, ורק לאחר מספר חודשים נודע לאב על הלידה, והוא פנה בבקשה להעביר את בנו לחזקתו מידי ההורים המאמצים.

הפרשה התגלגלה בבתי המשפט חודשים ארוכים, במהלכם שני זוגות ההורים, הביולוגיים והמאמצים, עברו ייסורים נפשיים בלתי נסבלים. בבית המשפט המחוזי נפסק כי הילד יעבור לרשות הוריו הביולוגיים, אך בבית המשפט העליון התהפכה ההכרעה, והילד נותר לבסוף בידי ההורים המאמצים.

הפרשה עוררה בזמנו הדים רבים וזיעזעה את ציבור ההורים המאמצים בארץ, מאחר שהיא גררה אחריה את ההכרה שגם אימוץ לכאורה סופי למעשה אינו סגור הרמטית, וההורים המאמצים נמצאים בסיכון מתמיד לאבד את הילד, לאחר שכבר נקשרו אליו וראו בו את ילדם.

בכדי למנוע הישנות של מקרים דומים, החליט המחוקק לתקן את חוק האימוץ ולסגור את האפשרות לחרטה לאחר אימוץ. באופן מעשי, מאז התיקון נשלל מבית המשפט כל שיקול-דעת בנושא זה, ואם חלפו יותר מחודשיים מאז האימוץ, גם אם מדובר ביום אחד בלבד של איחור - האימוץ הופך לקבוע ובלתי הפיך.

תיקון החוק צודק כלפי הורים שהחליטו על מסירת הילד לאימוץ ואז התחרטו, ובוודאי שהוא חשוב וצודק כלפי ההורים המאמצים, אך אין בו מענה למקרים טרגיים של אבות שלא שותפו בהחלטה על מסירת הילד לאימוץ, מאחר שלא ידעו על קיומו. מקרים אלה דומים יותר לחטיפת ילדים, ולכן השיקולים המעורבים בהם צריכים להיות אחרים.

החוק כיום מתיר אפשרות רחבה למדי להעלים מהאבות את דבר מסירת הילד לאימוץ. על-פי חוק האימוץ, עובד סוציאלי צריך להסביר לאם, המבקשת למסור את התינוק לאימוץ, את החשיבות שבמסירת הפרטים של האב לשם קבלת עמדתו לעניין האימוץ ולשם הבטחת טובתו של הילד, אך אין כל לשון "חיוב" המוטל על האם, ומטבע הדברים גם אין כל סנקציה אם אינה עושה כן.

יתר על כן, אם האם סירבה למסור את פרטי האב כדי ליידע אותו על האימוץ, העובד הסוציאלי נדרש ליידע אותה כי היא רשאית למסור את פרטי האב כדי שישמשו בעת הצורך לאיתורו למטרה רפואית, למטרת בירור יוחסין או למטרה אחרת שהאם תבחר בה. אם האם מסרה עקב כך את פרטי האב, והודיעה מפורשות כי עשתה כן לצרכים אלה בלבד - היא בעצם מונעת בכך מרשויות הרווחה לעשות שימוש במידע זה כדי ליידע את האב על דבר האימוץ.

אם האם לא מסרה כל פרטים על האב, רשויות הרווחה נדרשות לברר את זהות האב ב-3 מקורות: בדיקה במרשם האוכלוסין (שעדכונו ממילא תלוי באם); בדיקת מידע המצוי בידי רשויות הרווחה; ובדיקת קיומן של פניות אל רשויות הרווחה מצד אדם הטוען כי הוא האב או קרוב משפחה אחר של הילד. אם במקורות אלה לא נמצא מידע על האב, הילד יוכרז כבר-אימוץ ללא ידיעת האב והסכמתו.

הצורך בהרמטיות של הליך האימוץ ברורה, אך היא מחייבת גם את תיקון הקלות הבלתי נסבלת שבה האם יכולה להסתיר כיום את זהות האב שבנו או בתו נמסרים לאימוץ ללא ידיעתו ואישורו. נראה כי יש מקום לחשיבה מחודשת על דרכים לאיתור האב ומיצוי הליך קבלת אישורם של שני ההורים, טרם נקיטת הליך בלתי הפיך של מסירת הילד להורים מאמצים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il