מחקר חדש מציע לפתוח את דיוני בתי המשפט לסיקור תקשורתי

מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה מציע לשנות את המדיניות הנוכחית של מערכת המשפט בישראל האוסרת על "סיקור אודיו-ויזואלי" (כלומר צילום או הקלטה) של הדיונים בבתי המשפט.

כיום כלי התקשורת אינם מורשים לצלם באולמות המשפט במהלך הדיונים או להעביר מהם דיווחים ישירים ומצולמים, אך במשפטים חשובים ודרמטיים מצאו כל המערכות פתרונות ביניים המתבססים על טכנולוגיית הסלולר, שמאפשרים להם להעביר דיווחים כמעט ישירים מהדיונים. 

כך, אנשי התקשורת היושבים באולם מעבירים דיווחים מלאים באמצעות מסרונים לעיתונאים היושבים מחוץ לאולמות, ואלה מעבירים אותם כמעט באופן מיידי לצופים או לקוראים. במקרים אחרים העיתונאים עצמם מעבירים את המידע ישירות לציבור באמצעות ציוצים בטוויטר.

בעבודה אף מוזכר כי באחד ממשפטיו של אהוד אולמרט שכרו בערוץ 2 קלדנית שסייעה להעביר בצורה כמעט ישירה את גזר הדין שהקריא השופט. 

במחקר נכתב בהקשר זה כי המציאות הטכנולוגית הנוכחית "מאתגרת את האיסור המפורש על הקלטה ושידור מבית המשפט וחושפת מציאות לא ראויה, שבה מצד אחד ההסדר הנורמטיבי הפורמלי והשיקולים שביסודו אינם נאכפים הלכה למעשה, ומהצד האחר אין כל ניסיון להתמודד עם הצורך בתיקון ובשינוי ההסדר הנוהג. פער זה שבין הדין הכתוב למציאות הנוהגת אינו תקין ומצדיק שינוי והסדרה". 

לאור כל זאת, מוצע במחקר, שנכתב על-ידי עו"ד איתי רביד במסגרת התכנית לרפורמות במדיה בניהולה של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, להרחיב כשלב ראשון באופן מבוקר את הפיילוט שבוצע לפתיחת דיוני בתי המשפט בישראל לסיקור תקשורתי מצולם ומוקלט.

מדובר בפיילוט עליו סיכמו ב-2014 נשיא בית המשפט העליון דאז, אשר גרוניס, ושרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, שבמסגרתו הוסכם כי ישודרו רק דיונים של בג"ץ העוסקים בנושאים חוקתיים חשובים, ולא ישודרו דיונים הנוגעים לעניינים אישיים.

בהתאם לסיכום, בספטמבר 2014 הועבר בשידור אודיו ישיר הדיון של בית המשפט העליון בשאלת אחריותם הפלילית של נהגים במרוצי מכוניות המתקיימים בישראל, ובהמשך בנובמבר 2014 הועבר שידור חי ומצולם של דיון בעתירה נגד הטכניון.

לפי עורכי המחקר, במסגרת הפיילוט לא פורסמו רשמית נהלים ברורים או אמות-מידה מנחות, וממילא מאז לא שודרו דיונים נוספים. 

בעניין זה אמרה היום (א') ל"גלובס" ד"ר שוורץ-אלטשולר כי "למערכת המשפט קל מאוד לדרוש מאחרים שקיפות או נגישות למידע, אבל באותה מידה היא צריכה להחיל את הנורמות האלה גם על עצמה, ולא לגרור רגליים".

כעת מוצע בעבודה "לאמץ מדיניות סדורה של סיקור אודיו-ויזואלי המתיישבת עם מגמות דומות בבתי משפט רבים בעולם". כך, למשל, על-פי המחקר, במערכת בתי המשפט הפדרליים בארה"ב הותר סיקור אודיו-ויזואלי מלא, לאחר פיילוט שהוכיח כי הכנסת מצלמות לא השפיעה לרעה על ההליכים המשפטיים, ובאנגליה הוחלט לפני כ-3 שנים להתיר סיקור של הליכי הערעור בכפוף לכמה תנאים ומגבלות. 

רביד מציע כי בישראל יותר סיקור אודיו-ויזואלי נרחב של דיוני בתי המשפט בישראל, לאו דווקא של בית המשפט העליון, כך שהנטל יוטל על הצד המתנגד לסיקור, והוא זה שיצטרך להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת שתסביר מדוע הוא מתנגד להעברת הדיון באמצעות התקשורת.

יחד עם זאת, רביד מציע "לפעול ליישום זהיר ומחושב של מהלך", ובשלב הראשון לא להחיל את המדיניות החדשה על הליכים - אזרחיים או פליליים - שבהם מעורבים עדים.

רביד מונה בין היתרונות הגלומים במהלך את הנגשת אולם הדיונים לפרטים רבים בחברה שאין ביכולתם להגיע אליהם פיזית, ומציין כי מהלך כזה יוכל גם לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט בישראל. יתרון נוסף שהוא מזכיר נוגע לפוטנציאל לחשוף את הציבור לסוגיות בעלות חשיבות ציבורית ולאופן שבו הדין הישראלי מתמודד עמן.