כמעט 20 שנה לאחר ששמאי מטעם עיריית פתח-תקווה פסק לזכות בעלי קרקעות פיצוי בסך כמיליון שקל בשל שינוי ייעוד והפקעה לצורכי ציבור, ולאחר שורה ארוכה של הליכים משפטיים שבמסגרתם התנערה העירייה מהחלטת הפיצוי, פסקה בתחילת החודש שופטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, זהבה בוסתן, כי העירייה תשלם לבעלי קרקעות שהופקעו פיצוי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בסך כולל של 4.3 מיליון שקל.
ראשית הפרשה בקרקעות חקלאיות פרטיות המצויות בכניסה לעיר פתח-תקווה, בסמוך לאצטדיון החדש. קרקעות אלה יועדו על-פי תוכנית המתאר הארצית תמ"א 31 ל"תעשייה". בשנת 1995 אושרו שתי תוכניות מתאר אשר הפקיעו חלק ניכר מקרקעות אלה לצורך סלילת דרכים חדשות ושטחי ציבור שונים, לטובת פיתוח צפון העיר, שכונת אם המושבות ואזור התעסוקה קריית אריה. בשנת 1998, לאור אישור התוכניות, הגישו בעלי הקרקעות שנפגעו תביעת ירידת ערך נגד עיריית פתח-תקווה.
באותו המועד, בשנת 1988, קבע שמאי העירייה דאז, במסגרת הליך שהתקיים בפני ועדת הערר, כי יש לפצות את התובעים בסכום של כמיליון שקל. עם זאת, על-מנת להימנע מתשלום הפיצוי בכסף, ניסו העירייה ובעלי הקרקעות לקדם מהלך משותף, שמטרתו אישור תוכנית נוספת שתשביח את יתרת הקרקעות שנותרו בידי התובעים ובכך תפצה אותם. בידיעה כי הליך תכנוני מסוג זה עשוי לארוך שנים, הוסכם עוד בשנת 1998 כי אם התוכנית המשביחה לא תאושר, יוכלו התובעים לחדש את תביעותיהם, מבלי שהעירייה תטען לשיהוי או להתיישנות כלשהם.
לאחר שנים ארוכות שבהם ננקטו הליכי תכנון רבים, התברר כי אפסו הסיכויים לאשרם, ועל כן ביקשו הבעלים, באמצעות עורכי הדין רון צין ותומר גור ממשרד שביט בר-און גלאון ויתקון, לחדש את תביעות הפיצויים. אולם, להפתעת הבעלים, בנקודה זו התכחשה עיריית פתח-תקווה לקביעת השמאי מטעמה משנת 1998, ואף התכחשה להסכמתה שלא לטעון לשיהוי או להתיישנות במקרה של פקיעת ניסיונות התכנון.
תחילה קיבלה ועדת הערר את עמדתה של עיריית פתח-תקווה, קבעה כי הבעלים זנחו את תביעתם, ועל כן דחתה את התביעות על הסף. על כך הגישו הבעלים ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי, אשר ביטל את החלטת ועדת הערר והשיב אליה את הדיון.
אולם אף לאחר שהושב אליה הדיון, קבעה ועדת הערר פעם נוספת כי הבעלים זנחו את תביעותיהם, ולפיכך חזרה על החלטתה לדחות את התביעות. כך, פעם נוספת, נאלצו הבעלים לפנות לבית המשפט המחוזי בערעור מינהלי, ופעם נוספת התקבל ערעורם, תוך שבית המשפט קובע כי המערערים לא זנחו את תביעותיהם חרף חלוף הזמן.
אלא שבמקרה זה לא הסתפק בית המשפט בהחזרת הדיון אל ועדת הערר, אלא קבע במפורש כי עליה למנות שמאי מכריע על-מנת שיקבע את גובה הפיצוי הראוי. השמאי המכריע קבע פיצוי של כמיליון שקל, כמו הפיצוי המקורי, אך העירייה פנתה שוב לוועדת הערר לפיצויים כנגד החלטת השמאי המכריע.
ועדת הערר החליטה לדחות את הערר ולאשר את הפיצוי שנקבע, אך לא הוסיפה על הפיצוי הפרשי הצמדה וריבית. פעם נוספת נאלצו הבעלים להגיש ערעור מינהלי, כאשר גם בהליך זה נתקלו הבעלים בהתנגדות חריפה מצד עיריית פתח-תקווה, שאף שבה וטענה כי המערערים זנחו את תביעותיהם.
בית המשפט דחה את עמדת העירייה, מתח עליה ביקורת ופסק פיצוי בגובה 4.3 מיליון שקל, הכולל גם את הפרשי ההצמדה והריבית. בנוסף חויבה העירייה בהוצאות הבעלים בסך 40 אלף שקל.
עו"ד תומר גור, בא-כוח בעלי הקרקעות, מסר: "פסק הדין משדר מסר לפיו בית המשפט לא ייתן לרשויות יד בהפקעת קרקעות לצורכי ציבור ללא מתן פיצוי על-פי החוק, התכחשות להסכמים ולמצגים ובעיכוב וסרבול הליכים בלא צורך".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
