ברכת יום הולדת מיוסי ביילין

א.

בתחילת השבוע הסתיימה סימולציה בת שנה שלמה, שבמסגרתה חיו שישה אסטרונאוטים של נאס"א באוהל דמוי כיפה בקוטר של 11 מטר ובגובה של שישה מטר למרגלות הר הגעש מאונה לואה שבהוואי -מקום צחיח, הררי, מבודד וחם לאללה - ודימו את החיים על המאדים. במסגרת הניסוי התמודדו האסטרונאוטים עם משאבים מוגבלים, קשר מועט עם העולם החיצון, יציאה אך ורק בחליפות חלל, ביצוע מחקרים, וכמובן - הם עצמם היו ניסוי בפסיכולוגיה ובאינטראקציה האנושית ביניהם. בתום שנת הניסוי יצאו החברים מהאוהל המבודד והכריזו: "השנה האחרונה הוכיחה שכבר בזמן הקרוב אפשר יהיה להתגבר על המכשולים הטכניים והפסיכולוגיים העומדים בפני מסע למאדים. אפשר בהחלט לשרוד את זה".

החבורה הזו ואני אחים לגורל. אתמול היה לי יום הולדת וגם אני קצת מרגיש כאילו כל השנה שעברה עליי, ואולי גם עליכם, הייתה מעין סימולציה שמטרתה לדמות חיים אנושיים על כדור הארץ, וספציפית במדינת ישראל. רב הדומה: גם לי היה חם נורא, גם המשאבים שלי היו מוגבלים, גם אני קיימתי קשר מועט עם העולם החיצון, גם אני עסקתי באינטראקציה עם הקרובים לי וגם אני, או לפחות כך אני מרגיש לפעמים, מהווה ניסוי בפסיכולוגיה שתכליתו לא ברורה. למעשה, מלבד חליפת חלל - לא היה שום הבדל בין שתי הסימולציות.

בתום שנת הניסוי גם אני מרשה לעצמי לצאת ולהכריז: "השנה האחרונה הוכיחה שכבר בזמן הקרוב אפשר יהיה להתגבר על המכשולים הטכניים והפסיכולוגיים העומדים בפני חיים על כל כדור הארץ וספציפית במדינת ישראל. אפשר בהחלט להמשיך לשרוד פה עוד שנה".

עכשיו, כשהניסוי הצליח, אתם אולי שואלים את עצמכם מה אעשה בשנה הקרובה. ובכן, אני מקווה שאותו דבר פחות או יותר. נותר רק לקוות שאולי השנה אזכה ללבוש חליפת חלל.

ב.

בן 46. גיל בלי תואר, בלי הדר, כבר לא צעיר, עוד לא מבוגר, את ההתחלה כבר לא זוכרים, את הסוף עוד לא רואים. יותר מהכול מזכיר לי מצבי הכרונולוגי (והכרונולוגי בלבד) את השלב הכי פחות מעניין בטיולים בתנועת הנוער, כשמעפילים אל פסגת ההר - הטיפוס קשה, מאתגר, השביל תלול, בכל רגע יכולה להתרחש מפולת סלעים, הנוף עוצר נשימה וכל צעד מחושב, בחירה אחת לא נכונה ואתה נופל לתהום. ואז, אחרי כל הטיפוס הזה שבמסגרתו אתה מוכיח את עצמך שוב ושוב, ועוד פעם, בכל פסיעה, אתה מגיע לפסגת ההר ומתברר שעכשיו יש לך עוד ארבע שעות ללכת עד שתגיע לחניון האוטובוסים. הליכה מונוטונית במישור משעמם וחסר צל כשאתה צרוב משמש, מת מצמא וחייב לשירותים. זה גיל 46 בשבילי.

אם גיל 46 היה פוליטיקאי, הוא היה בני בגין או יצחק הרצוג: אפרפר, אפס כוח אלקטורלי, אפס השפעה על המציאות, אבל איכשהו תמיד שם. אם גיל 46 היה עיר, הוא בטח היה יבנה: מתישהו תעבור שם ולא תזכור מזה כלום. אם גיל 46 היה אירוע - וזה האחרון, אני נשבע - הוא היה חתונה של הבן של בת דודה שנייה של אימא שלך באתר הטמנה שהפך לאולם אירועים; או יותר נכון: הדרך הפקוקה, כי זה חמישי בערב, לחתונה של הבן של בת דודה שנייה של אימא שלך באתר הטמנה שהפך לאולם אירועים. אתה לא רוצה להיות שם, אבל איזו ברירה יש לך?

הא?

ג.

אתם יודעים בדיוק כמוני מה חסר בשביל להשלים את החגיגה, נכון? ברור שאתם יודעים: ברכת יום הולדת מיוחדת בשבילי מאת כבוד השר לשעבר, פרזנטור (כושל) לרגע של בזק ואיש העסקים בהווה, אם כי טרם נחשפתי לאיזו הצלחה עסקית שלו, למרות שאני בוטח בחושיו המחודדים כל-כך וברגישותו האינסופית - מר יוסי ביילין.

ובכן, מר ביילין, מהו דרור פויר בשבילך? ומה תרצה לאחל לו ליום הולדתו ביום הזה?

ראשית, אני מאוכזב שהתקשרתם אליי כשהבנאדם עדיין חי. בכל מקרה, אני לא מוכן להצטרף למסורת הזאת של ברכות יום ההולדת, לא בשביל זה (לא) באתי להתארח בטור הזה. בעיניי דרור פויר הוא בטלן וקשקשן, בדיוק מסוג העיתונאים שאנשים אומרים בגללו שהם לא אוהבים עיתונאים. אני יודע שהוא חבר של כולם, אבל בתור מי שאין לו חברים אני רוצה לקוות שהשנים האחרות שלו היו ראויות יותר מהשטויות שהוא כותב עכשיו. יש לי בלורית אפורה וקול רגוע, אני אשכנזי ויש לי משקפיים, לעומתו שאין לו בלורית והיא לא אפורה. מה אתם רוצים יותר מזה?

אבל מר ביילין, עם כל הכבוד, הבנאדם בן 46, זרוק איזו מילה טובה. התחקירנים שלנו אומרים ששניכם נולדתם בפתח תקווה.

ובכן, אם ככה: דרור פויר הוא עלא כיף כיפק ואני מאחל לו יום הולדת שמח, רק בריאות ואושר.

תודה לך, מר ביילין.

תודה לכם, ואני ממליץ בכל לב על התוכנית המדינית החדשה שלי. רוצים לשמוע?

לא.

ד.

גם הילדים שלי חגגו יום הולדת 9 לפני שבוע. למה לא כתבת על יום ההולדת של הילדים השנה, שאלו אותי ולא היה לי מי יודע מה לענות. הילדים סבבה, אבל אין לי שום דבר ממש מיוחד לספר. אולי זה מפני שגיל 9 וגיל 46 דומים מהרבה בחינות; הם הולכים באותו מישור לוהט שתואר בסעיף א'. הם לא מציינים שום קפיצה קדימה או צעד משמעותי בחיים. הם מספיק רחוקים מהצעד המשמעותי האחרון (כיתה א' או גיל 40) כדי לא לעורר עניין מיוחד (כיתה ד' זה לא רציני). הם לא מהווים סגירה של מעגל בחיים. ויחד עם זאת, הם מספיק קרובים לסגירת מעגל ופתיחה של חדש (גיל 10 או 50) כדי לעמוד לנצח בצל נצחי, מבחינה גילאית לפחות. גיל 9, גיל 46 - אם החיים היו ערב מול הטלוויזיה, גיל 9 וגיל 46 היה הזמן שבו אתה הולך לשירותים.

ה.

אל תבינו אותי לא נכון: אם יש דבר אחד שאין לי, זה תלונות על החיים. בסך הכול הם הרבה יותר ממה שציפיתי. אני פשוט מכיר בעובדה הזו - כרונולוגית, אני בשלב של להיות בני בגין שהולך במישור משעמם וחסר צל בדרך ליבנה להשתתף שם בחתונה של הבן של בת דודה שנייה של אימא שלי באתר הטמנה שהפך לאולם אירועים. יש שלבים כאלה בחיים, ככה זה.

הילדים מן הסתם לא חווים את זה ככה. אבל אף על פי שהכול הרבה יותר דרמטי כשאתה ילד, גם הם לדעתי קולטים שלעלות לכיתה ד' זה לא איזה גליק. מעניין אם בסיבוב הבא שלנו, כשהם יעלו לחטיבה ואני אהיה בן 50 - משהו קצת יותר דרמטי, לכל הדעות - התאריך יהיה הרבה יותר סימבולי. אולי אפילו בשנה הבאה, כשהם יהיו בני 10. אבל בסדר - כמו שאני תמיד אומר: את השנים המעניינות כל אחד יכול לחיות בכיף, זה קל. אבל בשביל לעבור גם את השנים המשעממות - בשביל זה צריך אופי.

וחוץ מזה, הכול בכל מקרה סימולציה שמטרתה לדמות חיים אנושיים על פני כדור הארץ וספציפית במדינת ישראל. זה בדיוק העניין, לא? החיים הם סימולציה ברזולוציה של אחד לאחד, הם לא לקט של הרגעים הגדולים. אין הילוך מהיר ואין הילוך אטי, הכול מתקדם בדיוק במהירות שבה הוא צריך להתקדם.