טכנולוגיית הזיוף והניפוח

קובי אלכסנדר חזר לכותרות בשבוע האחרון - המייסד והמנכ"ל של חברת הטכנולוגיה הישראלית קומברס חזר להישפט בארה"ב על פרשת הבקדייטינג (תיארוך לאחור של אופציות) אחרי 10 שנים בנמיביה, אליה ברח. בניו יורק השופט ממש לא התרשם, ולא הסכים לשחררו בערבות עד המשפט בדצמבר.

אלכסנדר נהג, יחד עם מנהלי החברה אז, להזיז באופן שיטתי את תאריכי הקצאת האופציות למנהלים ולעובדים, כדי ליצור למקבלי האופציות רווחים מיידיים. הוא לא היה לבד - עשרות מנהלים בחברות טכנולוגיה נשפטו (הרוב לעונשים קלים, אם בכלל); מאות מנהלים (ואולי יותר) היו מעורבים, אבל יצאו ללא עונש או בקנסות בלבד. הפרשות האלו גרמו בעיקר למשבר אמון ולהתרסקות המניות של החברות המעורבות, שברובן התאוששו, וחלקן נעלמו אבל לא בגלל שערוריית הבקדייטינג.

קומברס איבדה את הכיוון שלה עוד לפני הפרשה, ובלי בעל בית היא הפכה לאוסף של פעילויות עם אג'נדות וכיוונים שונים. הסיבה העיקרית שהיא החזיקה מעמד כמה שנים טובות אחרי הפרשה, היא הכסף שאלכסנדר השכיל לגייס בתקופת הבועה לחברות הקבוצה.

ניפחו בועות, שוויים ומשכורות

כדי להבין את הבקדייטינג (ואיך בכלל אפשר לבצע אותו), צריך לחזור לתקופת הבועה, ונבחר בשנת השיא - שנת 2000. זאת הייתה שנה שהתחילה בהייפ מטורף בשוקי ההון - מדי יום נשברו שיאים במדדי המניות, בעיקר במניות הטכנולוגיה, ובמיוחד בתחום האינטרנט. חברות ללא מודל עסקי וללא הכנסות משמעותיות הפסידו מיליארדים, אבל נסחרו בעשרות ובמאות מיליארדים; חברות שהיום לא מסוגלות לחלום על הנפקה בבורסה האמריקאית, נכנסו לפי שוויים של מיליארדי דולרים. חלק גדול מהחברות האלו לא איתנו כיום, אבל מה שהכי מעניין הוא שחברות שלא היו אז (חלקן לא היו בכלל, ואחרות היו בגדר רעיון בלבד) השתלטו על עולם האינטרנט, והכוונה בעיקר לגוגל ופייסבוק.

כן, מסתבר שזה קרה כמעט בכל מהפכה בעבר - הראשונים נעלמו (או כמעט נעלמו), ורק החברות של הגל השני והשלישי הצליחו להפוך לגורילות; ומהפכת האינטרנט לא חריגה מבחינה זו: הדפדפן המוביל הראשון נטסקייפ נעלם, יאהו הגדולה שנסחרה אז במאות מיליארדים, מכרה את פעילות האינטרנט שלה לאחרונה (ללא עליבבא) במעל 4 מיליארד דולר, וזו בהחלט עסקה שמבטאת את הניפוח שהיה אז בשווקים, וגם את חוסר הידיעה לאן ואיך האינטרנט יתפתח; באותם ימים חשבו שהפורטלים יעשו כסף (יאהו היא עדיין פורטל ענק), אבל מי שעושה כסף והרבה יותר מהאחרים - זו פלטפורמת החיפוש של גוגל.

האווירה שהייתה אז בשווקים גלשה גם לשוק העבודה - חברות הטכנולוגיה רדפו אחרי כל בוגר אוניברסיטה בתחום, ואחרי כל מסיים קורס הסבה קצר, והמשכורות היו בשמיים. העובדים כמובן ניצלו זאת ובצדק, ובמרדף הזה אחרי העובדים נולד הבקדייטינג.

חלק משמעותי מהשכר של העובדים בתקופה ההיא היה באופציות למניות. העובדים החדשים קיבלו בנוסף לשכר חבילת אופציות, והתברר שהחבילה הזו במקרים רבים סידרה אותם לכל החיים.

אופציה היא מכשיר שמאפשר את קבלת המניה בתמורה למחיר קבוע מראש ולתקופה מוגדרת מראש, ותדמיינו שהתחלתם לעבוד בחברה שמחיר המניה שלה הוא 10 דולר, וקיבלתם 2,000 אופציות למימוש למניות לפי מחיר מימוש של 10 דולר. ברגע הראשון השווי הנאיבי של החבילה הוא אולי אפס, אבל לשווי הנאיבי - שמגלם את הרווח כאילו החבילה מומשה מיד - אין באמת משמעות.

האופציה הזו שווה לא מעט כסף (בעיקר כתלות בתקופת המימוש שלה, שלרוב הוגדרה לכ-3 שנים); ונניח שחצי שנה אחרי שהעובד התחיל בעבודתו בחברה, המניה כבר נסחרת ב-20 דולר - כך שעל הנייר הוא כבר מורווח 20 אלף דולר (הוא משקיע 10 דולר במימוש ומקבל מניה שווה 20 דולר - רווח של 10 דולר לאופציה, כפול 2,000 יחידות = 20 אלף דולר).

עכשיו נניח שהמניה כעבור שנה נסחרת ב-40 דולר - הרווח של העובד "על הנייר" כבר מגיע ל-60 אלף דולר. והדוגמה הזו יכולה בקלות להתאים לאחד מהעובדים האמיתיים בקומברס, מרקורי, צ'ק פוינט וחברות ישראליות או סמי-ישראליות אחרות שמניותיהן עלו תוך שנים בודדות במאות אחוזים.

החשבונאות תמכה בזיוף

אלא שאף אחד לא באמת יודע מה יקרה למחיר המניות בעתיד. מה שכן יודעים כמובן זה את ההיסטוריה: איך התנהל הזיוף הגדול. כדי לפתות עובדים, לתמרץ או להשאיר אותם בחברה, החלה תופעה של זיוף תאריכי הקצאת המניות למועד הכי נוח - התאריך שבו מחיר המניה הכי נמוך. נניח בהמשך לדוגמה הקודמת שהעובד מקבל 2,000 אופציות כאשר מחיר המניה הוא 10 דולר, אבל מקצים לו את המניות לחודש הקודם, אז הייתה המניה ב-8 דולר, ובהתאמה מחיר המימוש הוא 8 דולר. במצב כזה יש לו רווח מיידי של 4,000 דולר (2 דולר על כל אופציה, כפול 2,000 אופציות) - זה בקדייטינג.

"תרגיל" כזה משרת בעיקר את העובדים. נכון, גם המנהלים הרוויחו מזה, וכנראה גם קובי אלכסנדר עצמו (זה יתברר במשפט), אבל נראה שהסיפור הגדול היה לגייס ולהשאיר עובדים.

הקדמת תאריך הקצאת האופציות לא התבטאה בדוחות הכספיים. באותה עת הענקת אופציות בשווי נאיבי אפס (כלומר מחיר מימוש הזהה למחיר המניה) לא נרשמה בספרים (מאז, הטיפול החשבונאי השתנה ורושמים את הערך הכלכלי של הטבה באופציות כהוצאה), וזיוף הבקדייטינג שמר על העיקרון הזה: מחיר מימוש שווה למחיר המניה. ולכן, שום הוצאה לא נרשמה בדוחות בעקבות הבקדייטינג. גם על המאזן אין השפעה; בפועל, ההשפעה היא על תוספת המימוש שהחברה תקבל בעתיד (8 דולר למניה במקום 10 דולר).

אבל גם אם מדובר בהפרש משמעותי שמסתכם במיליוני דולרים רבים, בתקופה ההיא זה היה בטל בשישים מבחינת המשקיעים - לא הייתה כמעט משמעות למזומנים שיש לחברה (ולכן לא חשוב כמה תהיה תוספת המימוש בגין האופציות); הכסף היה זול, החברות היו עמוסות במזומנים, והשוויים שלהן היו מנותקים מכל פרמטר מאזני, בטח ובטח שמהמזומנים. כלומר, מבחינת המשקיע הסביר, כל עוד החברה מצליחה לגייס את העובדים הטובים ולשמור עליהם, לצמוח בהכנסות ולספק את התחזיות של האנליסטים - זה מצוין. כן, אם תרצו - הבקדייטינג דווקא שירת את המשקיעים.

מאז, חלו התפתחויות בשיטה שבה החשבונאות מתייחסת להקצאת האופציות, ועל כך בטור הבא.

ביאור כספי

אופציות:

אופציה היא מכשיר שמאפשר את קבלת המניה בתמורה למחיר קבוע מראש, ולתקופה מוגדרת מראש. חלק משמעותי מהשכר של העובדים בתקופות בועת הטכנולוגיה (תחילת שנות ה-2000) היה באופציות למניות, כשהעובדים החדשים קיבלו בנוסף לשכר גם חבילת אופציות.

Backdating:

תיארוך לאחור - נוהג לא חוקי של שינוי בדיעבד של מועד ההקצאה של אופציות, לתאריך שבו נסחרה המניה במחיר שפל. בכך מקבלי האופציות גרפו לכיסם רווח מהיר וגדול יותר. על פי החשד, הפרקטיקה הזו הייתה נהוגה במהלך שנות ה-2000 במספר רב של חברות היי-טק שנסחרו בוול סטריט, בהן קומברס ומרקורי הישראליות.

הכותב הוא מרצה לחשבונאות, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, ויועץ בתחומים אלו. בכל מקרה, אין לראות בכתבות אלה משום עצה ו/או המלצה לרכישה או למכירה של ני"ע. כל הפועל בהסתמך על המאמר ו/או על תוכנו, אחראי באופן בלעדי לכל נזק ו/או הפסד שייגרם לו