יומן בית ספר

כבר שבועיים שהוואטאספ שלי לא מפסיק לעבוד. שתי קבוצות חדשות נוספו להן, א'1 (שיר) ו-א'2 (מיה). ההורים, או למען הדיוק האימהות, מוטרדות במיוחד מהמחסור בעטיפות סגולות למחברת הכתבות. עד שאחת האימהות דפקה את המערכת: קנתה מחברת סגולה ועטיפה שקופה.

האבות, לפחות בינתיים, שותקים. אולי זו הנכות הרגשית, האדישות הגברית, או מה שתמיד גורם לנו לשרוד באירועים כאלה: ההדחקה.

הן נולדו בפער של 3 דקות שנראו לי אז כמו נצח, והנה השנים חלפו כהרף. הילקוטים כבר מוכנים, גובהם כמחצית גופן. אני עובר ספר ספר ומצמיד לכל אחד מהם מדבקה עם שם, נזכר שכך עשה אבי, משתדל להסתיר את הדמעות. אלה הרגעים שלוקחים אותי אל יהודה עמיחי ("זכר אבי עטוף בנייר לבן"), אל עלי מוהר ויוני רכטר ("גבר באמצע הבוקר, גבר בלב חייו, על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב").

עוד באסיפת ההורים אני מתמלא ברגשות מעורבים. הכניסה לכיתה, הישיבה סביב שולחנות קבוצתיים, הכול מרגש ומדכא באותה נשימה. רגע אחד המורה מצליחה להדליק בי ניצוץ של ילד סקרן, רגע אחרי אני מתכווץ ונאטם. אלוהי הגנים, עשה שרק הניצוץ ידבק בהן. אני מנסה להלהיב אותן בלי סוף, מספר איזו חוויה מחכה להן, איזה מסע מרתק, ושוב צונח אל התחושה שהמסע ארוך מדי, רווי עיוותים, קיבעונות, ובעיקר קירות.

ביסודי שלי זכיתי בבית ספר פתוח. כשמו כן הוא. במקום ארבעה קירות לכל כיתה, המקום בנוי בשיטה של "חללים". מעין אופן ספייס גדול לכל שכבה, ולכל כיתה מרחב משלה. איך מסתדרים עם הרעש? זה בדיוק העניין: דווקא החלל הפתוח גורם לילדים לשמור על השקט ולכבד את האחרים. הקירות, אם תרצו, לא חוסמים את הרעש - הם מייצרים אותו.

זה מזכיר לי שעם התובנה המדהימה הזאת חזר לפני שנתיים גם אחד היועצים של שי פירון, אז שר החינוך. הוא ביקר בארה"ב וסיפר על הדבר המופלא הזה שיש שם באמריקה. "לא היית צריך לטוס רחוק כל-כך", כתבתי לו. "סע אל שדרות הפרחים באשדוד, יש שם בית ספר כזה כבר 40 שנה". עד היום, אגב, הוא מוגדר "בית ספר ניסויי". בישראל כמו בישראל אף אחד לא טרח לבדוק אם הניסוי הצליח.

זה לא רק היום הראשון של מיה ושיר בבית הספר, זה גם היום הראשון שהן בכיתות נפרדות. רק הורים לתאומים יכולים להבין עד כמה זה מורכב. מצד אחד זו תלות בלתי רגילה של האחת בשנייה, מצד שני התחרות איומה. הן זקוקות זו לזו אבל גם חייבות טיפה מרחק, לבנות עולם משל עצמן. אני עוצם עיניים ומדמיין אותן בהפסקות, אוחזות יד ביד ונהנות מהגעגוע. רק שלא יריבו על החברות, או גרוע יותר: שלא יריבו על בנים. אנחנו כל-כך לא שווים את זה.

שני דברים קפצו לי מיד לעין באחד מרגעי חוסר הריכוז באסיפת ההורים: פינת הלאום ומפת הארץ. בפינת הלאום מופיעות 3 תמונות: ראש הממשלה, נשיא המדינה ו... הרמטכ"ל. אני לא פציפיסט גדול, חס ושלום, אפילו צנחן במיל'. אבל זכור לי שבשיעורי אזרחות למדנו משהו על 3 הרשויות במדינה דמוקרטית: המחוקקת (הכנסת), המבצעת (הממשלה) והשופטת. אז נניח שגם אחרי 68 שנים קשה לנו להתנתק מהסממנים של מדינה טוטאליטרית, אבל למה שלא יצרפו גם תמונה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור? מה יקרה אם בין כל הגברים המוצלחים האלה, הבנות שלי ילמדו על האישה המוצלחת שהגיעה לתפקיד הרם? אז ביקשתי מהמורה של א'1 ומיהרתי לבקש גם מהמורה של א'2, וזה כמובן עלה לי במטלה: להביא את התמונות בעצמי.

עכשיו נעבור לבעיית גיאוגרפיה קלה. על המפה המצוירת והמקסימה של ארץ ישראל מסומנות ערים מרכזיות כמו באר-שבע, חיפה, ירושלים ותל-אביב, וגם המדינות הגובלות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. הים התיכון מסומן גם הוא, כמובן. מי חסר, אתם שואלים? הפלסטינים. אותי לימדו מתישהו שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים, אבל בואו נודה על האמת: אנחנו מזמן זורקים את הפלסטינים לים דמיוני, לחור שחור שמעלים אותם מהנוף ומהתודעה.

וזה בכלל לא עניין של שמאל וימין: הרי אפילו ראש הממשלה, ההוא מפינת הלאום, הצהיר כמה פעמים שהוא מחויב לשתי מדינות לשני עמים. אבל על איזה עם מדובר? הרגע חינכתם את דור העתיד של סטארט-אפ-ניישן שאין עם כזה. הוא לא במפה. אז אל תכתבו פלסטינים, או פלסטין (לא עלינו). אבל סמנו לפחות את עזה ורמאללה. אם מחר האנשים האלה ששמם לא יוזכר כאן שוב ישגרו טילים לאחת מהערים שכן מופיעות במפה, מה תגידו לילדים? כשיורים טילים מותר להגיד פלסטינים? אופס, סליחה, ברח לי.

ויש גם את העניין הזה עם המורות. הן מדהימות. בניגוד לתדמית המעוותת של חיים נוחים בין חופש לחופש, המורות לא מפסיקות לעבוד. ומה שהטכנולוגיה עשתה לכולנו, למורות היא עשתה הרבה יותר: הן זמינות לטלפונים, למיילים, לסמסים ולוואטסאפים. העבודה שלהן לא מסתיימת עם הצלצול האחרון, לעתים קרובות היא רק מתחילה. והן עושות את זה בשכר נמוך, נמוך מדי, שצריך לבייש את כולנו. לא המורות צריכות לשבות בשביל שכר ראוי, אנחנו צריכים. גם בשבילן, אבל בעיקר בשבילנו.