דרוש סטטוס קוו חדש

משבר העבודות בשבת הוא הזדמנות של הציבור החילוני לדרוש פחות כפייה דתית

ישראל כץ - פיצוץ גשר מעריב / צילום: שלומי יוסף
ישראל כץ - פיצוץ גשר מעריב / צילום: שלומי יוסף

"אני קורא לכל הצדדים לשמר את הסטטוס קוו שהיה נהוג ולהימנע מכל פגיעה בו", הודיע אמש שר האוצר, משה כחלון, בעניין משבר עבודות רכבת ישראל בשבת. מעבר לעובדה שכחלון שוב נשמע כאילו הוא שליח האו"ם במזרח התיכון ולא שר בכיר בממשלה, דבריו מעידים על הרפיון החילוני בפוליטיקה הישראלית ובציבור בכלל. ממתי שימור הסטטוס קוו הוא ערך? מה מרוויח מהסטטוס קוו הציבור החילוני בישראל מלבד הזכות המקודשת לגדוש את הקניונים גם בשבת?

אני קורא לכל הצדדים לבעוט בסטטוס קוו. משבר הוא גם הזדמנות, וזו בהחלט ההזדמנות של הציבור החילוני לחתור לסטטוס קוו חדש. פחות קניונים ומרכזים מסחריים יום אחד בשבוע, יותר תחבורה ציבורית גם ביום המנוחה. פחות כפייה דתית מצד רבנות ראשית אורתודוקסית, יותר פלורליזם בנושא דת ומדינה.

במקום "לכבד את הרגשות", נכבד מעתה את הבחירה, באשר היא. כן, גם את הבחירה להתבדל ולא להתגייס לצבא, בתנאי שיש בצד ההתבדלות גם חובות מינימליות כמו לימודי ליבה. הבעיה היא שהחילונים התרגלו לסטטוס קוו כאילו מדובר בגזירת גורל. אפילו בטקס לפתיחת שנת הלימודים בבית הספר של בנותי, מיד לאחר ראש המועצה המקומית ומנהלת בית הספר, נאם הרב של היישוב, איחל שנתפלל כולנו להצלחה בלימודים וקינח בתקיעת שופר. ההורים הסתכלו זה על זה, הרימו פה ושם גבה, אבל שתקו ומחאו בסוף כפיים.

הילדים, שנדמה לנו לעתים שהם רחוקים מכל הויכוחים האלה, קולטים מצוין את התמונה. הם מבינים שיש ראש מועצה ויש מנהלת ואחר כך יש את הרב. וכשהם יגדלו ולא תהיה להם רכבת במוצאי שבת, הם יבינו שככה זה. זה מרגיז ולא הוגן אבל צריך לשמר את הסטטוס קוו ולכבד את הרגשות, וממילא מספרם של בעלי הרגשות הולך וגדל וכך צריכה לגדול גם ההכלה שלנו.

"מצער שעימות פוליטי אישי הביא לפגיעה מיותרת באזרחי המדינה", כתב עוד כחלון, וחיזק בכך את השקר שמאכילים בו את הציבור בימים האחרונים, כאילו כל הפרשה הזו קשורה לשני פוליטיקאים שמתקוטטים. נכון, לפרנויה ולנרדפות של נתניהו, כמו גם לאספירציות של כ"ץ, יש חלק לא מבוטל במשבר הנוכחי.

אבל התכונות האלה היו רק השמן שהוסיפו למדורה, בעוד שעל המדורה עצמה הס מלדבר. אפילו יאיר לפיד הפך לסוכנות הסעות לחיילים ("או קשישים"), כאילו מדובר היה באיזה כשל טכני ברכבת שמצריך התארגנות ספונטנית. לפיד, בדיוק כמו הרצוג או יחימוביץ', משחקים לפי אותם כללים ממש. שום פוליטיקה חדשה, שום אומץ ציבורי אמיתי.

ראשי יהדות התורה, שר הבריאות יעקב ליצמן ויו"ר ועדת הכספים משה גפני, זוכים בשנים האחרונות לחיבוק חם מצד התקשורת והציבוריות הישראלית. במידה רבה החיבוק הזה מוצדק: ליצמן הוביל מהלכים רבים שמיטיבים עם הציבור הרחב עוד בקדנציה הקודמת שלו במשרד הבריאות וגפני שימש לא פעם שומר סף מפני העברות כספים או חוקים בעייתיים.

אם תרצו, היחס המחבק היה מעין תיקון לעוינות האוטומטית בה קיבלנו את אנשי המפלגות החרדיות בעבר. אבל הבעיה היא לא בחיבוק, אלא במה שהולך ונדמה כ"א*תרוג". וכשמאתרגים, אתם יודעים, נוטים להתעלם מהעובדות. במקרה של ליצמן וגפני מדובר בהתנהלות כוחנית שמשרתת את העסקנות החרדית, להבדיל מהחרדים עצמם. כך היה בכניעה של הממשלה בסוגיית לימודי הליבה, שפגעה לא רק בחברה ובמשק הישראלי אלא בראש ובראשונה בציבור החרדי, וכך גם כעת בפרשה של עבודות התחזוקה ברכבת בשבת.

 

בסופו של יום, הפוליטיקאים הם בבואה של הציבור. כשהציבור החילוני יחליט להתנער מהנרפות וההתבטלות בפני מיעוט שכופה את הלכותיו, הפוליטיקאים כבר יתיישרו ויתחרו ביניהם מי מוביל סדר יום אזרחי - בדיוק כפי שקרה בתחום החברתי-כלכלי. אבל בשביל להגיע לסטטוס קוו חדש, צריך לבנות אתוס חדש. אתוס שמבטא את המטען הערכי והתרבותי של הישראלי החילוני. כשנדע מי אנחנו ועל מה אנחנו מוכנים להילחם, הדברים עשויים להסתדר הרבה יותר מהר משחשבנו.