מוסוליני לא ישרוד פה דקה

א. בצדי הדרכים אפשר לראות כבר חצבים פורחים וזה תמיד דבר שנעים מאוד לראות. אבל אני, במקום לזמזם כמתבקש את "חצבים פורחים" של תיסלם בכל פעם שאני רואה חצבים פורחים, האסוציאציה הראשונה שקופצת לי לראש היא דווקא "ניצני פשיזם". זה אולי לא כל-כך מוזר כשחושבים על זה: אחרי הכול, ניצן וחצב שייכים שניהם לממלכת הטבע ואני הרי ילד ירוק.

בכל אופן, בכל פעם שאני חושב על צירוף המילים "ניצני פשיזם", אני מתחיל לשיר את זה לפי המנגינה הנפלאה והמילים הנפלאות של שירה הנפלא של נעמי שמר הנפלאה "חבלי משיח". נסו את זה בבית, זה ממש כיף: "ניצני פשיזם הנה-הא זה בא / ניצני פשיזם הנה-הא זה בא / ניצני פשיזם הנה-הא זה בא היום / הנה זה בא הא-הא-יום" - ועכשיו כולם ביחד, בעוז: "ניצני פשיזם הנה-הא זה בא היום / הנה זה בא הא-הא-יום!".

מרגישים יותר טוב? אין סיכוי שלא, אבל יש סיכוי שהשיר ילווה אתכם ויסרב לעזוב. במקרה כזה, כתבו לי טוקבק מרושע והשיר יעבור מיד. יש שיאמרו שאני שר את זה כמו שילדים שורקים בחושך, כדי להבריח את הפחד. אולם לפחות במקרה שלי זה בכלל לא נכון. יש הרבה דברים שמפחידים אותי בישראל, אבל פשיזם הוא לא אחד מהם. תנו לי לנסות להסביר לכם למה.

ב. התחלה טובה תהיה לתת לעצמנו להיסחף לדיון בלשני. אני מאוד אוהב את הבחירה הלא מודעת דווקא ב"ניצני" פשיזם (עד כמה שהצלחתי למצוא, הוגה התצריף הזה הוא אהוד ברק) ולא במילה עזה או שיפוטית יותר כמו "יבלית", "גידול" או "יער" של פשיזם.

ראשית, ולא פחות חשוב, הצליל של המילה עצמה: בניצן יש משהו שמח ואופטימי. זו מילה ממש יפה, יש לי חברים טובים שקראו ככה לילדים ולילדות שלהם. ועוד: כבוטניקאי חובב, או יותר נכון כחובב בוטניקה, או הכי נכון כמי שיודע לחפש באינטרנט, אני למד שניצן הוא הצטברות של תאים עובריים שיכולים להישאר רדומים לזמן רב, וגם כשהם ניעורים הם טרם עברו תהליך מיון. כלומר: עתידו של ניצן הוא דבר מאוד לא מוחלט וידוע. הוא יכול לא להתעורר כלל, ואם הוא מתעורר הוא יכול להפוך לכל דבר (במגבלות הצמח): פרח, ענף, עלה או גבעול.

רוצה לומר, ניצן הוא פוטנציאל. זה לא מעט, אבל זה כל מה שזה. כלומר שניצני פשיזם הם רק אפשרות לא ברורה לעתיד שלא בטוח שיתקיים - ואת המילה הזו בחר קיבוצניק לשעבר מסיירת מטכ"ל, לא ילד עירוני ששירת בקריה ולא יוכל להבחין בין בוגנוויליה לליסטריה גם אם חייו יהיו תלויים בזה.

לגבי החלק השני של התצריף, הפשיזם: פשיזם הוא אידיאולוגיה (שהבשילה לשיטת ממשל נוראית). ככזה, אני מאמין שניצנים שלו קיימים בכל אחת ואחד מאיתנו, כי כולנו בני אדם ובכולנו מצוי ניצן של הכול - הטוב, הרוע, האהבה, השנאה, הנשגב, הבזוי. הכול רדום בנו והכול יכול להתעורר. זה לא דיון בסגנון אווה אילוז מפרשת את חנה ארנדט על הבנאליות של הרוע, זו עובדת חיים פשוטה. כי בהכול יש בנאליות, גם בטוב.

ובכל זאת - וכאן אני מגיע לנקודה - כמו שבניצן של שושן צחור לא טמון הפוטנציאל להפוך לעץ שזיפים, כך מהניצן הישראלי המצוי לעולם לא יצמח קוץ של פשיזם. אל תבינו אותי לא נכון, כן? אני לא אומר שלא יכול להיות פה רע יותר, אני רק אומר שזה לא יבוא בצורת פשיזם. בואו נעשה את זה עוד יותר פשוט: קחו את כל מה שאתם יודעים על פשיזם ותשוו אותו לכל מה שאתם יודעים על ישראל. תכלס, אני מתקשה לחשוב על הפכים גדולים מאלה.

ג. כל מה שקרה בשבוע האחרון במדינת ישראל - מפרשת הרכבת ועד לאסון החניון - הוא ההוכחה המושלמת לטענתי. כשאני מדמיין פשיזם אני רואה שלטון. כוח. סדר. היררכיה. אחדות. פחד. אסתטיקה. מי שימצא לי אחד מהדברים האלה בפרשת הרכבת ובפרשת החניון יקבל מקום שמור בקטר של הנהג לכל חייו.

בפשיזם שמכבד את עצמו היו אומרים לך: חביבי, מתאריך זה וזה עד זה וזה יש עבודות ואין רכבת אז קום שעתיים קודם וסתום ת'פה. בישראל? אין מצב שבעולם שתרחיש כזה יתממש. מי מאיתנו מקבל עליו מרות? מי מאיתנו לא יתווכח עם המדינה, אפילו יזלזל בנציגיה הנבחרים והמקצועיים. פה מיד יקום רעש ויהיו מחאות. זה לא ממש פשיזם, נכון?

בישראל אין שלטון. הזקנים אצלנו בשבט היו קוראים לזה פרטאץ'. הכול נורא מצ'וקמק. אם הייתי, נגיד, בטהובן והייתי צריך להלחין את פרשת הרכבת, הייתי קורא ליצירה שלי "סימפוניה לקקמייקה". מה היה שם, לעזאזל, מלבד אוסף תמוה למדי של ספינים מבולבלים, הפניית אצבעות מאשימות, גזירת קופונים וניסיון לעשות סיבוב - זה על ההוא, ההוא על הזה, וכולם על החרדים שדווקא הפעם לא קשורים? מה היה שם, לעזאזל, מלבד לקחת עניין די פשוט בסך הכול, ולסבך לו את הצורה? בפשיזם שמכבד את עצמו זה לא היה קורה.

ד. פשיזם זה סדר. ישראל זה בלגן. פשיזם זה לאומנות. גם ישראל לאומנית, אבל היא לא סגורה על מה זה אומר כי כל אחד מפרש את זה כמו שהוא מאמין. למה? כי הוא ישראלי. פשיזם והוא זה כמו מים על נוצה של ברווז. זה לא אומר שהוא הבנאדם הכי טוב בעולם או משהו, אבל כמו שהברזילאי שונה מהגרמני והסודני מהיפני, ככה גם אנחנו מיוחדים קצת, ואנחנו לא ניתן לאף אחד להגיד לנו באיזו צורה.

פשיזם זה פחד. הרוב המוחלט של הישראלים לא פוחדים כשהם באים במגע עם המדינה. היא יכולה לדפוק אותם, והיא תדפוק, אבל היא לא מפחידה אותם. אנשים בזים לנקודת ההשקה שלהם עם המדינה: לפקיד, לפוליטיקאי, לפקח, לשוטר, למורה. תודו, אין לכם כבוד לאנשים האלה.

פשיזם זה סמכות. השבוע הייתי בים. קבוצה של שמונה ישראלים שיחקה כדור-ראש-מים (מין כדורעף במים ומותר לשחק רק עם הראש). ככה זה הלך: שיחקו עשרים שניות, התווכחו עשר דקות, ושוב מהתחלה. על אנשים כאלה - כמוני וכמוכם - אפשר להגיד הרבה דברים, אבל אין מצב שבעולם שנסכים לקבל עלינו דיקטטור. כי הלו, מי יגיד לנו מה לעשות.

פשיזם זה מצעדים צבאיים יפים ומפגנים המוניים של אחדות. שים קבוצה של דגלנים ישראליים במצעד פשיסטי ותוך ארבע דקות בוא לאסוף את הראשים הערופים שלהם. אנחנו גם לא בנויים למדים הפשיסטים, כי יש לנו טחינה - והיא נוזלת. פשיזם זה אסתטיקה מלאת הוד ומטילת מורא, אסתטיקה של אחדות ועוצמה. בישראל סוגרים מרפסת.

בפשיזם המדינה מעל הכול. ישראל היא אפילו עוד לא ממש מדינה. אנחנו עוד לא ביחד שבעים שנה - שלום חנוך יותר מבוגר ממדינת ישראל! - אנחנו מדינה בחיתולים ותינוקות הם נתינים רעים מאוד, כי הצרכים שלהם תמיד באים לפני האינטרס הכללי.

אני מצטער, אבל אנחנו לא בנויים לפשיזם. אני מכיר את הטיעונים על המדרון החלקלק. הם נכונים. אבל המדרון החלקלק שאנחנו נמצאים בו הוא בכלל לא לכיוון הפשיזם כמו שאנחנו מכירים אותו. ישראלים מכירים ישראלים בדיוק כמוני, אתם יודעים שאני צודק. אתם מוכנים לחיות במדינה פשיסטית? אתם מכירים מישהו שמוכן? מכירים מישהו שמכיר מישהו?

זה לא בשבילנו, הדרעק הזה.

ה. גם אני קצת התעייפתי מלהסתובב סביב הפיל שבחדר - השליטה בפלסטינים - אז ברשותכם אעצור רק לרגע ואקח נשימה לפני שאמשיך להסתובב סביבו. נדמה שצריך להתרגל להמשיך ולהסתובב סביבו, אין ברירה. פעם בכמה זמן אפשר לשנות כיוון בשביל לא לקבל סחרחורת.

חמישים שנות שליטה (עוד רגע) בפלסטינים הפכו אותנו להרבה דברים. אני מחכה לתחילת החגיגות הרשמיות בשנה הבאה כדי להביע את דעתי. אבל אפילו זה לא הפך אותנו לפשיסטים. לאן אנחנו הולכים ומה יהיה הדבר שמחכה לנו ואינו פשיזם? אין לי מושג, אבל אני פה בשביל לוודא שהכול יהיה בסדר, אל תדאגו, עליי, סגור, מילה שלי.