"יש עוד כל כך הרבה שנים ואני לא יודעת אם אעמוד בזה, משעמם". כך נשמע היום הרביעי של מיה בכיתה א', שנפתח בכאבי בטן פתאומיים מלווים בטענות לחום, חולשה ועוד כמה סימנים שהבהירו לי שהילדה בסדר גמור, פרט לעובדה שממש "לא בא לה" ללכת לבית הספר. אז הכיתות באמת פחות צפופות כמו שהבטיח שר החינוך נפתלי בנט (27 ילדים אצל מיה ו-29 ילדים אצל שיר התאומה), יש סטודנטים להוראה שעוזרים למורה פעם בשבוע ואפילו סייעת קבועה מטעם הרשות המקומית, יש את רפורמת "אופק חדש" שכוללת שעות פרטניות למתקשים ובכלל כולם יותר נחמדים ויותר משתדלים. אבל בסוף-בסוף, בזמן שהעולם השתנה לאין שיעור, נדמה שמערכת החינוך נותרה כשהייתה. 5-6 שעות ביום, ארבעה קירות, עשרות ילדים בשולחנות ומורה ניצבת ממול ומאחוריה לוח. נכון, את הגיר מחליף בחלק מהזמן מקרן ומסך על קיר, אבל המהות לא באמת השתנתה.
את המודל הזה של ישיבה מול לוח מרכזי המציא מורה לגיאוגרפיה מסקוטלנד בשם ג'יימס פילאנס, עוד בשנת 1801. עד אז, תאמינו או לא, לכל ילד היה לוח אישי קטן שהונח על הברכיים. אם תרצו, גרסה קדמונית לטאבלט של היום. באופן אירוני, אם עד לפני שנה נדמה היה שיותר ויותר בתי ספר מאמצים את הטאבלטים בעידודו של משרד החינוך שגם השקיע מיליונים בתחום, הרי שהשר בנט מתכוון לצמצם את השימוש בטאבלטים ובמכשירים סלולריים בכל אותם בתי ספר שבהם החלו להשתמש בטכנולוגיה הזו באופן שוטף.
וזה מחזיר אותי למיה. כבר תשעה חודשים שהילדה, קצת יותר מאחותה התאומה, מכורה לטאבלט. בכלל לא רציתי שהמכשיר הזה ייכנס לבית, בטח לא בגיל שלהן, אבל כשנולדה השלישית זה קנה לנו כמעט שעה של שקט בבוקר, אחרי לילות בלי יותר מדי שינה. אני מגביל אותן לשעה-שעה וחצי ביום לכל היותר, אבל נדמה שזה רק מחזק את הכמיהה למכשיר הקטן ומה שהוא יודע לספק. הטאבלט, שמחובר כמובן לאינטרנט האלחוטי, מייצר להן עולמות תוכן מרתקים או סתמיים, אבל בעיקר מידיים. המשחק או הסרטון משעמם? קליק קטן ועוברים לעולם אחר - מעבר שאי אפשר לעשות בבית הספר כשהשיעור משעמם או כשהמטלה נראית קצת מסובכת.
"מערכת החינוך משוועת היום לטכנולוגיה", אומר לי אבי גנון, מנכ"ל "קדימה מדע", השלוחה הישראלית של World ORT. "מורה ותיק צריך לשאול את עצמו איך הוא יוצר היום בשיעור תנ"ך, ספרות או כל מקצוע אחר, את אותו עניין שהוא יצר בתלמידים לפני 20 שנה. הכלים האלה קיימים היום והם מאפשרים למורה להיסטוריה, למשל, לשדר בקליק אחד את המיקום המדויק של קרב מפורסם באמצעות google earth, אל הטאבלט האישי של התלמיד. יש לך בתי ספר היום ששיעורי מדעים הופכים אצלם לחגיגה שלמה לילדים. המורה לביולוגיה יכולה להוציא את התלמידים לחצר ולתת להם לאסוף נתונים באמצעות מעבדה ניידת בגודל כף יד, וכשנכנסים לכיתה משדרים את התוצאות לאייפד או ללוח החכם המרכזי ורואים את כל מהלך הניסוי".
גנון מודע לביקורת בעניין הפגיעה האפשרית בתקשורת הבין-אישית, בזה שאנחנו מייצרים דור של ילדים מול מסך, אבל הוא לא מתרגש. הרי גם אנחנו ההורים כבר מזמן מול מסכים, אז לפחות שהילדים שלנו יפיקו מזה משהו חיובי. "יאהבו את זה או לא, המערכת הולכת לכיוון הזה כי שם נמצא העתיד", הוא פוסק. לדבריו, השלב הבא הוא לא בהכרח האמצעי הטכנולוגי, אלא שיטת ההוראה תוך היעזרות בטכנולוגיה. קוראים לזה "מרחב למידה חכם", והרעיון הוא לסגת מהמודל של "מורה מול כיתה" ולעבור למודל בו הכיתה מחולקת למספר קבוצות שעוסקות בתהליכים שונים והמורה עובר ביניהן, עוקב ומדריך.
צאו החוצה
אבל זה לא רק הטכנולוגיה ושיטות ההוראה. הרי גם בלי טאבלטים ומעבדות ניידות, עולם התוכן בכיתה מספיק מגוון ויכל להיות אפילו מרתק. חוץ משיעורי שפה וחשבון אני מוצא במערכת השעות של הבנות שיעורי דרמה, מוסיקה, אמנות, כישורי חיים, מנהיגות ו"מנהיגות בספרי ילדים".
אבל, אחרי כמה שעות בכיתה, גם הנושא המרתק ביותר עלול לשעמם אם גם אותו מעבירים בין ארבעה קירות. מנהיגות, למשל, אפשר ללמד בחצר תוך כדי בניית אוהלים ומשימות שונות. בשביל זה יש חוגים או צופים? אולי, אבל מי קבע שבית הספר לא יכל לאמץ את השיטות המוצלחות של החוגים או של תנועות הנוער? למה ההתלהבות שמורה רק לשעות אחר הצהריים?
יכל להיות שאני אבא צעיר, נאיבי ולא משופשף מספיק. אולי אני עוד אחד מההורים האלה שחושבים שהם יודעים יותר טוב מהמורים, המנהלים והמפקחים. מהנודניקים האלה שכבר באסיפת ההורים הראשונה מסמנים לעצמם בראשי פרקים את דוח ועדת דברת מס' 2. אבל אם גם הילד הסקרן והנלהב שלכם מעקם את הפרצוף בדרך לבית הספר, יש פה בעיה קצת יותר גדולה מעוד נודניק שהחליט לכתוב יומן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
