"אולי לא היינו מפילים את נתניהו, אבל הייתה נגרמת לו מבוכה ענקית"

"זה לא מספיק להגיד שלכל אחד מאיתנו יש את הזכות לצעוק ולפטפט את עצמנו לדעת. זה לא מספיק להגיד שלכל אחד יש את הזכות לשים ארגז באמצע הפארק ולצעוק. מה שאנחנו צריכים זאת לא ממשלה שתפסיק לצנזר אותנו - שגם זה הישג שעוד לא הגענו אליו - אלא ממשלה שתזין אותנו במידע, ותאפשר לנו להזין את הציבור במידע". את הדברים הללו אמרה אילנה דיין בכנס התרמה של התנועה לחופש המידע, שהתקיים ביום ה' בתל אביב.

דיין, שיספרה בהמשך כי הגיעה לאירוע מהתדרוך התורן שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לעיתונאים, הפעם לאנשי קשת, נטלה חלק בפאנל אותו הנחתה לינוי בר גפן ושבו השתתפו בו גם העיתונאים רזי ברקאי, רביב דרוקר, עמית סגל ועינת פישביין. כל אחד מהם אמור היה לספר על מקרה שבו התמודד עם קושי לפרסם מידע.

דרוקר סיפר על פן נוסף של פרשת ביבי טורס ("בדרך לפה התחרטתי שהחלטתי לספר את הסיפור הזה, אבל אין לי סיפור אחר עכשיו"), ועל הסיבה שאולי הובילה לדבריו לכך שנתניהו ביטל את תביעת הדיבה שאיים להגיש נגד ערוץ 10 בעניין.

"כשהגשנו את השאילתא למשרד ראש הממשלה בעניין ביבי טורס, זה היה בערך חודש לפני השידור, התחיל מרוץ שדים מטורף. איתי אף אחד לא דיבר, אבל כל הזמן הסתובבו אנשים במסדרון עם פרצוף כזה של מה אתה עושה לנו. אלה היו ימים שבהם מי שנתן את הכסף לערוץ היה רון לאודר, שעדיין הגדיר את עצמו כחבר של ביבי. הוא היה מגדיר את עצמו בגאווה כ-BS, שזה ראשי תיבות של 'before sara', כלומר מהחברים של ביבי עוד לפני שהוא הכיר את שרה, שזאת קבוצה מאוד אקסקלוסיבית שכוללת היום אפס אנשים".

דרוקר המשיך וסיפר כיצד נפגש, לפני שידור התחקיר, עם עו"ד דוד שמרון, פרקליטו של נתניהו, והשניים הסכימו לבקשתו של שמרון להגדיר את הפגישה "ככזאת שלא התקיימה". "שמרון אמר לי: 'תשמע, אני בא אליך כי אתה כתב הגון ומקצועי, ואתה רודף את כולם, ולכן אמרתי גם לביבי שאפשר לדבר איתך'.

 רביב דרוקר / צילום: רמי זרנגר

"נגמרה הפגישה, שודר התחקיר, וביבי ושרה הגישו שתי תביעות נפרדות על ארבעה מיליון שקל נגד ערוץ 10 ונגדי ואנחנו צריכים להכין כתב הגנה. הדבר האחרון בעולם שרצו אז בערוץ זה ללכת למשפט עם ביבי. ללאודר יצא עשן מהאוזניים, הוא איבד את החברות עם ביבי שכנראה עד היום לא שוקמה. הוא הפעיל לחצים אדירים על הערוץ לא לשדר את זה, לקצר את זה, ובסוף הכל שודר.

"ואני אומר: 'אנחנו צריכים להכין כתב הגנה הכי מדמם בעולם', צריך להכניס הרבה פרשיות שלא נמצאו בתחקיר בכלל, כי בגלל שזה כתב הגנה בבית משפט זה מוגן מתביעות. אמרתי לעו"ד שלנו תכתוב שהייתה פגישה בין שמרון לביני ושהוא אמר בפגישה שאני כתב הגון ומקצועי. כי המחשבה שלי הייתה ששמרון לא יתרשם מכל הפרשיות, אבל הוא ידמיין מה תחשוב הגברת כשיתפרסם שהוא אמר עליי שאני הגון ומקצועי".

לדברי דרוקר, אחרי ששמרון ראה את כתב ההגנה, ביבי לא רוצה להמשיך עם התביעה. "אני לא יודע למה הוא לא רוצה, לא יודע אם זה עבד או לא, אבל עכשיו התחיל הסיפור של איך ביבי יורד מהעץ. הוא לא רוצה להמשיך את התביעה, אבל גם לא יכול למשוך אותה, כי אנחנו נחגוג עליו".

בסופו של דבר, כך סיפר דרוקר, הוסכם שנתניהו יגיד שהוא משך את התביעה בגלל מצבו הקשה של ערוץ 10 והסיפור הסתיים. "השורה התחתונה היא", הוסיף דרוקר, "שאנחנו בסיבוב ההוא כאילו ניצחנו, אבל אם היינו הולכים למשפט עם בנימין ושרה נתניהו בסיפור ההוא - אני לא רוצה להגיד שהיינו מפילים את ביבי, אני לא בטוח בזה, אבל הייתה נגרמת לו מבוכה ענקית. אני הייתי גם משלם מחיר לא קטן כי לא הייתי יכול לסקר אותו, גם עכשיו זה לא דבר חף מבעיות. אבל היינו מאוד מאוד מוצקים ומאוד מאוד חזקים. פשוט הערוץ לא היה מסוגל להסלים את המלחמה, שכבר אז התקיימה במלוא עוצמתה".

דיין התחברה לדבריו של דרוקר, והתייחסה לתביעות דיבה שמוגשות נגד עיתונאים: "אחרי הדיון הראשון בפרשת סרן ר', שבוע ימים באמת לא עצמי עין. אבל לא בכאילו, באמת לא ישנתי שבוע ימים. כי ידעתי, וצדקתי, שאנחנו הולכים למעין קטסטרופה, שאחר כך תוקנה בעליון".

לדבריה, "הבעיה היא שיש לנו תחושה שאנחנו עובדים כביכול באיזשהו אקלים פתוח שבו המידע זורם, ובאמת גם חוק חופש המידע קצת יותר נכנס לפעולה, ואנחנו לא שמים לב שעדיין יש בתוך ההוויה שאנחנו חיים בה חורים שחורים ואפלים של חיסיון, ושל הסתרה, ושל צנזורה. לפעמים אני אומרת לעצמי: אני חושבת שאנחנו חיים במקום שיש בו חופש ביטוי וחופש עיתונות ואני בעצם לא מבינה כלום".

אחד הסיפורים שסיפרה דיין נגע לאבסורדיות של הוראות הצנזורה. "כמה חודשים אחרי אירוע המרמרה, הלכתי למפקד חיל הים ושכנעתי אותו שנוכל לעשות כתבה עם לוחמי השייטת, לשמוע מאלה שהיו שם על סיפון מה עבר עליהם, על הלוחמים. יומיים לפני שידור הכתבה, הגשנו את התמליל לצנזורה, וקיבלנו תשובה עם שמונה סעיפים ואחד מהם הרג אותי. וזה סעיף שאמר שאנחנו לא יכולים לשדר שום דבר מפי הלוחמים שממנו עולה שהם ירו על מנת לפגוע.

"אני מצלצלת לצנזור ואומרת לו: 'יא חביבי, ממה מתו הטורקים? מזקנה?' זה היה לי שוק. עכשיו, הבחור הצעיר מהשייטת, הראשון שיירה, כשהוא מספר על הרגע שהוא צריך להחליט אם לירות או לירות, הוא רואה את האלה יורדת על הראש של החבר שלו. זאת אומרת, גם מנקודת מבט פטריוטית, לאומית, ישראלית, נתניהוית (מלשון בנימין נתניהו), שווה לראות את הלוחם הזה אומר את זה. והם אומרים, זה הסיפור, 'ירינו למרכז מאסה'. אז מה נעשה עכשיו? נשנה?

"אז יגידו הרבה אנשים: 'מה על הדימוי של ישראל בעולם? למה כל דבר אתם צריכים לשדר?', אבל אין בעיני דבר יותר קריטי לנו כישראלים לדעת את זה, לדעת כשזה טוב, לדעת כשזה לא טוב. קודם כל לדעת, אחר כך נחליט מה עושים עם זה. נספח את כל השטחים, נשתלט על שטח A, נעשה מה שרוצים, נחזור לעזה, אבל קודם כל שנדע. לא נביא לתיקון עולם, אבל נביא לאוורור עולם, זה גם טוב".

 עמית סגל / צילום: איל יצהר

סגל התייחס בין היתר לתביעת הדיבה שהגיש נגדו חבר הכנסת אורן חזן, ששלב הטיעונים בה הסתיים השבוע בבית המשפט. "זאת תביעת דיבה מאוד לא הרואית, זה כולה אורן חזן, אבל בכלל לא משנה איך המשפט ייגמר, האפקט המצנן כבר שם. עצם קיומו של ההליך זה דבר נורא ואיום. אתה עסוק קיץ שלם בניסיון נואש לשכנע שני צרכני סמים ומנהל קזינו לעשות את דרכם מקטמנדו, כי הם במקרה שם כרגע. אין להם שום סיבה לעשות את זה עכשיו (כלומר, לחזור לישראל - י.כ).

"אני חשבתי עד תביעת הדיבה הזאת, שרק מטורף יתבע. ובמובנים מסיומים, זה נכון. אבל, גם רק מטורף לא יתבע. כי בסוף יש איזה ציר שבו מצד אחד תמיד כולנו גיבורים גדולים ומשוכנעים שצדקתנו תצא לאור, ואנחנו רק מחכים לתביעה. ואז עד פסק הדין עוברות שנתיים במקרה הטוב, עם הרבה מאוד חששות, ותמיד על הציר הזה אתה תעדיף להגיע לפשרה, וזה יגרום לך בפעם הבאה להיזהר יותר".