ההטרדה היא רק תירוץ

1. הספירה לאחור של ימי סטפן בורגס בכיל החלה כבר במארס 2016, בימים שבהם הוציא עידן עופר את ניר גלעד מהחברה - בלי כבוד אבל עם הרבה כסף, עם עלבון פומבי מתוכנן מראש אבל עם המשך ידידות אישית וכנראה גם עסקית. כבר אז היה ברור שבורגס הוא הבא בתור ("גלובס", 6 במארס 2016).

למעשה, הספירה לאחור החלה אפילו עוד קודם לכן, בקיץ 2015. התאריך המקדים, שגרם לשתי ההדחות הללו, קשור לאירוע, ליום, שבו קלט עופר סופית שאסטרטגיית האיומים שלו קרסה ועמה החלומות על הארכה אוטומטית, מתחכמת וזולה של זיכיון ההפקה מים המלח. זה היה ב-19 באוגוסט 2015, בישיבת הממשלה שעסקה בוועדת ששינסקי 2 ("גלובס", 20 באוגוסט 2015).

בא ותו אירוע עצרו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט וראש אגף תקציבים באוצר אמיר לוי את הלחץ המסיבי שהפעילו ראשי כיל, בעיקר באמצעות מנכ"ל ראש הממשלה אלי גרונר ומנכ"ל האוצר שי באב"ד, שהכירו את החברה מקודם. מטרת הלחץ הייתה להשחיל, ממש כך, את הארכת הזיכיון שמסתיים ב-2030, בתוך אישור המלצות ששינסקי 2. באותה ישיבה קיבע לוי את משפט הדגל "אנחנו לא נסכים בשום פנים ובשום משרד אופן ל'שקשוקה 2', הפעם זה כבר לא יעבור להם. אין שום קשר בין זיכיון וששינסקי 2, ומי שרוצה לערבב זה עם זה עושה עושה את זה ממטרות זרות - ולא בטוח שטובות".

2. האירוע הזה היה שיא הנפילה של רעיון "המקל והגזר" מבית עופר-גלעד: קחו מס בששינסקי ותנו הטבה בזיכיון. קדם לזה הניסיון להשפיע, לכופף, את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחטף מכיל - באמצעות ועד העובדים והאיגוד המקצועי המכוון על ידי ההסתדרות - השבתה מלאה של הנגב ממש במהלך מסע הבחירות שלו. מעבר לענינים הכמו-רשמיים, הם שידרו לנתניהו: תן הארכה של הזיכיון, בלי מכרז בינלאומי, בלי התמחרות, בלי שינוי תנאי הזיכיון העתיקים שמרעים את עמדת בעלי הבית - הציבור, או שנוביל נגדך את אזור הבחירה החזק שלך בנגב. הלחץ הציבורי - שלמד לפקפק ביוהרה, בתאווה ובניצול לרעה של כוח - גבר. נתניהו לא נכנע.

שני האירועים האלה, שבאו אחרי שבכיל כבר חשבו שהצליחו להיפטר משרי האוצר הקודמים יאיר לפיד ויובל שטייניץ, סימנו לעופר שהעולם השתנה סופית. הציבור מבין, ונתניהו מבין שהציבור יותר חזק ממשפחת עופר ומהחברה לישראל, ובעיקר - במשרד האוצר יושב עוד "חברתי", משה כחלון, שנותן גב לאמיר לוי ולחשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו בהתמודדויות הקשות והמתישות מול החברה לישראל ומכלול האינטרסים שלה, הצודקים והלא צודקים, בכיל ובים המלח.

3. באותו רגע הוחלט על ניתוח "מתיחת פנים" לכיל. קוסמטיקה עם משמעות חברתית אבל גם כדאית. ניר גלעד - הפנים הלא נעימות של כיל - שוחרר אחר כבוד. הבא בתור יועד להיות סטפן בורגס, תוך כדי כמה שינויים פנימיים שבמהותם יחצניים. עניין בורגס לקח זמן רב יותר מהצפוי. אולי זה היה קשור בו או בשיקולים של עופר. גם לא ממש ברור מה היה או לא היה בעניין ההטרדה שיצאה פתאום לאוויר העולם ושאלת המדרג הנמוך או הלא-נמוך שלה.

כך או אחרת, נמצאה הדרך לשלוח את בורגס הביתה, אפילו עם עלבון, בדרך למטרה הנעלה: הנהלה ציבורית יפה ונחמדה.

במקום גלעד הובא כידוע יוחנן לוקר. אלוף במיל', טייס בעל דימוי ציבורי חיובי לגמרי, מקורב מאוד לראש הממשלה לאחר שהיה מזכירו הצבאי עד סוף 2012, ומוכר ומוערך גם בקרב שרי הממשלה ופקידיה. יותר מזה, נתניהו "חייב" לו על מה שקרה עם "ועדת לוקר" לבחינת תקציב הביטחון - ועדה שנתניהו עצמו מינה והעמיד בראשה את לוקר, אבל המלצותיה נזרקו לפינה אפלולית ומאובקת, תוך כדי השמצות של היו"ר לוקר בעיקר מצד שמות עלומים במערכת הביטחון.

הלאה: לפני חודש חזר יעקב עמידרור לדירקטוריון החברה לישראל. עוד אלוף במיל', עוד דמות ציבורית מקובלת ובעלת כבוד, עוד מקורב לראש הממשלה נתניהו מהימים שבהם היה ראש המטה לביטחון לאומי, המל"ל ויועץ ראש הממשלה (2007-2011). עמידרור כבר כיהן פעם כדירקטור בחברה לישראל, ועכשיו מחזירים אותו.

והנה אנחנו מגיעים חזרה לסטפן בורגס. במקומו יבוא עוד "מלח הארץ" כזה. לא חשוב איך יקראו לו - הוא, אולי היא (?), יהיו מין וואו! שכזה, שעוד נכתוב עליהם "איפה ישנם עוד אנשים כאיש ההוא". סביר להניח שהוא גם יהיה כזה שימצא דרך ללבו של ראש הממשלה. ככה זה אצל עידן עופר. יש מטרה, ואם לא מגיעים אליה בכוח, מגיעים אליה בנחמדות, בתיקונים קוסמטיים, בניתוח אף, בהרמת עפעפיים, פייס ליפטינג שלם - לא חשוב מי נופל בדרך, למה וכמה.

4. המטרה הגדולה: הארכת זיכיון ים המלח, עם מינימום שינוי בתנאים (צריך לדעת שלמרות המחירים הנמוכים של האשלג בעולם, שאת תוצאותיהם רואים בדוחות הכספיים של כיל ורוב עמיתותיה בעולם, אשלג ים המלח, המציאות הגיאוגרפית שלו ותנאי ההפקה בו נחשבים רווחיים ביותר בעולם). אגב, "הארכת זכיון" הוא מונח מניפולטיבי שהומצא על ידי מי שהומצא והחברה ממשיכה להשתמש בו במכוון. תנאי הזיכיון קובעים מועד זיכיון שמסתיים ומועד של זיכיון חדש.

אם כיל ועופר סמכו קודם לכן על מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר ומנכ"ל האוצר שי באב"ד, שבעניין ששינסקי היו מין צוות של שניים שלא הצליח לשנות את ההמלצות לטובת החברה, שיביאו להם את תמיכת השרים, נתניהו, כחלון ושטייניץ - הם כבר מזמן מבינים שזה לא זה. וזה גם לא ישתנה אחרי שהחשבת הכללית עבאדי בויאנג'ו תפרוש בתחילת 2017, הרי כחלון אמר שוב ושוב שהוא לא עומד לוותר בעניין הזיכיון. זה גם מה שיאמר לחשב/ת הכללי/ת הבא, יהיה מי שיהיה.

כחלון הבין מזמן שוויתור בעניין הזיכיון יפגע קודם כול בו ובבוחריו. הוא גם פעל בהתאם: בעת שהאריך את מינויה של עבאדי בויאנג'ו כחשבת כללית, שהוכיחה כי איננה מוכנה לוותר ולא להתקפל בפני כיל ועופר, הוא דרש ממנה לסיים את הסדר הנכסים לפני פרישתה.

5. המצב הנוכחי: החשכ"לית אמורה לסיים בקרוב את "הסדר הנכסים" של כיל. היא אמורה לקבוע אילו עלויות של השקעות כיל במהלך שנות הזיכיון אמורות להיות מוחזרות על ידי המדינה בעת סיום הזיכיון ואילו לא. כיל טוענת שעל פי תנאי הזיכיון המדינה אמורה לקנות ממנה את כל הנכסים - גם אלה שנמסרו על ידי המדינה בעת חקיקת חוק הזיכיון ב-1961 וגם אלה שהחברה השקיעה בהם במהלך השנים. עמדת המדינה שונה לגמרי. כיל-החברה ישראל-עופר שואפים לקבוע מחיר גבוה מאוד לנכסים - כל כך גבוה, עד שהוא ימנע מחברות בינלאומיות, אולי גם ישראליות, להתמודד במכרז, או שיתמודדו ויציעו מחיר נמוך מאוד. במקרה הזה תוכל החברה לישראל-עופר להפעיל בקלות את זכות הסירוב, הקבועה בתנאים העתיקים והתמוהים של הזיכיון, ולשוב להשתלט על ים המלח במחירי "חיסול", אחרי שהמדינה תתקפל ותתחנן.

ראוי לציין שאגף החשב הכללי הוא בעל הסמכות הבלעדית, על פי חוק, על נכסי המדינה. לאחר הגשת הסדר הנכסים, תיסלל הדרך של "הוועדה לבחינת תום תקופת הזיכיון של ים המלח", בראשות הכלכלן הראשי באוצר יואל נווה, לגבש את הדרך המהירה, היעילה, הציבורית והשקופה לקביעת תנאי זיכיון חדשים ושונים מהנוכחיים ולהוצאת מכרז בינלאומי.