אחרי ההפסד של פרטנר: מחיר זכויות השידור יגולגל לצרכנים?

למרות הסימפתיה לפרטנר על היותה אנדרדוג, שנלחם בענקים כדי לנסות ולהשיג תוכן איכותי שיהווה מקפצה במסגרת כניסתה לעולם הטלוויזיה, אי-אפשר שלא לתהות על דרך הפעולה שלה. המתחרה סלקום נכנסה לשוק הטלוויזיה, השיגה תוכן, עלתה לשידור עם תוכן סביר ושיפרה אותו בהמשך הדרך. פרטנר, לעומתה, נכשלת בכל הסכם תוכן משמעותי שניסתה להשיג - ובסוף גם מצאה את עצמה רצה לרגולטורים ולבתי משפט ולא משיגה את מבוקשה.

אם השופט בדיון שלשום (ב') מצא לנכון להעיר לפרטנר על דרך פעולתה, ייתכן כי החברה צריכה להפיק לקחים ולהבין שמשהו אצלה לא עובד. וזאת במקום לרוץ לבתי משפט - כפי שעשתה במאבק על זכויות שידורי הכדורגל, וכפי שעשתה כאשר רצה לבקש צו מניעה נגד הוט, שחתמה הסכם תוכן עם HBO, שאותו השיגה מתחת לאף של פרטנר.

לרגולטורים יש אחריות גדולה למחדלים שמתרחשים בשוק התקשורת הישראלי, אבל לא בכול הם אשמים. זה בעצם מה שנאמר לפרטנר כאשר נאלצה למחוק את בקשתה לאחר דיון קצר בבית המשפט. פרטנר יצרה לעצמה דימוי שכל מאבק רגולטורי שלה הופך להיות "מייק או ברייק". זה לא נוגע לצדקת הטיעונים שלה, זה קשור למראית-עין.

לא נכון עבורה להיות במקום שבו היא שמה את כל יהבה על תוכן מסוים - פעם זה על כדורגל ישראלי, פעם על כדורגל אנגלי ועכשיו HBO. היא חווה קטסטרופה. גם אם היא צודקת, זה לא הכי חכם. והבעיה היא שיש דוגמה של מתחרה כמו סלקום שלא הגיע לאותם מקומות, כך שאי-אפשר להימנע מהשוואות.

לגופו של עניין, מישהו בפרטנר צריך לעשות בדק-בית. כיצד קורה שחברה עם ניסיון כמו שלה פונה למשרד הרצוג-פוקס-נאמן, שכבר שנים מייצג את הוט בענייני רגולציה, ומבקש שייצג אותו בעניין כה רגיש ותחרותי של הסכם תוכן עם שחקן משמעותי בשוק העולמי. כל מי שמצוי מעט בתחום התקשורת יודע שהוט עובדת עם מחלקת התקשורת בהרצוג-פוקס-נאמן - האם חסרים משרדי עורכי דין שיכולים לייצג את פרטנר בנושא כזה?

שם החלה הטעות הגדולה, שהובילה בסופו של דבר לכך שמייל נשלח בטעות ממשרד הרצוג-פוקס-נאמן - ישירות לתיבת הדואר של סמנכ"ל התוכן של הוט, יורם מוקדי. המייל חשף את המשא-ומתן של פרטנר עם HBO. בצדק אמר שלשום מוקדי בדיון, שהוא נדהם לגלות כי אותו עורך דין שעובד איתו בשגרה מדי יום על הסכמי תוכן, שולח לו הודעת מייל מפורטת של טיוטת ההסכם של פרטנר עם HBO.

ייתכן כי טעות כזו יכולה לקרות לכל אחד, והבעיה היא לא עורך הדין. הבעיה היא של פרטנר, שבחרה בהרצוג-פוקס-נאמן, וגם של משרד עורכי הדין, שניתן היה לצפות מהם שיימנעו מלייצג את פרטנר בנושא כה רגיש עבור לקוח כה ותיק שלהם כמו הוט.

בהסתכלות יותר רחבה, צריך לראות את המהלך של הוט לא רק כניסיון לחסום את פרטנר בתחום הטלוויזיה, אלא כאסטרטגיה כללית, שמטרתה היא לרסק את פרטנר בכלל. הבעלים של הוט הצהיר על כך, והוא לא נסוג מהאסטרטגיה שלו. אחרי שחתם על הסכם איחוד רשתות עם פרטנר בסלולר, המטרה שלו עכשיו היא לנסות לרכוש אותה במחיר נמוך ככל האפשר, ויש לו זמן וסבלנות.

אז הוט עשתה מה שעשתה והצליחה שלשום במהלך החסימה שלה, שגם קיבל תוקף חוקי (סביר להניח כי אם רשות ההגבלים העסקיים הייתה מוצאת לנכון להתערב, פרטנר לא הייתה רצה לבית משפט, אבל כנראה שברשות הבינו שהאירוע של פרטנר הוא לא כצעקתה ונמנעו מלהגיב מיידית).

עם זאת, הוט גם ירתה לעצמה ברגל במהלך החסימה, כי היא הראתה עד כמה היא מוכנה לשלם עבור תוכן זר. זה אומר שבפעם הבאה שהוט תבוא ותתלונן על היקף הפקות המקור שבהן היא מחויבת, אפשר יהיה לשאול אותה מדוע היא מוכנה לשפוך ים של כסף על תוכן זר. וזאת, במקום לריב על עוד כמה מיליונים על תוכן מקומי איכותי. וזה עוד לפני שדיברנו על ההתנגדות התקיפה שלה לשלם עבור העברת התוכן של ערוצי 2 ו-10, שבקושי מרוויחים. אם יש עשרות מיליונים עבור HBO, למה שלא יהיו כמה גרושים עבור אדיר מילר?

ואם כבר מדברים על רגולציה, אולי הגיע הזמן לתת את הדעת לכך שאי-אפשר להמשיך ולשחק לידי יצרני התוכן העולמיים, שנהנים מכל רגע בעבודה עם השוק המקומי, שמזמן להם רווחים כה גדולים. בסוף אנחנו הצרכנים נשלם יותר כסף על אותו תוכן בדיוק. ממש כפי שקרה עם הזינוק במחיר של שידורי הספורט בישראל.

 כך זינקו מחירי זכויות השידור בישראל