המועמד שיקבע: טראמפ או קלינטון? גארי ג'ונסון יכריע

גארי ג'ונסון לא ייבחר לנשיאות ארצות הברית ב-1 בנובמבר. הוא לא יזכה ברוב הקולות באף אחת ממדינות האיחוד ולכן לא יגייס אף אלקטור שיצביע עבורו. אולם כבר בשלב זה ניתן לומר שג'ונסון, מועמד המפלגה הליברטריאנית בבחירות 2016, עושה היסטוריה. על-פי כמה מסקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה, שיעור התמיכה בו בקרב כלל המצביעים הגיע לאחרונה לכ-10% - כמה עשרות מיליוני אמריקאים - ומיצב אותו בתור המועמד השלישי הפופולרי ביותר בבחירות לנשיאות ארצות הברית מאז רוס פרו ב-1992.

האם המועמדות של ג'ונסון תפגע יותר בהילארי קלינטון הדמוקרטית או בדונלד טראמפ הרפובליקאי? על-פי רוב המומחים, התשובה לשאלה הזאת תהיה השנה מורכבת מאי פעם. מרביתם סבורים שקהלים שונים במדינות שונות עשויים להעביר את תמיכתם לג'ונסון מסיבות שונות, ועקב כך לפגוע בקלינטון או בטראמפ. המשמעות היא שבשלב הזה לפחות, אף אחת מהמפלגות הגדולות אינה יכולה לגבש אסטרטגיה לאומית לצמצום "אפקט ג'ונסון" או להעתקתו כך שייפגע בעיקר ביריב או ביריבה.

"בעוד שטראמפ הוא המועמד הכי לא פופולרי בהיסטוריה, הילארי היא כנראה המועמדת השנייה הכי לא פופולרית בהיסטוריה", מסביר ד"ר אלי קוק שמתמחה בהיסטוריה אמריקאית ומלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. "אנשים שונאים את שניהם ולכן זה לא מפתיע שיש הרבה תמיכה במפלגה השלישית. מעבר לזה, המפלגה הליברטריאנית מספקת מפתח מנצח - כלכלה ימנית עם הרבה מהדברים שאנשים מחפשים, אפילו ימניים. יש הרבה אנשים שלא רוצים להיות דתיים, אנשים ימניים שלא מחפשים הפתעות אימפריאליסטיות במזרח התיכון או מלחמות שעולות הרבה כסף, וימניים שלא שונאים הומואים ושחורים".

אם רק צריך היה דוגמה טרייה לחוסר העניין של ג'ונסון במזרח התיכון, זו התקבלה ממש בשבוע שעבר כאשר בראיון לערוץ MSNBC נשאל על עמדתו באשר למלחמת האזרחים המתחוללת בעיר הסורית חאלב (Aleppo באנגלית), ואשר כמעט מיותר לציין שמעסיקה מאוד את הקהילה הבינלאומית. ג'ונסון השיב בלי למצמץ What is Aleppo?"", וגם כאשר המראיין בפאנל שאל אותו אם הוא צוחק, ג'ונסון השיב שלא.

"יש פה אידיאולוגיה שעובדת בעיני הרבה אמריקאים, והרי מה ג'ונסון בעצם מציע? מיסוי נמוך, קיצוץ משמעותי במדיניות הרווחה ושוק חופשי", ממשיך קוק. "מצד שני, הוא שונא את המלחמה הגלובלית בסמים וחושב שזה שבחור שחור הולך להמון שנים בכלא בגלל סמים זה דבר מזעזע, ומצד שלישי הוא בעד קיצוץ הוצאות הביטחון ונגד מלחמות מיותרות. כל הדברים הללו כמכלול פונים להרבה מאוד אנשים צעירים שנמשכים אליו. הם מרגישים שאין להם למי להצביע והוא מביא משהו חדש. אגב, יכול להיות שאם בראש המפלגה הליברטריאנית היה עומד מישהו אחר - פחות ממסדי - המצב שלו היה אפילו יותר טוב בסקרים. אל תשכח, ג'ונסון הוא בסופו של דבר מועמד שמגיע מתוך הממסד".

ד"ר הדס כהן, חוקרת אורחת במכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, סבורה גם היא ששני המועמדים בבחירות הנוכחיות נחשבים כבעייתיים מאוד בעבור חלקים נרחבים באוכלוסייה האמריקאית. "השמרנים, למשל, רוצים מישהו שייצג אותם, ובהתחלה טראמפ היה כזה, אבל עכשיו יש לציבור הזה בעיה רצינית עם הרבה מהאמירות שלו, כמו איך שהוא דיבר אל הוריו של החייל המוסלמי שנפל. מצד שני, הם לא אוהבים את הילארי קלינטון באופן אישי והיא נתפסת כמישהי שמייצגת את הלוביסטים ותומכת בממשלה גדולה.

"ואז מגיע ג'ונסון ואומר 'אני המועמד שאתם חולמים עליו'. האיש הזה עשה את הונו בעצמו. הוא לא כמו טראמפ שירש מיליונים, ושהמשפחה שלו נראית עם כל הזוהר שבה כמו איזו גרסה אמריקאית למשפחת מלוכה. ג'ונסון יכול להיראות כמו התגלמות של הנשיא האמריקאי האידיאלי - האיש שאיתו אתה יכול לשתות בירה בסוף היום. לשתות בירה עם אישה מבוגרת בת שישים ומשהו כמו קלינטון, נתפס בעייתי והרבה פחות פופולרי. מבחינת הדמוקרטים - רבים יכולים למצוא בג'ונסון מענה למה שמעניין אותם: הוא נגד המלחמה בסמים, הוא מתנגד למעקבים אחר אזרחים, הוא בעד הפרדה בין דת ומדינה והוא בעד נישואים חד מיניים. עם הנושאים הללו הוא בהחלט פונה למאוכזבי המפלגה הדמוקרטית".

תקדים רוס פרו?

אמנם בשיטה הדו-מפלגתית האמריקאית, ג'ונסון סובל מחסרונות מובנים שמקשים עליו להתחרות באמת במועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון ובמועמד הרפובליקאי דונלד טראמפ: אין לו מספיק אחוזי תמיכה כדי לגייס מימון מפלגות פדרלי שהיה עשוי לאפשר לו להגיע אל קהלים גדולים, והוא גם לא יוכל להשתתף בשורת העימותים הפומביים שייערכו בעוד כמה שבועות, אלא אם יצליח עד אז לעבור את רף 15% התמיכה בכמה סקרים ארציים. ועדיין, זה יותר מעשרים שנה לא נרשמה תמיכה כה גבוהה במועמד שאינו דמוקרטי או רפובליקאי, וג'ונסון בהחלט עשוי כאמור לפגוע בקלינטון ובטראמפ בכמה מדינות מפתח. לאור הסקרים שמנבאים שיעורי תמיכה דומים לשני המועמדים המוכרים, חברי שתי המפלגות מוטרדים מאוד משיעור התמיכה הגבוה בג'ונסון, במיוחד במדינות שבהן ניטש קרב צמוד בין השניים.

ההיגיון הפשוט גורס שכוחו של ג'ונסון - רפובליקאי לשעבר שמחזיק בעמדות כלכליות ימניות מאין כמותן - בא בעיקר על חשבונו של טראמפ. אישיותו הבעייתית של המיליארדר האקסצנטרי והתבטאויותיו המיזוגיניות, הקסנופוביות וגסות הרוח כלפי מגוון קבוצות באוכלוסייה גרמו לאינספור רפובליקאים להכריז כי הם לא יוכלו לתמוך בו, ובחירה בג'ונסון נראית על פניו כאלטרנטיבה הקרובה ביותר. משום כך, הסקרים האחרונים שמצביעים על נסיקה בכוחו של המועמד הליברטריאני, ממלאים את הממסד הרפובליקאי הוותיק בזיכרונות עגומים במיוחד. בבחירות 1992 קיבל המועמד העצמאי רוס פרו קרוב ל-19% מכלל קולות המצביעים (כמעט 20 מיליון איש) וסייע לביל קלינטון להדיח את ג'ורג' בוש האב מן הבית הלבן.

עם זאת, הדברים מורכבים יותר הפעם. בעוד שעמדותיו של ג'ונסון כלפי רגולציה, התערבות ממשלתית בשווקים, צמצום הוצאות הממשלה וסיוע לחלשים על-פי הדגם המוגבל ממילא של מדינת הרווחה שקיים בארצות הברית הן ימניות להפליא - הוא מחזיק גם בלא מעט עמדות ליברליות למהדרין. כך, למשל, הוא תומך נלהב בזכותן של נשים להחליט אם ברצונן לבצע הפלות; הוא מוכר כפעיל של ממש למען החוקיות של מריחואנה ואף מצהיר שהוא בעד לגליזציה מוחלטת של סמים; הוא בעד הגירה, בעד שינויי חקיקה שיקטינו בצורה ניכרת את מספר האסירים בארצות הברית (שינוי שייטיב במיוחד עם שחורים), ובאופן כללי הוא רחוק מלהיות גזען.

בגלל כל הסיבות הללו, ניתוח מדוקדק של המצביעים המצהירים בשלב זה על תמיכה בג'ונסון מראה שגם לדמוקרטים, כאמור, אין סיבה להיות מרוצים במיוחד מהפופולריות של הליברטריאני. יותר מ-70% מהתומכים בו צעירים מגיל 50 - אוכלוסייה שבאופן מסורתי נוטה יותר לכיוון הדמוקרטי - ובקרב שחורים והיספאנים הוא זוכה לתמיכה של 13%. כיוון שרק שיעור זעום של 6% מהשחורים וההיספאנים תומכים בטראמפ נכון לעכשיו, יש להניח שרוב תומכיו של ג'ונסון מהקבוצות האתניות הללו באים על חשבון תמיכה בקלינטון. אם זה לא מספיק, התמיכה בג'ונסון גם מתחלקת שווה בשווה בין גברים לנשים לעומת שיעור הנשים בקרב תומכיו של טראמפ שעומד על 42% (ומפתיע למדי, לאור התבטאויותיו כלפי נשים במהלך הקמפיין). בנוסף, ישנן אינדיקציות חזקות לכך שרבים מתומכיו של ברני סנדרס הדמוקרטי העבירו את תמיכתם לג'ונסון לאחר שקלינטון הביסה את הסנטור היהודי מוורמונט בפריימריס המפלגתיים.

"גארי ג'ונסון יכול להציג את עצמו כמועמד שאפשר לסמוך עליו", אומר אואן אלתרמן, כתב ופרשן לענייני חוץ של ערוץ i24. "הוא היה מושל מדינת ניו מקסיקו, והוא יכול למלא את החלל הזה שנוצר בגלל ששביעות הרצון מטראמפ ומקלינטון כל-כך נמוכה. התמיכה בו נובעת הרבה יותר מכך שלאנשים קשה עם שני המועמדים העיקריים מאשר מהזדהות עם הערכים של הליברטריאניים. הרי עד עכשיו הם הציגו מועמד כל ארבע שנים, והם היו מקבלים אחוז בודד מהתמיכה או במקרה הטוב שני אחוזים".

מבוא לליברטריאניזם

עוד קודם שנרחיב בקורותיו של ג'ונסון, כמה מילים על הליברטריאניזם; פילוסופיה ותנועה פוליטית אמריקאית שנוסדה בשנות ה-50, ושדוגלת בהתנהלות המקדשת את חופש גופו וקניינו של הפרט, כל עוד זכות זו אינה פוגעת בזכותם של אחרים לנהוג כך. הליברטריאנים תומכים בצמצום למינימום של סמכויות הממשלה וביכולתה להתערב בשווקים מצד אחד, ובהרחבה של זכויות הפרט מצד שני. הם גם טוענים כי תמיכה באוכלוסיות חלשות באמצעות מדיניות רווחה וחקיקה שמעניקה להם אפליה מתקנת, דווקא מחלישה את אותן אוכלוסיות. וכך, בעוד שניתן להתווכח על השאלה אם תשלומי סעד גבוהים, חינוך חינם או מימון ציבורי של מערכות בריאות משרתים את טובתה של האוכלוסייה, קשה שלא לראות בליברטריאניזם שיטה פוליטית נטולת חמלה.

התמיכה הגדולה במועמד ליברטריאני שתומך בביטול רגולציה בשווקים או לפחות בצמצום ניכר שלה, נראית משונה במיוחד לאחר שהתברר שדווקא היעדר הרגולציה היה מה שאפשר לוול סטריט להביא על העולם את המשבר הכלכלי של 2008. כיצד מצליח ג'ונסון לזכות בכזו תמיכה כמישהו שמוביל אידיאולוגיה קיצונית אפילו יותר מזו שהתגלתה כהרת אסון? כהן מסבירה כי דרושה מידה מינימלית של תחכום כדי להבין מה המשמעות של חוסר רגולציה. "אנשים לא מקשרים בהכרח בין המדיניות שלו לבין חוסר הרגולציה", היא אומרת. "הם לא עושים את החיבור הזה. זה לא הגיוני, אבל תזכור שהוא מייצג את החלום האמריקאי, והרעיון הזה לא מביא בחשבון את כל הכוחות הקיצוניים של הקפיטליזם".

"אם תדבר עם ליברטריאנים מסוימים, הם יגידו לך שב-2008 השוק בכלל לא היה חופשי", סבור קוק. "הם יאמרו לך שמה שגרם לקריסות היו תאגידי ענק שניהלו קשרים עם השלטון, והם גם יטענו שבוול סטריט ידעו שאם הם ייפלו, הממשל יצילו אותם ולכן הם התנהגו כפי שהם התנהגו. הבעיה בעיניהם לא הייתה העובדה שלא הייתה מספיק רגולציה, אלא שבחברה האמריקאית הממשלה הענקית מעוותת את הרעיון של השוק החופשי. מה אני חושב על זה? לדעתי זה קשקוש גמור וזה מפתיע אותי שהחבר'ה האלה יכולים למכור שוב את הרעיונות הללו אחרי המשבר, אבל מצד שני, אני גם מעריך אנשים שיש להם אידיאולוגיה".

לאור כל זאת, נשאלת השאלה כיצד מצליחה האידיאולוגיה הליברטריאנית לקושש תומכים אצל תומכי המפלגה הדמוקרטית. וגם כאן התשובה מתגלגלת ככל הנראה אל זהותה הבעייתית של המועמדת קלינטון, כפי שמסבירה כהן. "ג'ונסון מתנגד לביטוח הלאומי, שאותו הוא רואה כמו סוג של משחק פירמידה, והוא מתנגד למדיקייר ולמדיקייד, שאלו הן תוכניות בריאות בחינם לאוכלוסייה החלשה ולאוכלוסייה המבוגרת. הוא אמר למשל שבשנה הראשונה שלו בתפקיד הוא יצמצם את התוכניות ב-43%. מה אני אגיד לך, יש גם נשים שבוחרות בטראמפ. הרבה פעמים אנשים בוחרים בניגוד לאינטרסים שלהם. זה קורה גם בישראל".

קוק מצדו דווקא מצליח להבין כיצד המסרים של הליברטריאנים זוכים לתמיכה דווקא אצל תומכיו של ברני סנדרס מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית: "תבין, המסר העיקרי של הליברטריאנים הוא שצריך שינוי בחברה האמריקאית. הם אומרים שוושינגטון מושחתת והרוסה ואני יכול להבין בחור צעיר שמעשן סמים והתלהב מסנדרס, ועכשיו הוא עובר לג'ונסון".

מיט רומני כבר מאחוריו

גארי ג'ונסון נולד לפני 63 שנים בדרום דקוטה להורים עובדי מדינה מהמעמד הבינוני. אביו עבד במשרד לעניינים אינדיאניים ואמו הייתה מורה בבית ספר ציבורי. במהלך ילדותו, הוריו עברו למדינת ניו מקסיקו וכבר בשנות לימודיו בקולג' הוא גילה רוח של יזמות. כדי לפרנס את עצמו הוא היה עובר מדלת לדלת ומציע את שירותיו כסוג של שיפוצניק שמסוגל לטפל בכל בעיה (מה שאמריקאים מכנים handyman).

החיל שהוא עשה בעבודה הביא אותו לפתוח ב-1976 חברה שסיפקה שירותים דומים בצורה מסודרת יותר, ועל אף שג'ונסון היה העובד היחיד של החברה, היא התהדרה בשם "ביג ג'יי אנטרפרייז". יכולתו של ג'ונסון לשווק את עצמו היטב, בסופו של דבר הביאה לו חוזה ענק של התקנות בשלוחת אינטל בריו ראנצ'ו. ג'ונסון, שהבין מיד שהוא לא יצליח לבצע את העבודה בכוחות עצמו, החל לשכור עובדים, נרשם לקורס בניהול זמן במסגרת לימודי לילה ובתוך זמן קצר הפך את ביג ג'יי לאחת מחברת הבנייה הגדולה במדינת ניו מקסיקו ואותו - לבוס של יותר מאלף עובדים.

ההצלחה האישית של ג'ונסון - שסיפקה בעיניו הוכחה לכך שממשלה מצומצמת, מסים נמוכים והתערבות מינימלית בחייהם של האזרחים הם הדרכים הנכונות והראויות להצלחה במציאות האמריקאית - הביאה אותו להיכנס לפוליטיקה ב-1994. בעוד שבדרך כלל פוליטיקאים מן השורה מטפסים בהדרגה מתפקידים זוטרים לתפקידים משמעותיים יותר (ונשים לרגע בצד את טראמפ), ג'ונסון הרגיש שהצלחתו העסקית מאפשרת לו להתמודד על תפקיד מושל ניו מקסיקו בלי למלא בדרך תפקידים דוגמת חבר בית הנבחרים של המדינה או סנטור שלה.

הוא צדק. הוא הצטרף למפלגה הרפובליקאית, ועם קמפיין שמסריו העיקריים היו הורדת מסים, לחימה בפשע ו"גישה עסקית הגיונית", הצליח לנצח בהפרש של 10% את המושל הדמוקרטי ברוס קינג. עם כניסתו לתפקיד הוביל ג'ונסון גישה אגרסיבית של קיצוצים ולא היסס להשתמש בזכות הווטו שלו יותר ממאתיים פעם בחצי השנה הראשונה שלו בתפקיד, כדי לטרפד החלטות של בית המחוקקים של ניו מקסיקו.

ארבע שנים לאחר מכן, ב-1998, נבחר ג'ונסון שוב לתפקיד. הפעם, הטיקט שלו היה רפורמה במערכת החינוך ואי הפללה של משתמשים במריחואנה, ולאחר שנבחר לתפקיד המשיך בקו שאפיין את הקדנציה הראשונה שלו - ניסיונות עיקשים לצמצם את הוצאות המדינה ולהסיר חסמים ביורוקרטים. כשהוא סיים את הקדנציה השנייה שלו בתפקיד מושל ניו מקסיקו בתחילת 2003, הוא החזיק בשני שיאים יוצאי דופן: לא רק שהוא היה מושל ניו מקסיקו שהשתמש בזכות הווטו שלו על חקיקה יותר מכל קודמיו בתפקיד גם יחד, אלא שהתברר שהוא השתמש בזכות הווטו שלו גם יותר מכל שאר 49 המושלים של מדינות ארצות הברית יחדיו.

לאחר שהתמקד בעסקיו האישיים לאחר הפרישה מתפקיד מושל ניו מקסיקו, גילה ג'ונסון עניין מחודש בפוליטיקה לפני ארבע שנים. את המירוץ להתמודדות על מועמדות לנשיאות ארצות הברית הוא החל כרפובליקאי, אך בדצמבר 2011 משך את מועמדותו והתמודד על תפקיד מועמד המפלגה הליברטריאנית, שבו זכה במאי 2012.

מועמדותו בבחירות הקודמות לנשיאות (שבהן גבר הנשיא ברק אובמה על הסנטור הרפובליקאי מיט רומני) אמנם נתפסה כלא יותר מקוריוז, אולם ג'ונסון רשם בה הישג מרשים כשהוא מקבל תמיכה כללית של כמעט אחוז מכלל המצביעים. נכון, השפעתו על אותן בחירות נחשבת לשולית לחלוטין, ומובן שהוא לא הצליח לזכות באף מדינה ולהעביר אליו ולו אלקטור אחד, אולם בחשבון הכללי היה מדובר בתוצאה הטובה ביותר שבה זכו כל המועמדים הליברטריאניים בבחירות לנשיאות גם יחד.

השנה, כאמור, נהנה ג'ונסון מרוח גבית חזקה בהרבה לאור תדמיתם הציבורית הירודה של קלינטון ושל טראמפ. האם אנו צפויים לראות את ג'ונסון מתחזק לקראת הבחירות או דווקא מתפייד? התשובה לשאלה הזו תלויה כנראה במעשיו של טראמפ. בעוד שהתנהגותה של קלינטון מאופקת וצפויה, טראמפ יכול בכל רגע להפתיע ולהעביר אל ג'ונסון מצביעים רפובליקאים מבועתים - ולראיה, המועמד הרפובליקאי לנשיאות בבחירות 2012, מיט רומני, כבר הצהיר שיתמוך בג'ונסון בגלל חוסר יכולתו לעמוד מאחורי טראמפ. עד ה-1 בנובמבר עשויים להצטרף אליו מאות אלפים אחרים.