לדחות את הקץ

א. יש שני שיעורים שאני חוזר ולומד: שאי-אפשר לעמוד מול רוח התקופה, ושאין כמו חוש ההומור של המציאות. בכל פעם שאני מנסה לשכוח מה שלמדתי, באים החיים ומזכירים לי לא להתעסק איתם.

אז ככה: עד עכשיו לא קנינו לילדים טלפונים סלולריים. הבטחנו להם שזה יקרה בקרוב, אבל עוד לא קיימנו מכל הסיבות הידועות והמשעממות שבסופו של דבר מתכנסות לטעם אחד פשוט - אנחנו לא רוצים שהם יהיו כמונו, קבורים עם הראשים במסכים. את הסיבה הזו אני מסתיר מאחורי שלל אידיאולוגיות ותיאוריות, שלא יראו אותה.

לדעתי, נכון להיום הם האחרונים בכיתות שלהם בלי מכשירים. הייתי מאוד מבסוט מעצמי: איך אני כזה מיוחד, איך אני לא נכנע למוסכמות חברתיות וכל זה. הו, כמה תמים הייתי. מתברר שבכל הזמן שבו חשבתי שאני מאט את הזמן ומנצח את המציאות - חיכו שני אלה בפינה ותכננו את נקמתם המתוקה.

מאחר שהם הילדים האחרונים בכיתה בלי מכשירים, מה שקרה זה שאם הם רוצים ללכת לחברות או לחברים, הם מתקשרים אליי מהמכשירים שלהם או כותבים לי הודעה, וכשהחברות והחברים שלהם רוצים לדבר איתם, הם מתקשרים או כותבים אליי. ואז אני צריך לענות, כי אם לא, החברים שלהם ממשיכים לכתוב לי.

מפה לשם מצאתי את עצמי מעביר ימים שלמים בהתכתבויות עם ילדות וילדים בני 9. מתאם תיאומים, מעביר הודעות, מקבל תמונות. בלי להיכנס כאן לנבכי התחביר של הילדים האלה, לעולמם הפנימי המשונה או לנטייה המעצבנת שלהם להקליט הודעות קוליות במקום לכתוב - מה שקרה זה שמעבר לזמן שזה גוזל, מי שיפתח את הוואטסאפ שלי יקבל רושם מוצק מאוד שדרור פויר הוא הפדופיל של השכונה. אפילו אני התחלתי להרגיש ככה אחרי הסמיילי המי יודע כמה שהחלפתי עם אחת מהחברות של הילדה.

אציין רק לפרוטוקול שאני ההפך הגמור מפדופיל. אני האנטי-פדופיל. לא רק שאין לי שום משיכה מינית ליצורים האלה - האמת היא שמלבד ילדיי שלי, את הרוב המכריע משאר ילדי העולם אני לא כל-כך סובל.

בכל מקרה, אני מרכין את ראשי ונכנע. ניצחתני, זמן. ניצחת, מציאות. השבוע, כשארכוש להם טלפונים סלולריים, אשמע ודאי את קולה של המציאות צוחק באוזניי: אמרתי לך, חביבי, אל תתעסק איתי.

בסוף, כולנו גרגירי אבק בסופת החול הגדולה של הזמן. ואני לא אומר את זה בייאוש. להפך, אני אומר את זה במלוא הכבוד.

ב. ואפרופו המציאות ורוח התקופה: השבוע פרסמה חטיבת ניהול ההון של בנק אוף אמריקה כי מדענים, פילוסופים ואנשי עסקים מאמינים שיש סיכוי של 20% עד 50% שכולנו חיים במטריקס, כלומר בתוך הדמיה ממוחשבת. על-פי הסברה - הבלתי ניתנת לאישוש או להפרכה - ייתכן כי צאצאינו החיים בציביליזציה מתקדמת מאוד מריצים סימולציה שמדגימה איך חיו אבות אבותיהם, כלומר אנחנו. אם כן, אני בטוח שהם ראו מה קרה לי והתפוצצו מצחוק. אולי הם בכלל תכננו את הכול, חבורה של סדיסטים.

מוכרחים להודות שיש משהו מפתה בפשטות הילדותית של הסברה הנ"ל. מי מאיתנו לא מרגיש, כשהוא מתבונן במציאות ובוחן את ההווה המטורלל שאנו חיים בו, שאכן מדובר במין משחק מעוות: הי, בואו נראה מה יקרה אם נסיר מכיסאותיהם את כל הרודנים של המזרח התיכון. הי, בואו נראה מה יקרה אם נעמיד בראש המעצמה החזקה בעולם בנאדם מטורלל לחלוטין. הי, בואו נראה מה יקרה אם נציף את המערב בפליטים. וכך הלאה, הבנתם את הרעיון.

כולנו מרגישים ככה מדי פעם, לא? שהכול חלק מניסוי לא ברור שמטרתו לעולם לא תתגלה, שיש מישהו או משהו איפשהו שמפיק הנאה משונה, או אולי נשאר אדיש לחלוטין, לכל מה שקורה לנו. מאז עמד האדם על דעתו הוא מתעקש על הסברה הזו, שבלתי ניתנת לאישוש או להפרכה. הכוכבים, כוחות הטבע, אלים, חלום של ענקים, יקומים מקבילים, חייזרים ועכשיו צאצאינו העתידיים - אנחנו מוכנים לקבל הכול. רק לא להישאר לבד בעולם, רק שתהיה סיבה. הרי לא יכול להיות שכל זה קורה רק כי כל זה קורה.

ג. אשר לי, אין לי דעה נחרצת בנושא. אני לא מאמין שיש איזה משהו או מישהו שמריץ סימולציות איפשהו, אבל אני בהחלט מאמין שכל אחד מאיתנו מריץ את הסימולציות האלה על עצמו ועל הסובבים אותו. עבור כל אחד מאיתנו, שאר העולם הוא תפאורה, כל מה שקורה הוא סוג של מבחן וכל האחרים הם לא יותר מלוויינים הסובבים אותנו. או שהם מפריעים או שהם עוזרים, או לנו או לצרינו או סתם אייטמים בחדשות.

פעם היה במקומון התל-אביבי "העיר" שער אחורי. היה שם משפט אחד שנחרט לי בראש. זו הייתה קריקטורה אם אינני טועה: ראו שם אדם יושב מול הטלוויזיה. בטלוויזיה נראים אנשים שאומרים "חשבנו שזה קורה רק לאנשים אחרים", והאדם שיושב מול הטלוויזיה אומר לעצמו "אבל זה מה שאתם - אנשים אחרים".

סוג של אמת נצחית, לא? כי אם יש דבר אחד שהוא באמת, אבל באמת, קשה לתפיסה, זו העובדה שכל אחד הוא כמונו פחות או יותר. ושגם אנחנו עבורו לא יותר ממה שהוא עבורנו. הארה אמיתית - ולכן אנושיות אמיתית - היא להבין שזה לא ככה.

ד. השבוע לפני 8 שנים התאבד אחד הכותבים הנערצים עליי, דיוויד פוסטר וואלאס, באמת אחד מהגדולים שבגדולים. הוא היה בגילי כשבחר להתאבד. אני מחשיב אותו כמורה. לא לכתיבה - שם אין לי שמץ של סיכוי לידו - לאנושיות.

בשנת 2005 הוזמן וואלאס לנאום בטקס סיום הלימודים בקניון קולג' - מסורת אמריקאית מפוארת. את נאומו המבריק, שקיבל את הכותרת "אלו הם מים" (חפשו בגוגל this is water כדי לשמוע אותו בקולו של וואלס), הוא פתח במין סיפור/משל זן. שני דגים צעירים שוחים בים, דג זקן בא מולם, מהנהן ושואל: איך המים, בחורים? שני הדגים ממשיכים לשחות ואחד מהם שואל את השני: מה זה מים?

המים זה הכול, כל מה שסובב אותנו. וואלאס בעצם אומר שהדרך להישאר אנושי היא לא לקחת את המים כמובנים מאליהם. כדי להישאר אנושי, באמת אנושי, כמו הבודהא, אתה חייב לראות את כל מה שסובב אותך כמו שאתה רואה את עצמך. זה שחותך אותך בכביש לא חייב להיות זבל, יכול מאוד להיות שהוא ממהר לאביו החולה או לאשתו הכורעת ללדת. האישה שצועקת על הילדים שלה, מה אתה יודע עליה? אולי היא בדיוק קיבלה הודעת פיטורים? אולי היא איבדה את בתה?

אתה לא היחיד בעולם, ואתה בטח לא במרכזו. שאר האנשים והדברים הם לא רק מראה - הרבה פעמים הם משקפת, לפעמים הם חרך. הבט בהם, לא דרכם, אל תחפש את ההשתקפות שלך בכל דבר.

זו לא רק פרפרזה על המשפט של חז"ל האומר שאל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אתה, או אף אחד, הרי לא יכול להגיע למקומו של כל אחד, נכון? זה הרבה יותר מזה: כי אולי החיים הם באמת סימולציה, סימולציה למה זה אומר להיות אנושי. ואת הסימולציה הזו לא מריצים הצאצאים שלנו מהעתיד - את הסימולציה הזו כל אחת ואחד מאיתנו מריצים על עצמנו כל הזמן. ויש 20% עד 50% שנצליח להיות אנושיים.