המפלגה האבודה

מישהו זוכר את "האינטרנציונל הסוציאליסטי"? פעם, נניח לפני 40 שנה, זה היה פורום חשוב מאוד. מנהיגי המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות של המערב היו נועדים פה או שם, ומטביעים חותם ממשי, לפעמים עמוק, על הדיפלומטיה הבין-לאומית. לעתים קרובות הם עמדו בראש ארצותיהם.

קחו למשל את 1975. ראשי ממשלות סוציאל-דמוקרטיים במערב-גרמניה, בבריטניה, בהולנד, בדנמרק, בשבדיה (כמובן, תמיד בשבדיה), בנורבגיה, בפינלנד, באוסטריה, באוסטרליה, בניו זילנד. או ענקים שמחוץ לשלטון, כמו פרנסואה מיטראן, בדרך אל נשיאות צרפת; פליפה גונסאלס, בדרך לראשות ממשלת ספרד; מאריו סוארש, בדרך לראשות ממשלת פורטוגל.

ואף אמנם מפלגת העבודה הישראלית. ב-1978 היא עמדה לציין את יום השנה ה-30 למונופול שלה על השלטון במדינה, שעמד להיות גם יום השנה ה-45 למונופול שלה בתנועה הציונית. בתחילת האביב של 1977 היא ערכה ועידה בהיכל התרבות, שאליה הגיעו נציגים בכירים מאוד של מפלגות האינטרנציונל. "איזו הצגה גדולה", אמר בספק-התפעלות פרנסואה מיטראן על ניצחונו הדחוק של יצחק רבין בקרב עם שמעון פרס.

מפלגת העבודה לא הצליחה להגיע אל יום השנה ה-30. היא ניגפה בבחירות שבאו בעקבות "ההצגה הגדולה". ב-40 השנה שחלפו מאז, היא עמדה בראש ממשלת מרכז-שמאל רק שש שנים וחצי, פחות מכל מפלגה סוציאל-דמוקרטית אחרת בסיפורנו. בשבוע שעבר הראו שני סקרים, שהיא מתרחקת והולכת מכל תקווה לכונן ממשלה כזאת.

מתרסקים, קרועים, מבולבלים

מה מעניין שאף אחת ממפלגות השלטון הסוציאל-דמוקרטיות העיקריות של 1977 אינה נמצאת כיום בשלטון. היחידה המחזיקה בשלטון בארץ גדולה היא זו הצרפתית, אבל הסקרים חוזים לה התרסקות גדולה בבחירות של השנה הבאה. מפלגת העבודה הבריטית קרועה לגזרים. היא עומדת לחזור ולבחור מנהיג אולטרה-שמאלי, שונא השיטה הקפיטליסטית, אנטי-אמריקאי, אויב המערב, מתעב ישראל. הסקרים מראים, שהמנהיג הזה יוביל אותה לתבוסה איומה בבחירות הכלליות.

בגרמניה, לסוציאל-דמוקרטים חזוי עכשיו שיעור התמיכה הנמוך ביותר שלהם מאז ומעולם (מבלי להביא את התקופה הנאצית בחשבון). הם שותפים חשובים בקואליציה עם הימין, אבל הם יוצאים מגדרם לשכנע את הבוחרים שהם לא סובלים את הקואליציה ואת העומדת בראשה. הם מנסים להיות אנטי-אמריקאים, אנטי-סחר-חופשי, פרו-רוסים, יותר ימניים מן הקנצלרית הימנית (הליברלית) בשאלות הגירה. סיכוייהם אינם מרשימים. בספרד, הסוציאל-דמוקרטים מאבדים את הצפון. לספרד אין ממשלה זה החודש התשיעי, אף כי היו בה כבר שתי בחירות מאז דצמבר. מנהיג הסוציאל-דמוקרטים מסרב לכונן קואליציה עם מפלגת הימין הגדולה בהרבה, ולמפלגה אין עוד מושג בשביל מה בדיוק היא קיימת ומה היא עושה.

האם יש קשר בין השקיעות, ויצחק הרצוג יכול להחליף חוויות עם פרנסואה הולנד (אולאנד) הצרפתי, עם זיגמאר גבריאל הגרמני, עם ג'רמי קורבין הבריטי ועם פדרו סאנצ'ס הספרדי? לשון אחר, האם השמאל המתון, הליברלי, חסיד הכלכלה המעורבת, שקע במשבר קיומי בדמוקרטיות המערביות? קשה להחליט. בתחילת שנות ה-70, ניצחונות של מפלגות שמאל מתונות עוררו את הרושם של גל עולמי ורוד. הגל לא התממש, ועשר שנים אחריו באו תאצ'ר ורייגן. העליות והירידות הן לעתים קרובות תוצאות של צירופי נסיבות. מצביעים מורידים מפלגות שלטון, ומחליפים אותן, כי הם מתעייפים, לאו דווקא מפני שהשקפות עולמם משתנות באופן דרמטי.

אבל נראה שהפעם אמנם יש מקום לדבר על משבר הסוציאל-דמוקרטיה. האיום עליה בא לא מצד מתנגדים מסורתיים, אלא מצד קיקיונים פופוליסטיים, האוסרים מלחמה על "השיטה" (בלשונו של יאיר לפיד לפני חמש שנים). בכל אחת מן הארצות העיקריות או הבינוניות באירופה, וכמובן בארצות הברית, קריאות תיגר רדיקליות מאיימות לטלטל את הסדר הקיים.

אף אחד מן הפופוליסטים (ימין ושמאל, בעיקר ימין) עדיין לא הגיע לשלטון, אבל הם כבר הצליחו לדחוף את בריטניה אל מחוץ לאירופה, ולשתק את הפוליטיקה הספרדית; והם מאיימים לעשות לפחות אחד משני הדברים האלה - הוצאה ושיתוק - בצרפת, באיטליה, בהולנד, אולי גם בגרמניה. על זה צריך כמובן להוסיף את הצל הכבד המתארך בשמי אמריקה, אם כי שם אין לנו עניין בסוציאל-דמוקרטים, ועיקר פגיעתו של המחטף הפופוליסטי, לפחות לפי שעה, ניכרת בימין.

"מפלגת השלטון הטבעית"

בישראל, שקיעת הסוציאל-דמוקרטים הייתה שיטתית יותר. מחוץ לתאונה האלקטורלית של 1992, מפלגת העבודה לא הצליחה לזכות ביותר מ-20% של הקולות. גם אם היו לה התאוששויות חטופות, הן לא האריכו זמן יותר מתקופת כהונה אחת. הגרעין הקשה של מצביעיה התכווץ לסביבות 10%. מחוץ לישראל הקודמת ולסקנדינביה, השמאל המתון מעולם לא הצליח לספק את מה שהבריטים קראו "מפלגת השלטון הטבעית" (ביחס לשמרנים של בערך 150 השנה האחרונות). בהיעדר חזקה טבעית על השלטון, גיחותיו של השמאל המתון היו קשות להתרחש ונוחות להסתיים. שמאל מתון צריך לעבור משוכות אכזבה הרבה יותר גבוהות מאלה של הימין.

אני אינני חושב שיש כאן "משבר מנהיגות". מפלגות היסטוריות הן מה שהינן מכוח הקולקטיב, הרעיונות והכיוון. ניסיון להיאסף סביב "מנהיג", ולהיות מוגדרות על פיו, הוא בהכרח חולף וקפריזי. הצלחתה החזויה של "יש עתיד" מאשרת את הכלל הזה, מפני שהיא קשורה בלבדית במנהיג.

מה קורה כאן אפוא? אפשר שעצם הפרקטיקה של מפלגות פוליטיות מתקרבת אל קיצה. ולדימיר פוטין הספיק ליצור, לסיים ולחזור ולברוא חמש מפלגות שלטון ב-15 השנה האחרונות. הפוליטיקאי המצליח ביותר עלי אדמות גילה עד כמה אין בהן ממש. פוטיניזם ניאו-אימפריאלי, או טראמפיזם לאומני, או לפידיזם פרובינציאלי אורבים לנו מעבר לפינה. היה שלום, אינטרנציונל.