בעיית האמת של קלינטון

אחד החיוויים המעניינים ביותר של הימים האחרונים בפוליטיקה האמריקאית בקע השבוע מפיו של ג'יי ג'ייקובס. הוא פעיל מרכזי של המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו-יורק, וה'ניו-יורק טיימס', שבו הופיע הציטוט, מתאר אותו כ"בעל ברית קרוב של הקלינטונים".

ג'ייקובס אמר: "באופן רגיל היית חושב, שהאמת משחררת, אבל ניסיון חייה של הילארי קלינטון מראה כי זה לא בהכרח נכון".

'האמת משחררת' היא מטבע לשון, השאול מחזון יוחנן של הברית החדשה, אם כי אין צורך להיות מטיף כנסייתי כדי להכיר אותו, או כדי להשתמש בו. הוא נעשה נכס צאן ברזל של הרטוריקה הפוליטית. קשה להתווכח איתו, אלא אם כן הדברים אמורים בקלינטונים.

דייוויד גפן, המיליארדר ההוליוודי, לפנים תורם נלהב למסעי הבחירות של ביל קלינטון, אמר פעם על בני הזוג: "הכול משקרים בפוליטיקה, אבל הם עושים כן בקלות כזאת, שזה מטריד". גפן השמיע את המילים ההן לפני תשע שנים, כאשר הילארי קלינטון התחילה את ניסיונה הראשון להיבחר לנשיא. גפן התגייס אז להכשיל את הניסיון. הוא תרם לברק אובמה, והתרים את ידידיו בהוליווד. זה עבד.

ג'ייקובס הנ"ל, בניגוד לגפן, לא התכוון כלל לבקר את הילארי קלינטון, או לפגוע בכבודה. אדרבא, הוא ניסה להסביר בגילוי לב מדוע אין צורך לפקוד עוון על קלינטון בשל השתמטותה הסיטונית מלהגיד את האמת. מלהגיד את האמת על מה? על מה לא, אם כי הפעם כמובן הדברים אמורים במצב בריאותה.

"לא חשבתי שזה עניין גדול"

היא נמנעה מלגלות ביום שישי שעבר, שאובחנה אצלה דלקת בריאה הימנית. היא לא גילתה לציבור, והיא לא גילתה אפילו לרוב עוזריה. היא הניחה להם להודיע, שהיא סבלה מ"מכת חום" במהלך טקס האזכרה לקורבנות הטירור של אחד-עשר בספטמבר. היא נאלצה לפנות אל האמת, בחוסר חשק אופייני, לאחר שבכל רחבי הרשת נפוץ סרט, המראה אותה מובלת בזרועות סוכנים חשאיים, ומתמוטטת בפתח הוואן שלה.

מדוע לא גילתה מיד שיש לה דלקת ריאות, יומיים לפני טקס האזכרה? "לא חשבתי שזה עניין גדול" (big deal), השיבה קלינטון למראיין הטלויזיה, שהציג לה את השאלה. היא נמצאת בפוליטיקה, עם בעלה ובלעדיו, זה ארבעים שנה, והיא לא ידעה שדלקת ריאות ערב בחירות לנשיאות היא "עניין גדול"?

איך אפשר להבין התבטאות כזאת? בעל טור ב'ניו-יורק טיימס', פרנק ברוני, ליברל (זאת אומרת, בעברית ישראלית, "שמאלן"), כתב השבוע על "השתוקקותה של הילארי קלינטון לחשאיות. היא חזרה והתאשרה - בפעם המיליון. ההתגוננות העצמית שלה היא ביטוי מעוות של הרס-עצמי. זה עומד על גבול הפתולוגיה. אבל זה משהו שרוב המצביעים קיבלו, או דחו, בנקודה כלשהי לאורך קו הזמן של רבע המאה שעברה".

לשון אחר, העיוותים "על גבול הפתולוגיה" אינם עוד עניין לענות בו. האשה המבקשת את כהונת הנשיא אינה צריכה להיבחן על יסוד שיעורי התרחקותה מן האמת, או על יסוד נטייתה להרס עצמי, מפני שאין בזה כל חדש. הטענה כבדת הראש הזו באה מצד אלה המאשימים את התקשורת שהיא התרגלה קצת יותר מדי לחולשותיו של דונלד טראמפ, וחדלה "לעשות מהן עניין".

"אלה המעוררים שאט-נפש"

מה היה קורה אלמלא חזרה גב' קלינטון והתפתתה להסתיר את האמת? היא הייתה יוצאת נשכרת במידה מפתיעה. קודם כול, היא הייתה חופשית לקבל את עצתה החד-משמעית של רופאת המשפחה, ששמה, במקרה, הוא ד"ר ברדק. היא הייתה נשארת בבית חמישה ימים, כדי להחלים. היא כמובן לא הייתה מובלת על זרועות החשאיים מאזכרת אחד-עשר בספטמבר. והיא גם לא הייתה מופיעה בנשף התרמה קטלני בניו-יורק, בליל שבת.

היא הופיעה בנשף ההוא, והכריזה בו שחצי תומכיו של טראמפ הם "סל של מגונים (deplorables)", שאפשר גם לתרגם "אלה המעוררים שאט-נפש".

מה הביא אותה להשמיע ביטוי כל-כך סוחף של שנאה ושל בוז כלפי מיליוני אמריקאים? אולי האנטיביוטיקה של דלקת הריאות? או אולי אותו ההרגל, שהביא אותה בתחילת 1998 לייחס את הגילויים על מוניקה לוינסקי ל"קנוניה רחבת ידיים של הימין"? בעלה הכריז בלי ניד עפעף, כשהוא מניף את אצבעו, "לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה לוינסקי". אחר-כך התברר שהוא הכתים את חצאיתה של העלמה, בקודש הקודשים של הבית הלבן, בסוויטה הנשיאותית של הלשכה הסגלגלה.

דונלד טראמפ כמובן אמר דברים גרועים לאין שיעור, אבל הוא אמר אותם, וחזר ואמר אותם, בכוונת מכוון. הוא היה זקוק לתשומת-לבה של התקשורת בחודשים הראשונים של מסע הבחירות שלו. הוא ידע ששנאה ובוז יזניקו אותו אל מרכז הזירה. הוא מעולם לא התחרט עליהם, עד שגילה, בחודש שעבר, שהם מתחילים להזיק לו.

סליחה שהייתי כוללנית מדי

היא מיהרה להתחרט על "המגונים". היא התנצלה למחרת, על מה שאמרה "באופן כוללני מדי". ההתנצלות הייתה כמעט גרועה יותר מן החטא. היא החמיצה הזדמנות לעורר אמון ולרחוש אמפתיה, שני העניינים שבהם היא סובלת מגירעון חמור, כפי שסקרי דעת הקהל חוזרים ומראים.

לא היה צריך עודף תחכום, או רוב ניסיון, כדי להתרחק מפני "אופן כוללני מדי". הרגע הזה, שבו היא תידרש להגדיר את תומכי טראמפ, היה צפוי זה חודשים רבים. ניתנו לה אין סוף הזדמנויות לעשות חזרות לקראתו, מול המראה או באולפן הטלוויזיה. זה רגע שאת תוכנו היה עליה לנסח בהקפדה מיוחדת. ברגע הזה היה כרוך הפוטנציאל של הגדרת עצם מסע הבחירות שלה.

סוד שיורו הפוליטי של בעלה, אף כי חזר ומעד, היה הצלחתו לשכנע את הבוחרים ש"אכפת לו". זו הייתה הצלחה חשובה במיוחד, מפני שיריבו של ביל קלינטון בבחירות של 1992, הנשיא ג'ורג' בוש האב, היה חשוד ש"לא אכפת לו". הוא נאלץ לבזבז זמן יקר על המלים ,I care I care, ששימשו חקיינים בתוכניות סאטירה, ושמו אותו ללעג ולקלס.

ביל קלינטון, לעומת זאת, שיכלל למדרגת אמנות את המילים "אני מרגיש את כאבכם". די אמריקאים האמינו לו, כדי שהוא יוכל לחזור ולהיבחר ב-1996, בניגוד לציפיות המוקדמות; כדי שהוא יינצל מהדחה בידי הסנאט, ב-1999; וכדי שהוא יסיים את נשיאותו, שנתיים אחר-כך, עם שיעורי פופולריות גבוהים מאוד.

ואף כי הילארי קלינטון בילתה שנים בעזרה לזולת, היא נשארה מרוחקת וצוננת בתודעת הציבור. ידידים, תומכים וסתם משקיפים ניסו לא פעם לייחס את הדימוי הזה לסקסיזם. זאת אומרת, היא הייתה קורבן של דעות קדומות על נשים, על נשים בפוליטיקה, על חולשות של נשים ועל עוצמות של נשים.

ההיסטרית, הפריג'ידית, החששנית, הלוחמנית

כאשר הרימה את קולה, היא הייתה האשה ההיסטרית; כאשר שמרה על קור רוח, היא הייתה האשה הפריג'ידית; כאשר צילום רשמי של 'הבור' בבית הלבן, במהלך הטילווז של התקפת הקומנדו על מקום מחבואו של אוסמה בן לאדן, הראה אותה מכסה את פיה בכף ידה, היא תוארה כ"חששנית"; כאשר היא תבעה התערבות צבאית בלוב, או בסוריה, היא תוארה כ"ששה אלי קרב".

מוטיב חוזר בחייה הוא הקושי הבלתי פוסק שלה להציג את עצמה בהצלחה בפני הציבור. במהלך השנתיים הראשונות של כהונת בעלה כמושל מדינת ארקאנסו, לפני 40 שנה, נמתחה ביקורת על עודף עצמאותה ועל הפרופיל הגבוה מדי שלה. בעלה הובס כאשר ניסה לחזור ולהיבחר. היא שינתה כיוון ודמות, ויתרה על שם נעוריה 'רודהאם' לטובת 'קלינטון', שינתה את התסרוקת ואת הבגדים, ואימצה דגם מסורתי יותר של 'הגברת הראשונה'.

אבל כאשר בעלה התמודד על הנשיאות ב-1992, היא התקוממה נגד הציפיות שהיא תהיה "האשה הקטנה לצד הגבר שלה", רמז לשיר פופולרי של זמרת הקאנטרי תמי ווינט. המילים ההן עדיין זכורות לרבים, ועזרו להשניא אותה על מיליוני אמריקאים בעלי רקע מסורתי. ביל ק. ניסה אז לשכך את חששותיהם של המצביעים מפני תפקידה בקריירה הפוליטית שלו. "אתם עומדים לזכות בשניים תמורת מחיר של אחד", הוא התבדח.

לאחר שניצח בבחירות הוא הזמין אותה להשתתף בכל הפגישות הרשמיות. היא מילאה תפקיד גלוי ובולט בתהליך המינוי של חברי הקבינט, ומשנכנסו לבית הלבן היא הופקדה על מאמץ עצום ממדים לרפורמה של שירותי הבריאות. היא נחלה כישלון חרוץ, והקונגרס סירב אפילו להצביע על התוכנית. היא חזרה ושינתה כיוון, חזרה ושינתה את התסרוקת והחליפה את הבגדים, ונסוגה אל תפקיד בולט פחות, לפחות בפומבי.

אין טעם להמעיט מן הקשיים שנשיותה עוררה. מוטב לזכור, כי כאשר היא הגיעה לוושינגטון, בסנאט של ארה"ב הייתה אשה אחת ויחידה מתוך מאה. כיום יש 20. הייתה אז רק אשה אחת בין תשעת שופטי בית המשפט העליון. כיום יש שלוש. רק אשה אחת הייתה חברה בקבינט (של בוש האב, בין 1989 ל-1993). כיום יש שבע. הילארי קלינטון היא ששיכנעה את בעלה למנות נשים, בפעם הראשונה מאז ומעולם, לכהונות הבכירות ביותר של הקבינט: מזכירת המדינה והתובעת הכללית (התואר האמריקאי של שר המשפטים).

הנטאי נגד נשים במערכת הפוליטית, או בעצם בכל מערכת שהיא, היה ברור בהחלט, ואין ספק שעמד בעוכריה מפעם לפעם. אבל היא לא היה רק קורבן של מצב העניינים הזה.

60% סיכוי

ההתפתחויות של הימים האחרונים כבר פגעו בסיכויי קלינטון. היא עדיין נחשבת פייבוריטית, והמדגמים הסטטיסטיים הבולטים (למשל http://tinyurl.com/538project) מעניקים לה סיכוי של 60% ויותר לנצח. אבל הם גם מראים עלייה ניכרת בסיכויי טראמפ. סקרים ארציים מראים כי יתרונה של קלינטון, שעמד על שיעורים גבוהים בהרבה מטעות הדגימה (בין 7% ל-12%), חזר והתכווץ לממדי הטעות, כ-2%. לפחות סקר אחד מעניק הבוקר (ה') יתרון של 6% לטראמפ (http://cesrusc.org/election).

הסקרים הארציים חשובים פחות מסקרים במדינות-מפתח, שבהן תזוזות זעירות עשויות לחרוץ את הכף בחבר האלקטורים (כמעט בכל המדינות, המועמד המנצח, בלי קשר לשיעור נצחונו, גורף את כל נציגי המדינה בגוף הבוחר).

גם מן הסקרים המקומיים באות חדשות רעות לקלינטון. לפחות שני סקרים אחרונים מראים, שטראמפ עבר לעמדת יתרון במדינת אוהיו. שום רפובליקן מעולם לא הגיע לבית הלבן מבלי לנצח באוהיו. סקר אחרון מראה יתרון קטן לטראמפ בפלורידה. גם ההפרש בפנסילווניה הצטמצם. בלי שתיים מהן, בוודאי בלי השלוש, נוסחת הניצחון של קלינטון תתחיל לאבד מתוקפה.

חוסר ההתלהבות

הסכנה הגדולה ביותר האורבת לקלינטון היא חוסר ההתלהבות. אמריקאים הנוטים להצביע לטובתה עושים כן במידה ניכרת של חוסר חשק. הם אינם נותנים בה אמון, הם חושבים אותה לנציגה של הממסד, הם אינם מתפעלים מן הסיכוי של שלטון משפחתי. הם מוכנים להצביע לטובתה מפני שהם אינם רוצים בטראמפ. אבל ביניהם נמצאים צעירים רבים לצד מצביעים "מתונים" ו"עצמאים". הם עלולים לבקש להם ניחומים בחיקם של מועמדים אחרים, גם אם יבטיחו בזה את נצחון טראמפ.

השבוע שמענו שמועמד המפלגה הליברטריאנית הקטנה, גארי ג'ונסון, לשעבר מושל מדינת ניו-מקסיקו, יתמודד בכל 50 המדינות. מועמדת מפלגת הירוקים, ג'יל סטיין, רופאה ממדינת מסצ'וסטס, תתחרה ב-44 מדינות. עצם השתתפותם תפחית את המינימום הנחוץ לניצחון. אפשר ש-45% יספיקו, אולי אפילו פחות. ביל קלינטון ניצח בבחירות של 1992 עם 43%. כיוצא בזה גם ריצ'רד ניקסון ב-1968. וודרו וילסון ניצח ב-1912 עם 42% ופחות.

במצב עניינים כזה, הילארי קלינטון צריכה להימנע בכל כוחה מלתת סיבות לבוחרים להישאר בבית ביום ההצבעה (בעוד 52 יום), או להעדיף מועמד זוטר וחסר סיכוי על פניה. היא גם צריכה להימנע מלהפיח אש בעצמותיהם של רבים מתומכי טראמפ. הם נמוכי שכר ונמוכי השכלה, רבים מהם פועלי כפיים וצווארון כחול. היסטורית, הם אינם נוטים להצביע. אבל כאשר קוראים להם בשמות גנאי הם עשויים להחליט להשיב לקוראת כגמולה.

הנזק שהיא הסבה לעצמה אולי לא יהיה גורלי בסופו של דבר. סוף-סוף, גם רבים ממבקריה מודים שיש לה מידה הרבה יותר גדולה של התאמה לכהן בנשיאות מזו של טראמפ. אבל אם יתחולל הלא-צפוי יהיה אפשר להגיד, כי השבוע התחילה הקרקע להישמט מתחת לרגליה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

שפעת לא נורמלית

ביל קלינטון נשא השבוע נאום בשם רעייתו במדינת נוואדה, בדרום מערב ארה"ב, שבה מתנהל מאבק צמוד מאוד עם דונלד טראמפ. הוא אמר, בין השאר: "אנחנו חיים בזמנים מטורפים, כאשר אנשים חושבים שלחטוף שפעת זה משהו לא נורמלי. בפעם האחרונה שבדקתי מיליוני אנשים חוטפים אותה בכל שנה".

אפילו לאחר שמטה הבחירות של אשתו אישר שיש לה דלקת ריאות, והרשה לרופאה המשפחתית לדבר בגלוי עם העיתונות על דלקת הריאות; אפילו לאחר שגב' קלינטון עצמה דיברה על דלקת הריאות, והעולם כולו יודע שיש לה דלקת ריאות; הנשיא לשעבר התלונן על "הזמנים המטורפים", שבהם "שפעת" היא לא נורמלית.