דידי הררי: נתניהו קמפיינר מעולה, אך לא בגלל זה הוא נבחר

באמצע שנות ה-90, כשדידי הררי הודיע למנהל שלו ברשת ג' שהוא עוזב לטובת הרדיו האזורי, הוא שמע ממנו בתגובה שאין טעם שהם אפילו יטרחו להיפרד, כי ממילא תוך חצי שנה הררי ייאלץ לחזור. "כשמציבים לי אתגרים ואומרים לי 'אתה לא יכול', זה רק מתדלק אותי ומכניס אותי לטורבו", הוא אומר. "אמרתי: 'לא משנה כמה זמן זה ייקח, אני אשבור לו את המילה'".

הרבה מים זרמו מאז בירקון - קלישאה שההצדקה היחידה להשתמש בה כאן היא העובדה שהראיון עם הררי נערך ממש על גדות הנחל - ועל ההצלחה של "דידי לוקאלי", תוכנית הרדיו שלו שרצה ברדיו האזורי כבר 20 שנה, באמת אין צורך להרחיב. אבל הגורם המניע, הדלק שלו כמו שהוא קורא לזה, לא השתנה.

במערכת הבחירות האחרונה, כשהררי מונה כיועץ לקמפיין של בנימין נתניהו והליכוד, היו לא מעט אנשים בתקשורת, הוא מספר, שדי זלזלו בהחלטה. "אנשים בכל מיני ערוצים שבוודאי לא תוכל אי-פעם להאשים אותם באהבת הליכוד או נתניהו, העבירו ביקורת עד כדי הגחכה של המינוי שלי", הוא נזכר.

כשאני שואל אותו אם נפגע, הוא חוזר לדרייב שלו: "לא נעלבתי. הם לא מבינים שזה מניע אותי הרבה יותר, זה מניע אותי פי ארבעה וגורם לי להיות יותר מחודד".

- ומאז אתה עדיין בקשר עם נתניהו?

"ודאי שאני בקשר איתו".

- זה קשר מקצועי? חברי?

הררי שותק ומסמן ששפתיו חתומות.

- הוא נפגש עכשיו כמעט עם כל מערכות כלי התקשורת. הוא התייעץ אתך לגבי זה?

"אם יש משהו שדיברתי אתו עליו, זה ביני לבינו, ואני לא מתכוון לדבר על זה".

- כתבו שקיבלת יותר מ-100 אלף שקל עבור החודשיים שעבדת אתו בקמפיין הבחירות.

"תגיד לי, אני שואל אותך כמה אתה מקבל ב'גלובס'?".

הרעש של מירי רגב

אז הררי לא ממהר לספק מידע על יחסיו הנוכחיים עם ראש הממשלה, ולפחות על פניו גם לא ממש שש לדבר על הקמפיין שבו היה מעורב אשתקד, שהסתיים בניצחון מוחץ של נתניהו. עוד נשוב לעסוק בכך, אבל באווירה הפסטורלית של מרכז דניאל לחתירה ("אני משתדל להגיע לכאן לחתור לפחות 3 פעמים בשבוע"), קל יותר לדבר על נושאים כמו התוכנית החדשה שהוא מעלה בסוף השבוע הקרוב בערוץ 20 (מוצ"ש, 22:30).

"עלה רעיון לעשות תוכנית מוזיקלית, ומאחר שבערוץ יודעים על הקשר המיוחד שיש לי עם אמנים, הם פנו אליי, והבאנו את הפורמט הזה. אני אשאל כל פעם את האמן שמתארח על 20 דברים שפחות יודעים עליו, ולתוכנית קוראים 'דידי ב-20', ובטח עוד לא הבנת באיזה ערוץ זה ישודר. זה מאוד מרומז, העניין הזה".

- יש לך קשר מיוחד עם האמנים שיתארחו שם?

"כן. תראה, דודו אהרון - השיר הראשון אי-פעם שהוא הוציא לרדיו, הושמע אצלי. הוא לא ישכח את זה, זה כמו שאתה לא שוכח לעולם את הראשונה שלך. אליעד נחום לא שוכח שכשהוא עוד היה בחיפושים המוזיקליים שלו באנגלית, מי שפתח לו את הבמה ונתן לו את המקום והשמיע אותו זה אני. וזה גם נורא כיף, מדברים, שומעים מוזיקה, והכול ממקום של פרגון".

- להחלטות שלך אילו אמנים להשמיע בתוכנית יש הרבה פעמים משמעות גדולה לגבי הקריירה שלהם. זה לא הופך להיות בעייתי כשיש חברות?

"אני לא אהרוס את התוכנית שלי רק כדי לרצות מישהו אחר, גם אם זה החבר הכי קרוב שלי. שלומי שבת הוא חבר מאוד קרוב שלי, והוא אמר לי: 'אתה יודע מתי הבנתי שאתה חבר מאוד טוב שלי? כשבאתי עם שיר שלא התאים לך, ואמרת לי שאתה לא משמיע'. הכול אצלי מקצועי נטו. זה לא צריך לפגוע בחברות, ואם זה יפגע, 'סו בי איט', כנראה אנחנו לא צריכים להיות חברים".

- היית הרבה שנים בין נושאי הדגל של המוזיקה המזרחית. היום יש טענה שאפילו שהיא כבר ניצחה, חלק מהאמנים בז'אנר הזה עדיין דבקים בתחושת הקיפוח.

"ההתעייפות הזאת שלך - כאילו להגיד 'לא היינו שם כבר?' - זו התעייפות ממקום של נוחות. המוזיקה המזרחית לאורך המון שנים לא שודרה, קופחה לחלוטין. מאז עברנו דרך מאוד ארוכה, והיום היא בהחלט המיינסטרים, אבל מה שהיה חסר זה ההכרה. אם תסתכל על פרסי אקו"ם בשנים האחרונות, תגלה שלמרות שהמוזיקה המזרחית נמצאת בכל מקום, הפרסים לא היו שם. מאז שמירי רגב שרת התרבות, ובגלל הרעש הגדול שהיא הקימה סביב העניין הזה, פתאום זה השתנה, ופתאום השנה בטקס כמעט כל הפרסים הלכו למוזיקה המזרחית".

- מה אתה באמת חושב על ההתנהלות שלה כשרת התרבות?

"אני מניח שכמו בחוק כלים שלובים אתה צריך לעשות לפעמים הרבה רעש ולהעלות משהו לתודעה כדי שלאחר מכן זה ישקע טיפה וייווצר תהליך של איזון. אני מניח שאנחנו מגיעים לאיזון הזה, וככה צריך להיות".

- אז זה מה שמירי רגב עושה? יוצרת הרבה רעש כדי להגיע בסוף לאיזון?

"אני רק יודע שאותי לימדו שכשאתה מנער שמיכה, ויש צעקות מאוד חזקות מכיוונים מסוימים - סימן שפגעת בנקודות כואבות. תראה לי מתי בפעם האחרונה התרבות הייתה בראש החדשות תקופה כל-כך ארוכה. מאוד יכול להיות שחלוקת העוגה בתחום הייתה במין סטטוס-קוו שלא נגעו בו, ואולי הגיע הזמן לחלק אותה אחרת. אולי מנכ"לים של תיאטראות לא צריכים להיות גבירים לכל החיים באותו מקום. יש גם מקומות אחרים במדינה שמייצרים תרבות בצורה מהממת, והם מקבלים אפס. למה, כי הכול מתרכז רק במרכז?".

כמו שהררי לא ממהר לוותר בעניין המוזיקה המזרחית, הוא גם לא ממהר להקל ראש בהחרפת המתח העדתי שנרשמה כאן באחרונה - מהנאום של יאיר גרבוז באותה עצרת בחירות, ועד פוסט הפייסבוק של מבקר הקולנוע גידי אורשר, שזכה לגינויים פוליטיים בעוצמות שלא נראו בעבר, מראש הממשלה ומטה.

- לכאורה היה אפשר לחשוב שהמתח העדתי בישראל ילך וידעך. יכול להיות שהוא פתאום מתעורר גם כי יש פוליטיקאים שזה משרת אותם?

"אני מנסה לחשוב רגע אם זה היה הפוך. נניח שהיה עיתונאי שאומר דברים כאלה חריפים כלפי פלח גדול של האוכלוסייה מהצד השני בבוטות כזאת - האם הצד השני היה מסתפק בלהגיד 'אז האידיוט אמר, בואו נשים את זה בצד ונתקדם'? אני לא בטוח. אין עניין לעשות מזה משהו מעבר. טוב שזה מוצף כדי שאולי אפשר יהיה לתקן, אבל לא צריך לריב על זה לנצח. חייבים הרבה יותר לחשוב על היחד ואיך לחבר, במקום להפריד".

- אבל זאת בדיוק הטענה, שיש גורמים פוליטיים שאין להם עניין לחבר, אלא הם נבנים מהמתח וההפרדה.

"בסדר, וכשאנשים ממפלגות אחרות עושים הון פוליטי מביטויי גזענות, נניח של אנשי ימין - זה בסדר? כשערוץ 20 מביע את דעתו הימנית בדרך לגיטימית, כולם מתנפלים עליו, אבל כשמתבטאים יום-יום בערוץ 2 ובערוץ 10 ובערוצים אחרים, זה בסדר כי זה הקונצנזוס? זה קצת צבוע, לא?".

- אז אתה מזדהה עם הטענה שמהדורות החדשות הן בעלות אופי וגוון דומה וצריך שיהיו עוד מהדורות?

"האם צריך לפתוח עוד ערוצי תקשורת לעוד אנשים שיעלו מהדורות חדשות? בוודאי. מה קרה? פלורליזם פתאום לא טוב? הבעות דעה לא טובות פתאום?".

- יגידו לך שאין כסף שיתמוך בכולם, השוק קטן.

"שייפלו ויתמוטטו. הרי הכול פה עניין פרטי, אז תבוא - יש לך כסף? תעשה. תתמוטט? בעיה שלך. למה אתה מנסה לשמר את המצב הזה של רק שתי מהדורות חדשות (בערוצים המסחריים)? תפתח את זה לכולם, מי שייפול ויתמוטט - בעיה שלו.

"כל עוד עומדים ברגולציות ושומרים לא להסית ודברים כאלה, הכול בסדר. איפה הפלורליזם שעליו מדברים? איפה הטיעונים האלה שאסור לסתום לתקשורת את הפה, וכולם צריכים להיות חופשיים לומר את מה שהם רוצים? זה לא עובד רק לכיוון אחד. איך פעם אמר ראש הממשלה בראיון: 'מה אכפת לכם? הרי אתם תוקפים אותי, אני אפתח עוד ערוצים שגם הם יתקפו אותי. יתחלק הנטל ביניכם'". 

- הערוצים שהוא רוצה לקדם לא יתקפו אותו.

"מאיפה אתה יודע? זה שוק חופשי, זה לא שלו".

- יש תקדים בעיתונות המודפסת של עיתון "ישראל היום". כולם מפחדים שמשהו כזה יקרה גם בטלוויזיה.

"כמו שסיפרתי לך קודם, כשעזבתי את רשת ג', התחרות הייתה בין קול ישראל לגלי צה"ל, וכולם חשבו שלרדיו האזורי אין צ'אנס. אבל כשאתה עושה משהו טוב, אתה יוצר לך קהל, ואתה קיים. אותו הדבר עם עיתונים - עיתון טוב ימכור בכל מקרה. לא צריך לפחד מזה". 

"אני לא עושה טלוויזיה ברצף, כי אני לא רוצה" 

הררי כנראה לא יסכים לטענה שעניין הקריירה הטלוויזיונית שלו הוא נקודה קצת רגישה מבחינתו. ברמה העובדתית, למרות האהדה העצומה שהוא הצליח לצבור ולשמר לאורך זמן בתוכנית הרדיו שלו, בצורה שהיא באמת חסרת תקדים, הגיחות שלו לטלוויזיה לא התאפיינו באותה רמת הצלחה. הוא אומר שממילא הוא מעולם לא כיוון לכך.

- יכול להיות שניסיונותיך בטלוויזיה היו פחות מוצלחים לעומת הרדיו? הם לא היתרגמו לתוכניות בפריים-טיים.

"איך הגעת למסקנה הזאת? אני עשיתי בטלוויזיה את מה שרציתי, כשאני יודע שהרדיו זה העוגן המרכזי שלי, ואותו אני לא עוזב. מדי פעם אני עושה טלוויזיה. אני לא עושה טלוויזיה ברצף, כי אני לא רוצה, מבחירה שלי. עשיתי תוכניות בערוץ 24 שאת חלקן משבטים עד היום, עשיתי תוכניות בערוץ 2. עשיתי את 'מת להיות', שזה ה'כוכב נולד' הראשון, הרבה לפני 'כוכב נולד'. אצלי התגלו נינט והראל סקעת ואחרים. אתה קורא לזה ניסיונות, אני עשיתי תוכניות".

- אבל הדוגמה של "מת להיות" בדיוק מחדדת את הנקודה. "כוכב נולד" הפכה לאחת התוכניות הכי מצליחות של ערוץ 2. לא היית רוצה להיות שם?

"ממש לא. הרדיו זו האהבה הגדולה שלי וזו העשייה המרכזית שלי".

- ואתה לא מרגיש שאחרי יותר מ-20 שנה עם "דידי לוקאלי" עשית כבר כל מה שאפשר במסגרת הזאת?

"זה כמו שתשאל עורך של עיתון אם הוא לא מיצה כבר את הפורמט הזה, כי כל יום יש עוד פעם ידיעות, ותמונות, ואותם כתבים. העטיפה היא אותה עטיפה - התוכן כל-כך משתנה. כל-כך הרבה דברים עברו שם, כל-כך הרבה רגעים יש בתוכנית, והכי חשוב, אני כל-כך נהנה לעשות את זה. ביום שאני אתעייף, ביום שזה כבר לא יהיה הנאה - אני לא אהיה שם". 

- ואתה לא קרוב לזה.

"אני מצטער לאכזב אותך, אבל לא (צוחק). אני עדיין שם". 

אז הררי עדיין שם, אבל זה כמובן לא מונע ממנו להתפנות גם לעיסוקים אחרים. למשל: ייעוץ לראש הממשלה. כפי שהוא סיפר בעבר, הקשר ביניהם נוצר לקראת הופעות של נתניהו בתוכניות ההומור "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה". הררי הכין אותו ועבד אתו על הניואנסים הקטנים ("אתה יודע, יש אומנות בהטלת פאנצ'ים במקום הנכון, בשפת הגוף המדויקת, בהבעת הפנים"), ואז הגיעה הפנייה במהלך תקופת הבחירות.

"הייתה התלבטות", הוא מודה. "בדעות שלי אני נמצא במרכז עם נטייה ימינה, אבל אני נמצא במקום מאוד מרכזי מבחינת העם, אף פעם לא עירבתי פוליטיקה בתוכנית. אני עדיין לא מערב פוליטיקה בתוכנית, אבל אני מניח שיש בהחלטה שקיבלתי סוג של הבעת עמדה, כי אולי לא הייתי הולך לכל מפלגה שהייתה פונה אליי".

- ומה שכנע אותך בסופו של דבר?

"חשבתי שזה הזמן הנכון מבחינתי לצאת ולעשות את הדבר הזה. ואל תשכח שזה לא שהתפקדתי לליכוד, באתי על תקן של יועץ תקשורת ויועץ כללי בכיר. ואתה יודע, יש משפט סיני שאומר שכשהתלמיד מוכן, המורה נכנס. יכול להיות שזה היה הזמן הנכון מבחינתי לדשדש את רגליי בזירה הפוליטית".

- יכול להיות שביבי הוא קמפיינר מעולה ויודע נהדר איך להיבחר, אבל אחר-כך צריך לנהל ולשלוט, ובזה הוא פחות טוב?

"אתה יכול לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אתה לא יכול לרמות את כולם כל הזמן, והוא כבר יותר מ-20 שנה במערכת הפוליטית. הוא קמפיינר מעולה, זה על הכיפאק, אבל אחרי הקמפיין יש עבודה לעשות, והוא עושה עבודה, אחרת הוא לא היה נשאר. אתה יודע, כשהוא פידח, הוא לקח את שרה, והם הלכו הביתה". 

- היה בקמפיין שלב שנראה היה שביבי בירידה, היו אפילו ליכודניקים שקרעו את פנקסי החבר שלהם ואמרו שהפעם לא יצביעו ליכוד. ואז הגיעו התוצאות, ויש כאלה בשמאל שאומרים: "לא משנה מה יקרה, בסוף בקלפי עדות המזרח תמיד ישימו ליכוד".

"אז אולי שאנשי השמאל ייקחו קמפיינרים שמבינים איך עובד 'המוח', סו קולד, של המזרחים - אם הם כל-כך מפרידים בינם לבין שאר העם. אתה יודע כמה אנשים פגשתי, בעלי מפעלים ומחברות היי-טק, שאמרו לי אחרי הבחירות: 'אנחנו מצביעים רק ביבי לאורך כל השנים'? עזוב את הסטיגמה הזאת של מזרחים מדימונה. אולי שייקחו קמפיינרים כדי לנסות להבין איפה הם טועים, במה הם טועים בגישה שלהם לחלקים כל-כך נרחבים בעם".

חתרן בלתי נלאה

קצת קשה להאמין, אבל להררי מלאו השנה 60. "לפי ויקיפדיה זה באמת הגיל שלי", הוא צוחק. "עובדתית זה נכון, אבל אני לא מרגיש ככה. כשאתה עוסק במוזיקה, אתה עוסק בדברים צעירים, אתה צוחק הרבה, אתה לא מרגיש את זה. מצד שני, זה שאני מרגיש בן 30 לא אומר שאני באמת שם. לעזאזל, אני סבא, יש לי נכד בן שנה ו-7 חודשים, והוא הדבר הכי מטריף שיש לי בחיים כרגע". 

60 או לא, הררי ממשיך לחתור. הקיאק הוא כנראה הדבר השני הכי מטריף שיש לו בחיים כרגע, וכאן הוא מתעל את הדרייב שלו למלחמה בגלים. "יש שני סוגים של חתירה בקיאק", הוא מסביר על ההובי שאימץ בחודשים האחרונים. "יש את החתירה כאן בירקון, ויש את החתירה בים, שזה שני דברים שונים, וגם עם קיאקים אחרים. כרגע יש לי עדיין מחסום מאוד גדול מהים. בכל זאת, בוא, גדלתי בדימונה, לא היינו שם בדיוק נערי חוף. אז יש לי איזה מחסום שאני נלחם כדי לעבור אותו, והחתירה בים זה מאמץ מטורף, אבל זה גם מרחבים של חופש, ואתה חותר במים יחד עם התנועה של הים. זה נורא כיפי". 

 דידי הררי