מריבות הקבצנים הנצלנים

1. שיא החוצפה. מקבצי נדבות מתלוננים שהנדבה לא מספיק גדולה. קבצן א' מתנגח בקבצן ב', ואומר לו: "כשלת, אני הייתי יכול לקבל הרבה יותר". קבצנים מאורגנים אחרים עולים על הגל וממשיכים: "יכולנו לקבל עוד 3, עוד 8, עוד 10... מיליארדי דולרים! יכולנו לסחוט מאמריקה יותר".

2. אם אנחנו חקלאים מאוהיו, שוכני שכונות שחורות והיספאניות עניות באלבמה ובפלורידה, או סתם משלמי מסים כבדים ממנהטן ומלוס אנג'לס - מה היינו אומרים על הקבצנים מהמזרח הפרוע והמנצל, שמתנגחים ביניהם על הכסף שלנו? על המיליארדים הנלקחים מתלושי ההזנה וביטוח הבריאות של הילדים שלנו ושל עניי עירנו. אנחנו גם נותנים להם משלנו... והם גם מתבכיינים שיכלו לקבל יותר.

והרי זוהי רק ההתחלה, משום שבגלל המיליארדים שהחוצפנים האלה מישראל מקבלים מהכיס שלנו כל שנה, שנה בשנה, כבר עשרות שנים, אנחנו מחויבים לתת מיליארדים גם לשכנים שלהם - מצרים, ירדן, סעודיה. והם עוד מתלוננים...

3. האמת חייבת להיאמר: זה לא המיליארדים, לא הדאגה לתקציב הביטחון, בטח לא לתעשיות הביטחוניות - הדרמה העכשווית כל כולה, כמו כמה מקודמותיה, נובעת רק מדבר אחד: מי ששונא את "ביבי" - שיקום ויצעק. והכי כדאי שיעשה את זה בחו"ל, בתקווה שככה זה ישפיל יותר את זה שאחראי להסכם.

אבל, האם "טינת ביבי" היא סיבה טובה מספיק כדי להביך ולהעליב את הנדיבים, נותני הנדבה, נשיא ארצות-הברית ברק אובמה וראשי הממשל שלו? האם זו סיבה טובה מספיק לצאת ולומר בראש חוצות שאילו רק נתניהו היה יותר נחמד לאובמה, אילו לא התעמת מולו על בימת הקונגרס, אילו רק ידע לנצל לטובתו את המומנטום שלפני החתימה על הסכם הגרעין עם איראן - היה אובמה נותן לו הרבה הרבה יותר? הרי המשמעות של זה היא אחת: אובמה לא מנהיג, אנשי הממשל לא רציניים, הם חבורה רגשנית של בעלי אגו מנופח, שהוא הבסיס שלהם לקבלת החלטות על כסף וביטחון. כי מי שטוען שבהתנהגות אחרת של נתניהו ישראל יכלה לקבל הרבה יותר - אומר בעצם שמי שהחליט לתת, וכמה לתת, לא באמת שוקל שיקולים מדיניים שטובים לאמריקה. ואף אחד, אף עם, לא אוהב שזרים, בטח קבצנים, מבקרים ומעליבים את ממשלו. יהא אשר יהא.

4. תקציב הסיוע הביטחוני היה ונשאר תמיד כסף זול וקל. כסף אמריקאי שבפועל אין עליו שום פיקוח. לכן, חלק משיקול-הדעת והליכי קבלת ההחלטות לרכש אמריקאי מורכב, כבד, ארוך שנים - גם במימון של עשרות מיליארדי דולרים ושקלים - נהפך גם הוא עם השנים לשיקול זול, קל, לעתים גם שטחי. למרות קיומו של קבינט, קיומה של ועדת חוץ וביטחון שחלק ניכר מדיוניה חסויים, ולמרות הנוהג לקמת ועדות רכש והצטיידות - הרי לא באמת מתקיימים דיונים. נסמכים רק על מידע מערכת הביטחון, לא לומדים את חומר, לא דורשים חוות דעת נגדיות. כך קורה שמי שמאפיין, מי ששוקל, מי שקובע ומי שמחליט הוא רק הצבא, בכיסוי פקידי משרד הביטחון. כל המערכות האחרות - כולל שר הביטחון, שר האוצר וראש הממשלה - חותמים "בלאנקו". אין דעה שונה, אין דעה אחרת, אין דעה הפוכה. אף אחד לא מעז. מי ששואל חוטף את המשפט "אתה מוכן לקחת אחריות למות 500 חיילים במלחמה הבאה?"

5. רמת הבדיקה, החקירה ושיקול-הדעת על עלויות של מיליארדים הלכה והתמעטה ככל שהמימון האמריקאי לישראל גדל והלך. והיסטורית הוא אכן גדל משמעותית. מה שהחל כתקציב אזרחי לקליטת עלייה וניצולי שואה לאחר קום המדינה, עבר לתקציב חצי ביטחוני-חצי אזרחי, עד שנהפך לתקציב שהוא רק ביטחוני, אבל כבד. סך ההוצאה האמריקאית לישראל מאז קום המדינה - סיוע שנתי, מלחמות, פיתוח ועוד - חצה זה מכבר, על-פי הערכות שקטות בהחלט לא-רשמיות, את הסכום הבלתי נתפס של יותר מ-130 מיליארד דולר. (ב"תוכנית מרשל', היוזמה האמריקאית לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הושקעו 13 מיליארד דולר דאז במהלך 4-5 שנים. המחיר המוערכך במונחי ימינו - 130 מיליארד דולר).

6. "תהליך תקצוב תקציב הביטחון וניהולו ברמה הלאומית לקוי בכל הרמות ובכמה ממדים. לעתים התחושה היא שתקציב משמעותי ביותר במדינת ישראל 'מתנהל' ואיננו 'מנוהל'..." - כך כתוב בדוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, ולא פלא שהמערכת הביטחונית כולה קמה לחסל את הדוח, וגם את מי שאחראי לכתיבתו.

7. "התעשיות הביטחוניות ייפגעו". יסלחו לנו הגדולים והמתלוננים, וכי מה מצבן הנוכחי של התעשיות הביטחוניות הממשלתיות הגדולות? תעש כבר מזמן בהליכים שדומים לפשיטת רגל. התעשייה האווירית - עם עודף היסטורי של כוח אדם, יכולת מכירה נמוכה ורווחיות "קוסמטית" - צועדת לתוכנית הבראה שלישית, "רותם 3". רפאל, שעליה נאמר שלמדה לא להישען רק על דולרים ושקלים זולים שמשרד הביטחון מספק, סיימה את 2015 ברווחיות זעומה של פחות מ-5% מהמחזור. אז אולי מגיע רגע האמת? אם ב-6 השנים הבאות, שנתנו האמריקאים בנדיבות לישראל, לא יצליחו התעשיות הביטחוניות הממשלתיות להתאושש ולהסתדר בעולם עסקי הביטחון הנוכחי - אפשר שזה גורלן. וחבל לשפוך עליהן עוד-ועוד כספי ציבור ישראלי ואמריקאי.

8. זה לא אובמה ולא נתניהו. לא שנאה, לא אהבה, לא בחירות ולא חיבה. זה המשק האמריקאי שנותן את הטון. אחד המדדים הכי קריטיים בכלכלה האמריקאית הוא דוח התעסוקה. עליו קם ונופל אמון הציבור. המשק האמריקאי עדיין משווע למשרות, משווע לעבודה. זה חלק משיקול-הדעת הכולל גם כאשר מדובר בלתת מתנות למדינות אחרות. ביום שישי, 2 בספטמבר השנה, פורסם בארה"ב דוח התעסוקה לחודש אוגוסט, שהצביע על תוספת של 151 אלף משרות בחודש הקודם, מתחת לצפי ל-180 אלף, ובהשוואה ל-273 אלף בממוצע בחודשיים הקודמים. שיעור האבטלה נותר 4.9%, בה בשעה ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה נותר 62.8%.

9. אהוד ברק. כוכב הקבצנים המתבכיינים, דובר אמת. הוא לא רוצה לרוץ. הוא באמת לא רוצה להתמודד. לא רוצה בר-מצוות, לא רוצה בורקס בסניף זרנוגה ג' של המפלגה שבה צמח, גדל, והוא עצמו הביא אותה להיות מדובללת, וכחנית, צווחנית - ולא מעזה. ברק רוצה, אבל רוצה שיקראו לו. "שימה לנו מלך" יקרא העם החבוט - וברק יקבל את דין התנועה. מובן שלא ישכח לספר כמה יפסיד מזה כל חודש, איך זה שהוא נוטש את עסקיו חובקי העולם (אם הם כל כך מוצלחים, אז למה הוא זקוק מדי פעם לפריצה דרמטית לחדשות הביטחון של העולם?) ויוצא למילואים.

10. האם יקראו לו? קיימת אפשרות שכן. לא, לא המחנה הציוני - הוא לא מסוגל להתאחד מאחורי אף אחד. אבל כוח מרכז - קצת ימינה קצת שמאלה - אפשרי שייאלץ להכתיר אותו. באיזשהו תסריט מופרע שלא נראה דמיוני. בתוך כוחות האמצע, אותו גוש תיאורטי של כוחות פוליטיים המאוחדים במטרת-העל לסיים את עידן נתניהו, עומדים כמה-וכמה אנשים: יאיר לפיד, משה כחלון, גדעון סער, משה יעלון, גבי אשכנזי, ציפי לבני, בני גנץ, יובל דיסקין ומי יודע מי עוד יצטרף. כל החברים הללו מתאפיינים בדבר אחד: אף אחד מהם לעולם לא יוותר לאף אחד אחר על המקום בראש הרשימה. על מספר 1. האגו חזק מהם. יש בארץ כוח שקט, לא גדול, שמחכה, מצפה, ומשוכנע שברגע האמת, בעוד שנה, שנתיים או שלוש, החברים הנ"ל ייאלצו להסכים ל"זקן השבט", ל"מבוגר אחראי", שיעמוד בראשם. האיש הזה יהיה ברק. בבוא העת יאמרו להם אנשי ברק הנסתרים כיום: העם נכתש, העם נכון לשינוי, בואו תהיו כולכם תחת ברק, ואחרי כמה שנים נראה, לפי סקרים, מי הכי חזק לרשת אותו.

11. עד אז - אולי גם נצליח להתחיל בהליכי גמילה מהסיוע הביטחוני האמריקאי?