אמריקה מנסה לפענח: מי האנשים שיצביעו לטראמפ?

ברגע שראיתי את השם "גארי" על השלט הירוק שמעל כביש 90 מזרח, היה לי ברור שאני חייב לרדת מדרך המלך ולשוטט בה קצת. השנה הייתה 2003, אני הייתי בן 31 ולא הערצתי את מייקל ג'קסון כבר קרוב ל-20 שנה, אבל רציתי לראות במו-עיניי את העיר שבה הוא ואחיו גדלו.

גארי שבאינדיאנה, ידעתי עוד כילד שקרא וזכר כל פרט על ההיסטוריה של אלילו המוזר, הייתה עיר תעשייתית במרחק של פחות משעת נסיעה ממרכז שיקגו, וכבר מהרגע הראשון שנכנסתי אליה היה לי ברור שימיה הגדולים חלפו מזמן. בלוקים שלמים של בתי מגורים היו נטושים, עשבים שוטים הסתננו מהסדקים שבמדרכות והשלטים שעל בתי העסק הבודדים שהיו פתוחים, היו דהויים או שחסרו בהם אותיות. קיר גדול במרכז העיר היה מקושט בגרפיטי ישן של חמשת האחים ג'קסון, אבל כשעצרתי ליד כמה קבוצות של אנשים כדי לבקש עזרה בניווט אל בית המשפחה הישן, איש לא היה מעוניין לסייע. כמו הסביבה שהקיפה אותם, גם תושבי העיר נראו מוזנחים ואדישים.

גארי הוקמה בשנת 1906 על-ידי תאגיד הפלדה הצפון אמריקאי (US Steel) כדי לשכן בה את עובדי המפעל החדש שלו, ובלי בושה נקראה על שמו של יו"ר התאגיד, אלברט הנרי גארי. התנופה התעשייתית האדירה שאפיינה את אמריקה עד 1933 דחפה את המפעל להתרחב במהירות, ועוד ועוד עובדים העתיקו אל העיר את מגוריהם. במפקד האוכלוסין של 1930 כבר מנתה גארי לא פחות מ-100 אלף איש. המשבר הפיננסי של שנות ה-30 אמנם האט את קצב הגידול שלה, אבל הצורך בפלדה שיצרה מלחמת העולם השנייה שלא איחרה להגיע, העלה אותה שוב על דרך המלך. גם השגשוג של שנות ה-50 הפוסט מלחמתיות - מכונית לכל משפחה, מכשירי חשמל בכל בית ותנופת בנייה יוצאת דופן - היטיב עם העיר. במפקד של 1960 מנתה אוכלוסייתה לא פחות מ-178 אלף איש.

אולם כפי שקרה במרכזים עירוניים רבים אחרים בארצות-הברית, שכל קיומם נסמך על תעשייה דומיננטית אחת, החל משנות ה-60 העיר נכנסה לתהליך הידרדרות: בשלב הראשון, התחרות מעבר לים הביאה לפיטורי עובדים מסיביים; לאחר מכן הפשיעה זינקה והאוכלוסייה הלבנה החזקה יותר החלה להימלט לפרברים; החלשים והשחורים נשארו מאחור, וב-2010 עמד מספר תושבי העיר על 80 אלף נפש בלבד, ירידה של 55% מאז ימי השיא שלה.

בעוד שהדעיכה של גארי זכתה לפרסום בעיקר בגלל שהעיר זוהתה עם האחים ג'קסון, ובזמן שבפלינט שבמישיגן דבק מעט אבק כוכבים בזכות הסרט "רוג'ר ואני" שביים מייקל מור, תהליך דומה עבר על אינספור מרכזים עירוניים ידועים הרבה פחות בכל רחבי ארצות-הברית. הענפים הוותיקים - פחם, פלדה, ייצור מכוניות, חקלאות - חדלו לפרנס בכבוד המוני עובדים, ובתהליך הדרגתי שמזכיר יותר החלדה מאשר קריסה, הסדר המוכר השתנה. האוכלוסייה שנשארה בהם הפכה לחלשה ולענייה, הפשע נסק, משפחות התפרקו, השימוש באלכוהול ובסמים זינק ותוחלת החיים ירדה.

במשך שנים, לא אמריקה ובוודאי שלא העולם שמחוץ לה הביעו יותר מדי עניין בהמוני בני מעמד הפועלים הללו שנדחקו לשוליים החברתיים של הכלכלה הגדולה בעולם. הם אמנם קוטלגו באלף ואחת דרכים - כמעוטי הכנסה וכנתמכי סעד, כלא משכילים וכדתיים - אבל רק השנה, ורק בזכות המירוץ לנשיאות של דונלד טראמפ, שכבת האוכלוסייה הענקית שמכונה כעת "לבנים מעוטי הכנסה", זכתה לתשומת הלב הראויה לה. מדוע? מפני שהקבוצה הזו - מנודה, מוחלשת, מאוכזבת וזועמת - מהווה את בסיס התמיכה האיתן ביותר של המועמד הרפובליקאי לנשיאות.

 דונלד טראמפ / צילום: רויטרס

גיבור מעמד הפועלים

דונלד טראמפ, האדם שכל המומחים קבעו שהישגיו בשלבים הראשונים של ההתמודדות לא יחזיקו מעמד, ולאחר מכן היו בטוחים שהמנגנון המפלגתי יתקומם נגדו ויתנער ממנו, ממשיך לתת למועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון את קרב חייה.

לכאורה, לטראמפ לא היה סיכוי. לא רק שהוא הגיע למירוץ ללא כל ניסיון בתפקיד ציבורי, ועם התנהלות אישית ועסקית שהראתה שבאינספור מקרים וצמתים הוא התנהג בצורה לא הגונה, לא כנה ולפעמים אפילו גזענית - אלא שגם במירוץ עצמו נראה היה שהוא עושה כל שגיאה אפשרית: הוא העליב נשים, היספאנים, מוסלמים ומשפחות שכולות, גילה בורות בענייני פנים וחוץ ואפילו התבטא באופן שהובן כסוג של עידוד להתנקשות בקלינטון על רקע תמיכתה בהטלת הגבלות על רכישת כלי נשק.

אבל למרות הכול - ובעיקר, על אף הרקורד ארוך השנים שלו כאיל הון שמעולם לא התעניין במיוחד ברווחתם של בני אנשי הצווארון הכחול - טראמפ זוכה לתמיכה מסיבית של לבנים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. את חוסר יכולתה של התקשורת ושל המערכת הפוליטית האמריקאית להבין כיצד הדבר ייתכן, ניתן לראות היטב בהתבטאות של הנשיא ברק אובמה בכנס בחירות למען קלינטון, בשבוע שעבר: "תראו, אני קורא שוב ושוב פרשנויות שאומרות שיש לטראמפ את תמיכתם של אנשים עובדים. באמת? זה האיש שאתם רוצים שיסייע לאנשים עובדים? זהו אדם שבילה את 70 שנותיו על כדור הארץ בלי שהוא הראה שום דאגה לבני מעמד העובדים. האיש הזה פתאום יהפוך להיות זה שיסייע לכם? הוא בילה את רוב חייו בניסיון להרחיק את עצמו כמה שהוא יכול מאנשים עובדים, והאיש הזה יוביל את מעמד האנשים העובדים? הא?".

ועם זאת, ספר שיצא לאור בתחילת הקיץ, ושמספר את סיפורם של הלבנים העניים, הדחויים והמתוסכלים, מעורר לאחרונה דיון ער בארצות-הברית, ובמידה רבה מסביר את סוד התמיכה הנרחבת של מיליוני אנשים - רבים מהם דמוקרטים לשעבר - במועמדותו של טראמפ: HillBilly Elegy, "קינה להילבילי" (שם גנאי לכפרי בור מאזור הרי האפלצ'ים בארצות-הברית), ספרו של העיתונאי ג'יי. די ואנס, מתאר את סיפור היווצרותו של מעמד אמריקאי גדול שכמעט לא דובר עליו במשך השנים, ואת התסכול העמוק שבניו חשים מכך שהחלום האמריקאי שהם פעם היו שותפים לו, חמק בין אצבעותיהם.

ואנס, בן למשפחה ענייה ולא מתפקדת מאזור נידח בקנטקי, משתמש בספר בסיפורה העגום של משפחתו כמקפצה לדיון בהיסטוריה של הלבנים העניים בארצות-הברית, בחוליים שפקדו אותם במשך עשרות השנים האחרונות ובתסכולם העז, שהשנה מוצא פורקן בתמיכתם באדם כמו טראמפ שמבטיח להם "להפוך שוב את אמריקה לאדירה".

זמן קצר לאחר שהגיע לחנויות, הספר טיפס למקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס" ובשבועות האחרון נראה שהוא מספק לתקשורת האמריקאית את הכלים לערוך כבר עכשיו - בעיצומו של המירוץ לנשיאות - את הבירור לגבי סוד קסמו האפל של טראמפ.

כזכור, לאחר היוודע תוצאות הבחירות האחרונות בישראל, עמדה סוגיית "פוליטיקת הזהויות" במרכזו של שיח ער שניהלה התקשורת בניסיון להסביר לעצמה ולצרכניה כיצד ייתכן שחלקים נרחבים בציבור הישראלי הצביעו שוב בעד נתניהו ולכאורה בניגוד לאינטרסים שלהם. "קינה להילבילי", שזוכה לביקורות משתפכות והוגדר כ"ספר חובה ברגע הזה בהיסטוריה האמריקאית", מאפשר לאמריקאים לדוש בסוגיות הללו עוד לפני ההכרעה בקלפי.

 מסביב לגלובוס - טראמפ / צילום: רויטרס

סלדו מבוש, סולדים מאובמה

שתי המפלגות, אמר ואנס לאחרונה בראיון לרדיו הציבורי האמריקאי (NPR), פספסו לגמרי את מצוקתם של הלבנים העניים. בעוד שאובמה תיאר אותם כאנשים שמתעקשים "להיצמד לרובים שלהם ולדת שלהם", המועמדים הרפובליקאים במערכות הבחירות הקודמות פשוט התעלמו מקיומם. כך, למשל, ב-2012 הציג מיט רומני הרפובליקאי את היזם הזעיר, בעל בית העסק הקטן, כאמריקאי האידיאלי דווקא בזמן שסקרים שנערכו בקרב לבנים עניים הראו חוסר אמון גורף כלפי בעלי עסקים מצד העובדים שלהם.

מה שרוב המפלגה הרפובליקאית לא הבינה, כותב ואנס, הוא שבשמונה השנים מאז סיום נשיאותו של בוש הבן, מעמד העובדים הלבן באמריקה התמלא בזעם: כלפי הכלכלה שלא הצליחה ליצור מקומות עבודה, כלפי הביורוקרטיה שלא סיפקה שירותי בריאות נאותים, וכלפי פוליטיקאים שב-2008 הצילו מגה-בנקים שבעוד שאנשים מהשורה איבדו את בתיהם. "תומכי המפלגה לא רצו עוד רומני ובטח שלא עוד בוש", כתב, "הם רצו יותר מכל דבר אחר אדם שעצם הקיום שלו הוא הניגוד של כל מה שכל המועמדים האחרים תמכו בו".

הסגנון הבוטה של טראמפ, טוען ואנס, מזכיר ללבנים העניים את הצורה שבה הם מדברים. לדבריו, בעוד שפרשנים פוליטיים לא מצליחים להבין כיצד יכול אדם עני ממרכז ארצות-הברית להתחבר למיליארדר טווסי מניו-יורק, הלבנים העניים דווקא רואים את הסגנון שלו כאותנטי. "בעיני המון אנשים, טראמפ מדבר על פוליטיקה ועל מדיניות מהלב ובצורה מובנת שניתן להתחבר אליה - כאילו הוא מדבר איתך מסביב לשולחן האוכל", אומר ואנס. במקביל, טוען ואנס, המסרים מלאי השנאה של טראמפ מעצימים אצל הלבנים העניים את התחושה שכל מה שקרה להם הוא אשמתו של מישהו אחר".

בעוד שבספרו, ואנס כלל אינו מזכיר את טראמפ, הוא אומר בכל ראיון שהוא מנפק כי האירוניה היא שבעבור האנשים שהוא כתב עליהם, אלו שעשויים להפוך את טראמפ לנשיא בנובמבר הקרוב, טראמפ מציע סוג של אופיום קצר מועד להמונים באמצעות הבטחות שווא "להפוך שוב את אמריקה לאדירה" והטחת האשמות בגורמים אמורפיים כמו "מקסיקאים", "וושינגטון" ו"ליברלים", כשבפועל אין באמתחתו אפילו רעיון טוב אחד כיצד לסייע להם באמת.

 דונלד טראמפ וחברתו מלאניה קנוס / צלם רויטרס

הטרגדיה של "חגורת החלודה"

הסיפור האישי של ואנס חופף במידה רבה לסיפור של המעמד שהוא היה חלק ממנו. בשנות ה-20 וה-30, עם ההידלדלות ההדרגתית של תוצרי מכרות הפחם בדרום הרי האפלצ'ים, החלו הלבנים בני מעמד הפועלים לנדוד צפונה בחיפוש אחר מקומות עבודה שיפרנסו אותם בכבוד. בהתחלה - כפי שסיפורה של גארי שבאינדיאנה מדגים היטב - המהלך השתלם. המוני פועלים התיישבו בצפון, מצאו מקומות עבודה שאפשרו להם לחיות לא רע ולתמוך בילדיהם, ובנו קהילות משגשגות. חלק הארי של האנשים הללו, שהתאגדו תחת ארגוני העובדים הגדולים שהגנו עליהם מהדורסנות הקפיטליסטית, ראו את המפלגה הדמוקרטית כביתם הפוליטי. הרפובליקאים נתפסו כמייצגים את האינטרסים של בעלי ההון ורומסי זכויות העובדים.

אולם לאור ההאטה ארוכת הטווח בתיעוש בארצות-הברית, צאצאיהם של העובדים הלבנים שהיגרו צפונה, מצאו את עצמם מתמודדים עם נסיבות דומות מאוד לאלו שגרמו לדור הסבים והסבתות שלהם לעזוב את הדרום. "עד שנכדיהם של אותם מהגרים הגיעו לבגרות בתחילת שנות האלפיים", כותב ואנס, "חוסר עבודה וייאוש החליפו את האופטימיות שאפיינה את סבא ואת סבתא שלי 50 שנים קודם לכן. בעוד שענפי התעשייה הדומיננטיים במדינות שונות בצפון היו שונים - ייצור פלדה ונייר באוהיו ובאינדיאנה, מכוניות במישיגן וכריית פחם בפנסילבניה ובווירג'יניה - הבעיות החברתיות שצצו בכל אחת מהן נראות דומות מאוד. בכל רחבי אפלצ'יה ו'חגורת החלודה' (כינוי לאזור התעשייתי של צפון מזרח-מרכז ארה"ב, ש' ס') ניתן היה לראות יותר ויותר תופעות כמו התמכרות למשככי כאבים, התפרקות של משפחות וזינוק בשיעורי מקרי המוות בטרם עת. התחלואים שהיכו בבני מעמד העובדים הלבן והעני, ושבאופן סטריאוטיפי משויכים לאוכלוסייה השחורה, הפכו לכאלה שלא ניתן היה יותר להתעלם מהם".

במקביל, ובניגוד לתדמית של תושבי האזור כדתיים כמו תושבי "חגורת התנ"ך" שבדרום ארצות-הברית, כותב ואנס שחלה ירידה חדה בשיעור הלבנים העניים שהולכים לכנסיות בימי ראשון. בסקרי דעת קהל הם אמנם מצהירים על השתייכות לזרם דתי כזה או אחר, ובוודאי שמתארים את עצמם כאנשים מאמינים, אולם בפועל חל פיחות גדול בתפקיד הכנסייה בחייהם. עצם העובדה שפחות ופחות אנשים פקדו את הכנסיות באופן קבוע לא רק שיקף את התפרקות הסדר החברתי הקודם אלא העמיק את התפוררות הקהילות והמשפחות.

בניגוד לסוקרים או לסוציולוגים שמנתחים נתונים יבשים, לוואנס יש יתרון מובנה משמעותי: הוא ראה במו-עיניו את המציאות של האנשים שהוא כותב עליהם. משפחתו של ואנס, שנולד ב-1980, ביטאה בקיומה היומיומי את המצוקות של מעמד העובדים הלבן והעני. אביו אף פעם לא היה בתמונה. הוא גדל עם אמו המכורה למשככי כאבים ועם שורה ארוכה של גברים מופרעים יותר ופחות שנכנסו ויצאו מחייו ("זו הייתה ממש דלת מסתובבת של דמויות אב"). במהלך ילדותו הוא חווה על בשרו את המצוקה הכלכלית שפקדה את האזור כשמקומות העבודה בדרום אוהיו נעלמו במהירות עם התמוטטות תעשיית הפלדה האמריקאית.

למזלו, ואנס לא רק ניחן בכושר התבוננות נדיר שאפשר לו להשקיף על המציאות העגומה שסביבו ממבט הציפור, אלא שהוא גם התברך בשני איי יציבות: אחותו הגדולה ממנו בחמש שנים וסבו וסבתו שחזרו לקנטקי, ושבתקופות מסוימות גידלו אותו והשרישו בו את התובנה שרכישת חינוך עשויה לסייע לו לשבור את המעגל. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הוא התגייס למארינס כדי להחדיר בעצמו משמעת ולאחר שחרורו למד משפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית, ואז מצא את ייעודו בכתיבה.

 טראמפ בוועידת איפא"ק במרץ / צילום: רויטרס

להחזיר עטרה ליושנה

אחת מהסיבות להצלחה של "קינה להילבילי" היא התיאורים הלא סנטימנטליים של האנשים שעימם ואנס גדל והעובדה שקוראים מהימין ומהשמאל יכולים להזדהות עם המסקנות שלו. מצד אחד, הימין שמחזר אחר קולותיהם של הלבנים העניים מוצא בספר אישוש לביקורת שיש לו נגדם: הם מתוארים כחבורה של עצלנים מניפולטיביים שיעשו הכול על מנת להתבטל בעבודה ולהונות את מערכת אספקת תלושי המזון של הממשל ולהמיר חלק מהתמיכה החומרית בהם כך שיוכלו לרכוש באמצעותה סיגריות ואלכוהול. מצד שני, השמאל הליברלי יימצא בספר לא מעט דוגמאות לכישלון ארוך השנים של הממשלים השונים בטיפול בבעיותיהם של בני המעמד.

אולם מה שעולה מהתיאורים בספר שוב ושוב ומהווה את דלק התמיכה העיקרי בטראמפ, הוא הכמיהה של הלבנים העניים להחזיר עטרה ליושנה ולחזור להיות פטריוטים אמריקאים שגאים בארצם. בראיון ל-NPR נתן ואנס דוגמה טובה להלך רוח נפוץ בקרב הלבנים העניים שהוא כותב עליהם.

"ראיינתי פעם את סבתא שלי לעיתון של בית הספר", הוא סיפר. "שאלתי אותה את כל השאלות על החיים שלה, על הנישואים שלה, על הילדים שלה, ואני לא מתלוצץ כשאני אומר לך שהיא הקדישה משהו כמו 15 דקות מתוך שעה של שיחה לדברים הללו. את 45 הדקות האחרות היא הקדישה לדיבור על מלחמת העולם השנייה, על הדור 'הגדול מכול' (the greatest generation, ביטוי שטבע העיתונאי טום ברוקאו ושמתאר את הדור שגדל באמריקה בתקופה המשבר הכלכלי ולאחר מכן היה זה שנלחם במלחמה והעלה את יכולת הייצור האמריקאית, ש' ס') וכיצד היא ומשפחתה תרמו למאמץ הן בכך שרבים שירתו בצבא ורבים אחרים סייעו למאמץ המלחמתי באמצעות עבודה במפעלים.

"העניין מבחינתה היה שהיא באמת האמינה שאנחנו חיינו במדינה הטובה והאדירה ביותר בעולם. ובעבור אנשים ששלחו את ילדיהם לצבא בשיעורים חסרי פרופורציה, ששרים ומעריצים המנונים פטריוטיים, חלק משמעותי ממה שהם חוו בעשרים או בשלושים השנים האחרונות זה שהאמונה שהמדינה שלהם היא המקום הטוב ביותר לחיות בו, ושהיא תספק להם הזדמנות לחיות טוב כל עוד הם יעבדו קשה, התפרקה לגמרי. הסיסמה של טראמפ, 'להפוך שוב את אמריקה לאדירה', שאפשר כמובן להקיש ממנה שאמריקה כבר אינה כל-כך אדירה כרגע, נוגעת בדיוק בנקודות האלו".

המצביעים בישראל: 80% טראמפיסטים

בישראל חיים כ-300 אלף אזרחים אמריקאים בעלי זכות בחירה, ועל-פי ההערכות, כ-80% מהם תומכים בעמדותיה של המפלגה הרפובליקאית. שני הנתונים הללו - שיעור האזרחים האמריקאים מתוך כלל אוכלוסייתה של מדינה זרה כלשהי (הגבוה בעולם) והתמיכה הגורפת ברפובליקאים (עוד נתון שאין לו אח ורע בשום מדינה אחרת בעולם) - גרמו השנה למפלגה הרפובליקנית לנהל בישראל קמפיין בחירות של ממש. על-פי ההערכות, תשקיע המפלגה יותר מחצי מיליון דולר בפרובינציה שלנו בניסיון לסייע לדונלד טראמפ להיכנס לבית הלבן.

על פניו, מדובר במספרים זניחים, אולם מנהל הקמפיין בישראל, צביקה ברוט, אומר כי אם המירוץ לנשיאות יהיה צמוד, השפעתו של כל קול יכולה להיות דרמטית. "המפלגה הרפובליקנית העריכה כבר לפני יותר מחודשיים שהמירוץ השנה יהיה מאוד צמוד וזו הסיבה שהם החליטו השנה להשקיע פה כסף. בשנת 2000, בבחירות בין בוש לאל גור, בוש ניצח את הבחירות ב-537 קולות בדרום פלורידה. מספר הישראלים מאותו אזור שהצביעו לבוש היה למעלה מאלף. דמיין לך איך ההיסטוריה הייתה נראית אילו אותם ישראלים היו נשארים בבית".

בשבוע שעבר, על רקע מה שמנהל הקמפיין, צביקה ברוט, מגדיר כ"התעוררות בשטח", החליטה המפלגה לפקוד אליה תומכים שאינם בהכרח אמריקאים בעלי זכות הצבעה. "קיבלנו ים של פניות מאזרחים ישראלים שאינם אזרחים אמריקאים שאמרו לנו שהם רוצים לתרום כי הם חושבים שזה מה שנכון לעשות לגבי היחסים של ארצות-הברית וישראל. זו תופעה שלא הכרנו מהעבר והחלטנו שאנחנו צריכים לפנות למיליוני ישראלים שעשויים להיות מעוניינים בנושא ולתרום לנו. בינתיים אנחנו באוויר רק שלושה ימים ובלי שום פרסום, וכבר יש לנו אלפי מתפקדים חדשים (כל אחד מהם שילם 33 דולר לקופת המפלגה, ש' ס')".

כשאני שואל את ברוט כיצד מועמדותו של טראמפ שהואשם בכך שנמנע מלהתנער מתומכים גזעניים ואנטישמיים, זוכה לאהדה נלהבת דווקא במדינת היהודים, הוא אומר כי הוא סבור שהסיבה המרכזית לתמיכה בטראמפ היא החשש מהאפשרות שהילארי קלינטון תיבחר לנשיאות. "הרוב המוחלט של הציבור שמזדהה עם טראמפ בישראל נמצא במרכז וימינה ממנו. האנשים הללו רואים בדרך של קלינטון דרך לא נכונה והרסנית בגלל שהיא מדברת על הקפאת בנייה בירושלים ולא רק בשטחים, על ויתורים לפלסטינים ללא תמורה, והיא הובילה את ההידברות עם איראן והשגת עמדה חלשה מולם וגם את היחס לדאעש בתחילת הדרך, שבגללו דאעש הפכה למפלצת. הם רואים אותה כמו זהבה גלאון, שהיא אולי פטריוטית אמיתית ומחוקקת פנטסטית, אבל רוב הציבור בישראל לא מאמין בדרך שלה וחושב שהיא הרסנית".