העימות שיטרוף את הקלפים?

הילארי קלינטון ודונלד טראמפ עומדים לספק ביום ג' לפנות בוקר כמעט ללא ספק את הלהיט הפוליטי הגדול ביותר מאז ומעולם. ויכוח הטלוויזיה הראשון ביניהם, אחד משלושה, הוא בעל פוטנציאל עצום. הפיתוי לראות בו את מעמד ההכרעה יהיה קשה מנשוא.

ההיסטוריה מצדיקה את הציפיות, אבל גם צריכה להגביל אותן. ויכוחי טלוויזיה נוטים להעניק תנופה מסוימת, אבל רק לעתים רחוקות הם טורפים את הקלפים. מאז התחילו, לפני 56 שנה (ולפני שפסקו ל-6 שנה), אפשר לטעון כי רק פעם אחת, ב-980, הם שינו את התמונה מעיקרה. אפילו על השפעת הוויכוחים המפורסמים ביותר, קנדי נגד ניקסון ב-960, אפשר להתווכח. זאת אומרת, רצוי.

הפוליטיקה האמריקאית נולדה בסימן ויכוחים פומביים. הכרזת העצמאות שלה וחוקתה, בהפרש של 13 שנה זו מזו, התעצבו בוויכוחים ארוכים בפילדלפיה. עורך דין אלמוני ממדינת אילינוי חדר אל תודעת הציבור מכוח סדרת ויכוחים פומביים עם יריב פוליטי. זה היה אייברהם לינקולן, שהתמודד ב-1858 על מושב בסנאט. הוא הפסיד, אבל שנתיים אחר כך נבחר לנשיא.

מועדון הוויכוחים המהולל ביותר

הסנאט האמריקאי מתואר מפעם לפעם כ"מועדון הוויכוחים המהולל ביותר עלי אדמות". חמישה נשיאים אמריקאיים מאז מלחמת העולם השנייה התבשלו במיץ של הסנאט (טרומן, קנדי, ג'ונסון, ניקסון ואובמה). כמעט מפתיע שוויכוחים פומביים בין מועמדים לנשיאות התחילו רק לפני 56 שנה, בבחירות של 1960.

אולי אין זה מקרה, שיוצרי המסורת היו סנאטור לשעבר, ריצ'רד ניקסון, וסנאטור מכהן, ג'ון קנדי. כמובן, המסורת קשורה בהתפשטות הטלוויזיה, עדיין ברובה בשחור-לבן. אף על פי כן, הרדיו היה יכול לארח ויכוחים כאלה בארבעים השנה הקודמות.

אגב, אף כי 1960 יסדה את המסורת, הוויכוחים נכנסו לשגרה רק 16 שנה אחר כך. סיבה אחת הייתה שניקסון נכווה בארבעת ויכוחיו עם קנדי, וסירב ללהעמיד את עצמו במבחן הטלגניות כאשר חזר והתמודד ב-1968 וב-1972 (ניצח בשתי הפעמים).

קנוניית מאפרי הטלוויזיה

מקובל להניח, כי ויכוחי 1960 היו גורליים, אם כי עצם ההנחה הזו קרובה להיות מיתוס. ניקסון אמנם נוצח בוויכוח הראשון, והסקרים הראו שקנדי קיבל תנופה מסוימת. אבל ניקסון ניצח בשני ובשלישי. הרביעי הסתיים בתיקו. בסופו של דבר קנדי ניצח בבחירות הצמודות ביותר מאז ומעולם, בהפרש של קצת יותר מ-100,000 קולות, מתוך 68 מיליון. הפרש כזה שקול כמעט כנגד הטלת מטבע (ההפרש ב-2000 היה חצי מיליון ויותר, דווקא לטובת המפסיד אל גור).

אגב, ניקסון נוצח בוויכוח הראשון בעיני מי שצפו בטלוויזיה; מאזיני הרדיו חשבו שניקסון דווקא ניצח. היתרון החזותי של קנדי העניק לו את היתרון, ולימד לקח חשוב. למשל, הוא הדגים את חשיבות האיפור.

שניהם, קנדי וניקסון, דחו את הצעת רשת סי.בי.אס לאפר אותם. אבל ניקסון נענה להפצרת אשתו, והסכים לשכבת איפור, כדי להצניע את הרושם הקבוע שהוא אינו מגולח (זיפים לא היו אז באופנה). התוצאה הייתה קטלנית. עיתון בשיקאגו אפילו רקם תיאוריית קונספירציה. כותרתו שאלה, "האם מאפרי הטלוויזיה חיבלו בהופעת ניקסון?"

ויכוחי טלוויזיה מילאו תפקיד מרכזי בניצחון הבחירות של רונלד רייגן, ב-1980. שחקן הקולנוע לשעבר היה צריך לשכנע את האמריקאים, שהוא ניחן ב"תכונות נשיאותיות". יריבו, ג'ימי קרטר הסכים לוויכוח אחד ויחיד. הימים היו ימי משבר כלכלי ובינלאומי, וקרטר, כמו המשברים שלא הצליח ליישב, היה אפור וקודר. רייגן הקרין אופטימיות. מקובל למתוח קו ישר בין ניצחונו בוויכוח הטלוויזיה לבין ניצחונו ביום הבחירות (הפרש של תשעה מיליון קולות ויותר).

היו עוד ויכוחים חשובים. כישלונו החרוץ של מייקל דוקקיס הדמוקרט בוויכוח השני עם ג'ורג' בוש האב, ב-1988, סתם את הגולל על תקוותיו, אם כי הוא דעך והלך עוד קודם. ניצחון מפתיע של מיט רומני, הטוען הרפובליקאי, בוויכוח הראשון עם הנשיא אובמה לפני ארבע שנים, העניק לו תנופה שסיכנה את אובמה. אבל הנשיא התאושש בוויכוחים הבאים, ומחה את רושם ההפסד הראשון.

נוסחת הקסמים של דונלד

הניסיון להעריך את השפעת הוויכוחים הוא משחק של איפכא מסתברא. המועמדים תמיד מנסים להנמיך ציפיות. "הנמכת הרף" היא נוסחת-הקסמים של דונלד טראמפ. כביכול, הטוען הרפובליקאי צריך רק "שלא למעוד" כדי לטעון לניצחון.

הנמכת הרף כרוכה, במקרה של טראמפ, בניסיון לפטור אותו ממבחן הלאקמוס ההכרחי ביותר: מה הוא בעצם יודע על מה שקוראים "מדיניות ציבורית"? אנשים בולטים אפילו במפלגתו מתארים אותו כבור ועם הארץ. זו הייתה טענה תכופה שהועלתה גם כלפי רונלד רייגן. אבל לרייגן היו יתרונות מפצים. הוא עורר חיבה ואמון אצל רוב האמריקאים. טראמפ מעורר דחייה אינסטינקטיבית בערך אצל שני שלישים מהם, כמעט על פי כל הסקרים.

הוא הדין גם בקלינטון. אבל שליטתה בחומר מעניקה לה יתרון נתון. היא נמצאת במרכז הפוליטיקה האמריקאית זה 24 שנה. ידה לה רב ביוזמות מדיניות, מבית ומחוץ. היא שימשה נשיאה משותפת לכל דבר בממשל של בעלה. היא הייתה סנאטורית במשך שמונה שנים, ומזכירת המדינה במשך ארבע שנים. יש לה תיאבון בלתי מוגבל לעובדות ולניתוחים. אפשר לומר עליה, לפחות מצד ידיעותיה, שהיא מוכנה לנשיאות אולי יותר מכל קודמיה.

אבל החשיפה הציבורית רבת השנים אינה מניבה רק יתרונות. היא לימדה את האמריקאים לרחוש לה אי-אמון וחוסר חיבה. משימתה היא אפוא לשכנע את האמריקאים שהם אינם מוכרחים לבחור נשיא שאתו "יוכלו ללגום בירה" (ברוח חיווי מפורסם), מפני שההזדמנות ממילא לא תינתן להם. מוטב להם שנשיאם יידע מה לעשות בכוח העצום המופקד בידיו, ולא יצטרך להפוך את הלשכה הסגלגלה לסדנת לימוד.

קלינטון הנוכלת

טראמפ עשה חיל בשורה ארוכה של ויכוחי טלוויזיה בעונת הבחירות המקדימות. הוא רמס 17 מתחרים בזה אחר זה. אבל הוא מעולם לא עשה כן בוויכוח פנים-אל-פנים עם מועמד יחיד. תמיד ניתנה לו ההזדמנות להתחמק מבירור נוקב של עובדות ושל דעות.

הרגליו עד כה מעוררים את הציפייה, שהוא ינסה לנצח בנוק-אאוט, באמצעות התקפה חזיתית על "קלינטון הנוכלת" (כדבריו). תומכיו יריעו לו, אבל כדי להיבחר לנשיא הוא צריך להרחיב את מעגלם, ולכלול מצביעים המתוארים "בלתי תלויים": מתונים שאינם נוחים להפרזות רטוריות, או לגסות רוח.

ערב הוויכוח הראשון, סקרים ארציים מראים יתרון-מה של קלינטון. אבל סקר מדהים מן הבוקר (יום א') מראה נסיגה דרמטית שלה במדינת המפתח פנסילבניה. בהתחשב בזה שהיא איבדה יתרונות קודמים בפלורידה, באוהיו, באייווה ובנבאדה, אובדן פנסילבניה יהיה מכה אנושה לתקוותיה. ממילא, הרבה מאוד יונח מחר על כפות המאזניים. הניחוש הלא-מסוכן הוא שהוויכוח יסתיים בתיקו, אבל העונה הפוליטית הזו כבר לימדה אותנו את סכנת הניחושים ואת עקרות הציפיות הטבעיות.

הוויכוח יתחיל ביום ג', 3 לפנות בוקר שעון ישראל.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny