מיכל אנסקי: "היומרה בהרבה מסעדות בישראל מרגיזה"

שמונה וחצי בערב, ומיכל אנסקי פותחת את דלת דירתה ומפהקת פיהוק גדול. על כיסא בצד הסלון מחכה שמלת עור כחולה של בית האופנה תיירי מוגלר ונעלי מיו-מיו בצבע קרם שתלבש מחר לצילומי "מאסטר שף". שלום, היא אומרת ומפהקת שוב, מתנצלת על הבלגן (אין בלגן). "אני קמה בתקופה הזו של השנה, של האודישנים ל"מאסטר שף", בכל בוקר בחמש. נכנסתי הביתה רק לפני שעה, שגם בה קילחתי את הילדה, ואכלנו ארוחת ערב".

מה אכלתם, אני שואל. "אנחנו מבשלות ביחד כשאפשר; דניאלה הכי אוהבת ביצה בקן והפכה אותי למאסטרית של המנה הזו. אני מתחילה בלחרוץ עיגול במרכז פרוסת לחם מלא ומטגנת מצד אחד בשמן זית עד שהלחם מזהיב. על הצד השזוף אני פותחת ביצה, מנמיכה להבה ומכסה את המחבת. בסוף מתקבלת פרוסה יציבה שפשוט אפשר להרים ולהכניס לפה", היא אומרת ומדגימה את התנועה באוויר.

ומה את אוהבת לאכול, אני שואל. "אני?", היא שואלת בפליאה, כמו תלמידה מותקלת באמצע שיעור. "אוכל שאוכלים בכף או בביס וגורם עונג ומרגיע, מהסוג שממלא בדיוק. אוכל שעושה חשק". "אויסטרים?". "ממש-ממש לא. כבר יותר משנה שאני אוכלת רק כשר", אומרת. דממה בחדר.

רגע, התחזקת? אני מנסה להבין. "אני מדליקה נרות, עושה קידוש ומתפללת, אבל אני לא יכולה לומר שזו התחזקות, אלא תהליך מתגבר שהתחיל אצלי לפני הרבה שנים. כשנולדה דניאלה, התחלתי להקפיד על ארוחות שישי וקידוש. היה לי חשוב לתת תשתית יהודית לאופי ולנשמה שלה. זה נבע גם מההרגשה הפיזית שלי. יום אחד קיבלתי החלטה שבדיעבד הייתה לי מאוד פשוטה: בלי בשר-חלב, בלי חזיר, בלי פירות ים.

"ישראל היא כור היתוך של טעמים, שהכשרות יצרה רבים מהם. זה בעיניי גם מהות המטבח הישראלי - האוכל שאנשים כאן אוכלים בבית, כשרובם שומרים על כשרות. כך היה גם אצלי בבית - אני גאה להיות נכדה של חוקר התנ"ך חיים גבריהו, ממייסדי יד ושם. העובדה שההתגברות וההימנעות יותר מענגות ממילוי התשוקה היא רק בונוס. הדובדבן שעל הקצפת", היא אומרת ומגניבה חיוך מתפנק.

המפלצת הארבע-ראשית

הרבה חיוכים משחררת על גבי המסך וביומיום מיכל אנסקי (36), נערת השער של עולם הקולינריה הישראלי והפנים של אין-ספור מיזמים בתחום. איך הפכה לכזו? "לי לא היה ברור שזה יהיה הכיוון שלי. זה לא היה חלום ילדות, אלא משהו שהתפתח באופן לא צפוי", אומרת אנסקי, ילידת ירושלים, בתה* של כותבת האוכל המוערכת שרי אנסקי ושל השחקן והקריין אלכס אנסקי. "בית בולגרי עם סבים וסבתות שדיברו לדינו. שם המשפחה המקורי שלנו הוא בכלל אברבנאל, ואני אפילו זכאית עכשיו לדרכון פורטוגלי", היא מספרת. אחרי שירות צבאי כקצינה בחיל האוויר ("עד גיל 27 עוד עשיתי מילואים!") וטיול בדרום אמריקה, התיישבה לחבוש את ספסלי החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. "הכי הולכת בתלם".

במהלך הלימודים החלה לכתוב על אוכל עבור וואלה ומעריב, ובהמשך יצאה ללימודי תואר שני בגסטרונומיה באוניברסיטת ברה שבצפון-מערב איטליה. "סללתי את הדרך ל-35 ישראלים, שהשלימו אחריי את התואר הזה", היא מספרת. ל"מאסטר שף", שעונתה השמינית מצטלמת בימים אלו, הגיעה כאושיית האוכל היחידה שאינה שפית. "בהתחלה הרגשתי צורך להצטדק על המקום שלי, אבל מזמן כבר אין לי עליו מאבקים. אני מגיעה מהאקדמיה ומהשטח, מהשדות של חומרי הגלם המקומיים. כמוני, כל אחד מהשופטים בתוכנית מביא איתו משהו ייחודי, ועם הזמן הפכנו מפלצת ארבע-ראשית.

"'במאסטר שף' יש מקום לאותנטי באשר הוא: לקנלוני מצד אחד ולבסבוסה מצד שני. אישית, עבורי התוכנית מגלמת גם הזדמנות לאכול אוכל שאפשר למצוא ביומיום רק בבתים, לא במסעדות. אותי זה מטריף - לאכול מהידיים של מישהו את האוכל שהמשפחה שלו מכינה במשך 12 דורות, למשל במקרה של רחל הירושלמית מהעונה הקודמת שמכינה אוכל ספרדי - היא רק הייתה מתבלת סלט והייתי מתעלפת".

ומה את אוהבת לאכול מחוץ לתוכנית, אני שואל. "אני אוהבת את המקומי והמנומק. מרגיזה אותי היומרה שיש בהרבה מסעדות בישראל, שמנסות להיות כמו משהו במקום ליצור מתוך עצמן. משתמשים בחומר גלם יקרים באופן מיותר שמרגיש כמו ניים דרופינג בשיחה. סתם. למה יש שמן כמהין? משתמשים בו כמו מלח וזה בכלל נפנוף-תחת ופחדנות, תיבול בלי עמוד שדרה, בלי זיכרונות ילדות ובלי הקשר מקומי. זה פשוט מעוות", אומרת-רושפת אנסקי.

במקביל לתוכנית, היא גם הבעלים המשותפת של מיזמי שווקים מקומיים, ובראשם שוק הנמל בתל-אביב שמתמקד בתוצרת חקלאית לצד מסעדות ובתי אוכל, ושוק צפון ברמת החייל, שבו מבשלים במתחם רחב-הידיים השפים דיוויד פרנקל ויובל בן נריה לצד אחרים. נוסף על כך היא עומדת בראש חברת הנסיעות למון גורו (נגיע אליה בהמשך), ובשנים האחרונות שולחת ידה גם בסטארט-אפים, כולם עוסקים בדרך זו או אחרת בתחום האוכל.

"תמיד הייתי כזו ועשיתי הרבה. אני פוגשת אנשים ומצטרפת לפרויקטים שלהם. כך זה היה עם שיר הלפרן, שאיתה יזמתי את שוק הנמל, וכך היה עם בעלי לשעבר, רועי חמד, ששותף איתי בשוק צפון. זה מאפשר לכולם לחלק משאבים ולמקסם את התרומה שלהם".

סטארט-אפים של אוכל

אנחנו נפגשים בשוק צפון, ואנסקי מראה לי את הדוכנים השונים, צועדת ביניהם כתרנגול בן גבר. קזבלן, גרסת היקיטורי. "בעיניי זה לונה פארק לאנשים שרוצים לאכול אוכל טוב, והצלחה שאני גאה בה. השלב הבא שלנו כאן יתמקד באוכל לילדים: במקום פסטה ברוטב אדום או שמנת או שניצל - זה מה שיש ברוב המסעדות בארץ, וזה עצוב ומזעזע ומסוכן - אני עובדת על פרויקט שייתן אלטרנטיבה בריאה ומנומקת לילדים. כילדים, היינו אוכלים בבית בדיוק את מה שהגישו להורים. לא הייתה הפרדה כמו היום, בבתים ובמסעדות, שלהורים יש אוכל משלהם ולילדים יש שניצל. אני מקווה שניצור פה שינוי".

נוסף על כל אלה, היא מתחילה בימים אלו לעבוד על הדוקטורט שלה בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב. "אני כבר שנים מגלגלת את הרעיון של הדוקטורט בראש שלי: ארוחה ככלי פוליטי, סיטואציה חד פעמית שבה סגרו מנהיגים בצורה מעשית ואינטימית עסקאות שהשפיעו על ההיסטוריה. מהמשתים של קיסר שהכילו את חומרי הגלם הנדירים שהיה מביא מקצוות האימפריה, ועד לארוחות המנהיגים שחתמו על חוזה ורסאי בתום מלחמת העולם הראשונה".

חתיכת הספק, אני אומר. "שום דבר לא נפל עלי מהשמיים, ולא נפלטתי להצלחה כמו מכיסא מפלט של טייס. הימים שלי מתחילים בחמש בבוקר ונגמרים בחצות כבר שנים. אימא שלי תמיד אמרה לי שמה שהכי משמעותי בחיים זה הסיפור שאתה מספר לעצמך, הרבה יותר ממה שמתרחש בפועל. אני לא מגיעה ממשפחה של עסקים, רק חולמת עם הרבה ביטחון עצמי. כשהתחלנו לדבר על שוק הנמל, ישבתי על המזח ודמיינתי במהלך מדיטציה איך הוא קורם עור וגידים. 'פה תהיה מסעדה', אמרתי לעצמי, 'ושם קצבייה ושם חנות משקאות וירקות'. היום זה כבר מוסד תל-אביבי".

"אין לי עור"

במהלך הריאיון אנסקי עוצרת אותי ורושמת במחברת שמחזיקה לידה רעיונות שצצים לה. "אני נוראית בעשייה. זה המזל שלי, מה שמחזיק לי היום את הראש מעל המים", היא אומרת ומשתתקת. עיניה נעצבות ומבלי שתרחיב את היריעה - ברור למה היא מתכוונת. "אני חושבת שדיברו מספיק על כל מה שהיה איתי בשנה האחרונה", היא אומרת ומסרבת להרחיב.

אנסקי הייתה שותפה פעילה בעסקים השונים של חברת רוביקון, שבמסגרתה גם השקיעה את חסכונותיה הפרטיים. פירוק הקבוצה הביא עמו לסגירת מסעדתה "אחד העם 1", וגורל חסכונותיה, שעל פי דיווחים הסתכמו במיליוני שקלים, וכך גם גורל כספם של שאר המשקיעים - לוט בערפל. על היקף ההפסדים אנסקי מסרבת להגיב.

מלבד שוק צפון, שרדה גם חברת למון גורו (שנמכרה לחברת תלמה), שמשווקת טיולי קצה עם סלבריטאים ומומחים בתחומם. "זו יוזמה שרק גדלה וצוברת תאוצה, למרות כל הקשיים שהיו לנו בדרך. היא נולדה מהצורך להיכנס למקומות שלא משנה כמה כסף יש לך - בלי קשרים הם חסומים לך: תצוגות בשבוע האופנה בניו-יורק, מטבחי מסעדות מישלן באיטליה ועוד. אני שונאת להרגיש שאני תיירת, וכישראלית גם תמיד מרגישה פראיירית בכל מקום ובטוחה שיש משהו שאני מפסידה - איזו מסעדה בקומה שלישית שרק המקומיים מכירים. מכאן נולדה למון גורו.

"כך למשל, אלי אילדיס מדריך טיולים מוטוריים בחו"ל, סנדרה רינגלר - טיולי אופנה, אנדי רם לוקח קבוצות לטיולי טניס וצפייה במשחקים ואייל שני ואני מובילים טיולי אוכל בגיאורגיה, מדינת סלואו פוד בהגדרה, של תרבות ופרא בכפיפה ואחת".

על אף השנה הלא פשוטה הזו, אנסקי מתעקשת לשמור על אופטימיות. "אני גדלה ממשברים ובסוף הכול עובר. אבל מצד שני 'אין לי עור', כמו שאומרים בבולגרית. הכול נכנס אליי פנימה. גם ביומיום אני נמצאת בעולם שהוא עדיין מאוד גברי, ויש חיכוכים כשאת אישה. כל הזמן. אישית, אני מנסה לגדול ולצמוח מזה".

אף שאנסקי אינה מרחיבה בנקודה זו, לא מן הנמנע שהאמירה "אין לי עור" מתייחסת לחלק מהתגובות ומהסיקור התקשורתי שליוו את פתיחת המסעדה וסגירתה, שלא כולן היו מפרגנות, בלשון המעטה. היו כאלה שלא יכלו להתאפק והפגינו שמחה לאיד ואף רשעות של ממש. זמן קצר לפני סגירת המסעדה התפרסמה בעיתון "הארץ" ביקורת קטלנית במיוחד שעוררה הרבה רעש ותגובות ברשתות החברתיות, במיוחד סביב השורות "מסעדה שבאה לקחת ולא לתת" ו"מסעדה שנועדה למקסם את התהילה העכשווית של בעלת הבית". המגיבים הרבים התחלקו לכאלה שטענו שהמבקרים "מחפשים" את אנסקי בגלל שהיא מצליחה ומפורסמת, ולאחרים שהוסיפו שמן ועלבונות משלהם למדורה.

אנסקי טוענת שהיא לא חווה חוסר פרגון, להפך. "אנשים עוצרים אותי ברחוב ומזמינים אותי לאכול בבית שלהם. הלכתי עם עצמי בנווה צדק, וצעקו לי לבוא ושאני חייבת לטעום את הארוחה ונכנסתי. בכלל, זה המשפט ששומעת הכי הרבה. זה, ו'איך נשארת רזה'".

ואיך היה, אני שואל. "נפלא. נדיר שאנשים מכינים לי אוכל. אפילו קפה מפחדים להכין לי כשאני מגיעה לאנשים הביתה. 'כנסי ותכיני לעצמך', אומרים לי. אני מתגעגעת לזה שיכינו לי לפעמים ולכן גם לוקחת את העבודה שלי ב'מאסטר שף' מאוד ברצינות - לאכול את האוכל של מישהו ולחוות עליו דעה זו סיטואציה מאוד אינטימית. כשהייתי ילדה, הייתי נוסעת עם סבתא שלי לעין גדי, ובין הבריכות היה מתחם פיקניקים. זה היה מכשף אותי והייתי בוהה באנשים ובאוכל שהם מוציאים לשולחנות. גם היום אני שואלת כל מי שסביבי על האוכל שהוא אוכל. נסעתי לא מזמן במונית, ובפקק הנהג הוציא כריך. 'מה יש שם?', שאלתי אותו והיא סיפר בעיניים בוהקות על חזה עוף משישי שאשתו שמה לו בתוספת חרדל. 'תביא ביס', אמרתי לו". הביא? "הביא. בטח שהביא".