חור בשכבת האיזון

קצת קשה להניח שעליצות תקפה השבוע את בנימין נתניהו למשמע התחייבותו של דונלד טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל. נתניהו שומע הבטחות כאלה זה 35 שנה. יש להן מכנה משותף ברור: הן נמסרות בזמן מערכת בחירות בארצות-הברית. יש להן מכנה משותף נוסף: הן לעולם אינן יוצאות אל הפועל. הכרה בירושלים אינה משרתת שום אינטרס לא-ישראלי.

אני קורא בתדהמה משועשעת, שהפרשן הכלכלי של "הארץ", נחמיה שטרסלר, החליט לתמוך בטראמפ, מפני שהוא, טראמפ, יכריח את מר נתניהו לעשות שלום עם הפלסטינים. כן, מדוע לא. בקולרו של טראמפ אפשר לתלות כמעט כל מחשבה, שפויה או מוטרפת, מפני שאין לאיש מושג ממשי מה הוא יעשה בכוח, שנשיאות ארצות-הברית מזמנת למחזיקים בה. אולי החשש מפניו שכנע את נתניהו להקדים ולחתום על הסכם ביטחון רב-שנתי עם ברק אובמה.

על השאלה "טוב ליהודים?", התשובה ההכרחית היא לא, לא טוב. ולא טוב, מפני של"יהודים" אין כל סיבה להשתוקק להריסת הסטטוס-קוו הבין לאומי. ישראל אינה ארץ מהפכנית, או רוויזיוניסטית. אין לה צורך בשינוי משוואות גלובליות. רמזים, דקים או עבים, של בדלנות אמריקאית מדאיגים אותה כשם שהם מדאיגים אחרים. כיוצא בזה גם התכחשות משתמעת או מפורשת להסכמי הגנה ולהתחייבויות אסטרטגיות. זה טראמפ.

ממילא, יעביר את השגרירות או לא יעביר, זו שאלה כמעט טריוויאלית. מי צריך שגרירות, אם קפריזות לא מלומדות ינווטו אותה.

מה כבר יכול לקרות?

לפני 30 שנה שכר טראמפ את שירותיו של איש ששמו טוני שוורץ, כדי שיכתוב את הספר, שטראמפ תיאר כאוטוביוגרפיה שלו. הספר נקרא "אמנות העיסקה", ושוורץ אומר שאילו היה צריך לחזור ולתת לו שם, הוא היה קורא לו "הסוציופת". בראיון לשבועון "ניו-יורקר" (25 ביולי), שוורץ תיאר את טראמפ כאיש חסר כושר ריכוז, הנוטה להתפרץ בכעס, ולצאת מן החדר. "יש לי ספק רציני אם טראמפ קרא אי פעם ספר שלם", הוא אמר. במרוצת 18 החודשים שבהם עקב אחרי טראמפ, שוורץ מעולם לא ראה ספר אחד ויחיד על שולחנו, או במשרדו, או בדירתו. כמובן, רעייתו הראשונה של טראמפ, איוואנקה, הפריכה את ההנחה הזו. היא גילתה, כי לצד מיטתו טראמפ דווקא שמר עותק של הספר "הסדר החדש שלי", אוסף נאומים מאת אחד, אדולף היטלר.

גילויים כאלה היו מחוללים פעם סנסציה, ושמים קץ לקריירות פוליטיות. אבל בעונה הפוליטית הנוכחית, מספר גדל של אנשים רציונליים נאספים אל דגלו של דמגוג וולגרי ונבער מדעת. אני מניח שכל אחד מהם, בנפרד ובאופן פרטי, מוצא הצדקה ממשפחת שטרסלר. הוא, שטרסלר, הגיע למסקנה ש"עם קלינטון ברור שכלום לא יזוז בחזית הפלסטינית". ולכן, הכרעתו כבדת-הראש "ברורה: אני משקיע במניה המסוכנת. ומתפלל".

מקסימום, מה יכול לקרות.

"דב, מדוע בעצם אנחנו צריכים צבא?"

מהלכת אימים היא יכולתם של אנשים לא מבוטלים להגיע אל מסקנות כל- כך מזעזעות על יסוד תהליך מחשבה כל-כך נפסד. סביב טראמפ אפשר למצוא גנרלים ואדמירלים, ורוב הפוליטיקאים הבכירים של המפלגה הרפובליקאית. ב-2000 ראינו את שועי הממסד הרפובליקאי, יחד עם "גנרלים ואדמירלים", ממהרים להתכנס סביב ג'ורג' דאבליו בוש. מועמדותו לנשיאות הייתה שערורייה, לא בגלל הדעות שבהן החזיק אלא בגלל חוסר יכולתו להחזיק בדעות. הוא חף כמעט מכל ידיעה על עניינים הנוגעים לביטחונה הלאומי של ארצות-הברית. "דב, מדוע בעצם אנחנו צריכים צבא?", הוא שאל את אחד ממתדרכיו הראשיים, דב זקהיים, סוחר נשק, לשעבר פקיד בפנטגון, דובר עברית שוטפת.

התוצאות ניכרו כמובן במלחמת השווא בעיראק, שהתחילה את תהליך שקיעתה של ארצות-הברית כ"מעצמת-העל היחידה". המלחמה ההיא הביאה את איראן אל הים התיכון ואת דאעש אל שערי הגולן. אבל בוש לא היה איש זדון. הוא היה רק חלש וחסר ניסיון, והתקשה להתגבר על הרגלי עבודה לקויים. לימים חל בו שיפור, והוא נתן את ידו ליוזמות הומאניות מן המדרגה הראשונה, כמו המלחמה באיידס באפריקה, או המאבק לטובת חירות בבורמה.

"לזה קוראים ביזנס"

השבוע, בעימות הטלוויזיה עם הילארי קלינטון, טראמפ טען למקור השראה אחד ויחיד: כסף. "הגיעה השעה שאת ארצנו ינהל מישהו שיש לו מושג על כסף". המושג של טראמפ על כסף הוא פשוט למדי: עושים כסף על חשבון אחרים. "לזה קוראים ביזנס", הוא התפרץ, כאשר קלינטון הזכירה איך ייחל להתמוטטות שוק הנדל"ן ב-2006, בציפייה שיוכל לקנות בזול מכל הבא ליד. ההתמוטטות חוללה את "המיתון הגדול" של 2008, ועומדת ביסוד צרותיהן הכלכליות של ארצות-הברית ושל אירופה עד עצם היום הזה.

זה הכסף שלא שילם לרבים מקבלניו, מפני ש"אני מנצל את חוקי ארצנו" כדי להתחמק מתשלום. בשבוע שעבר התגלה, שהוא השתמש בכספים של קרן הצדקה שלו, כדי לממן הוצאות משפטיות של עסקיו. קרן הצדקה מימנה רכישה של דיוקנאות ענקיים של טראמפ, שנתלו לראווה במועדוני הגולף שלו ובמלונותיו.

דונלד טראמפ הוא איש החסר כל עכבות מוסריות או אתיות, נעדר מצפון או מצפן, נטול פרספקטיבות היסטוריות, חף מכל ידיעה של מדיניות ציבורית, ולהוט להחיל על העולם כולו את אמת המידה היחידה הידועה לו: השורה התחתונה.

הטור הזה נכתב ביום ג' בבוקר, לפני שהתבררה השפעת עימות הטלוויזיה על תנודות דעת הקהל. ערב העימות, שורה של סקרים עוררו את הרושם, שסיכויי טראמפ לנצח גדלו מאוד. חיל ורעדה צריכים לאחוז אותנו, תהיה השקפת העולם שלנו אשר תהיה. חור נבעה בשכבת האוזון הפוליטית של עולמנו, והוא מתרחב והולך.