מלאים כרימון

א. אני אוהב את הנוף הקסום שנשקף מחלון חדר העבודה שלי: הבניין השכן. כשאני מרים את עיניי ממסך המחשב, אני רואה כביסה מתנדנדת ברוח. מכנסי ברמודה משובצים, חולצות בית ספר ומדי צופים. אני רואה דגמ"ח עם כתמי צבע של מי שעובד עם הידיים ובקומה שמתחת מכנסיים מחויטים של מי שעובד עם הראש. אני רואה סדינים זוגיים ובגדי תינוק, מגבות ובגדי ספורט, והרבה גרביים.

אני רואה חיים. חיים רגילים של בני אדם רגילים. ובני האדם הרגילים רואים את הכביסה שלנו, וגם היא רגילה שברגילות - ולאף אחד אין בעיה עם זה. פרטיותי לא נפגעת כשהשכן שלי רואה את התחתונים שלי מתייבשים ואני לא מציצן כשאני רואה ציצית לבנה מתייבשת בקומה השלישית. להפך, יש בזה משהו יפה. איפה שיש כביסה יש חיים.

קראתי על העתירה המנהלית שהגיש ראש הממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד היועץ המשפטי לממשלה והממונה על חופש המידע במשרדו, בדרישה למנוע את פרסום הוצאות הכביסה של המעון הרשמי בשנת 2014. בחיי שאני לא מבין למה. מה יש שם, בחשבוניות האלה (מלבד הסכום)? הרי בחשבוניות לא מופיעים צבעי התחתונים של כבודה וכבודו וילדיהם, גם כתמי זיעה או כתמי איפור לא יופיעו בחשבוניות. מה כבר יש שם?

תכלס, החשבוניות לא כל-כך מעניינות אותי. אני רוצה לראות את הכביסה עצמה, מתייבשת. לא בשביל להציץ ולא בשביל לפגוע בפרטיות - להפך; בשביל לכבד אותה, בשביל לכבד את החיים הרגילים, לתת להם מקום. לדעתי זה יכול להיות ממש נחמד לעבור ליד הבית בבלפור ולראות כביסה מתייבשת.

ולא רק את של ראש הממשלה. תמיד מבקשים מפוליטיקאים לחשוף את הצהרת ההון שלהם; זו אכן דרישה יותר מראויה, אבל הצהרת הון זה רק כסף - אני דורש לראות את הכביסה שלהם! כי איפה שיש כביסה יש חיים. אני אף מוכן לשקול, לפחות בשנה הראשונה, לוותר על בגדים תחתונים.

שנה טובה לכל הפוליטיקאים, במיוחד לאלה שלא הצבעתי להם.

ב. חודש תשרי בפתח. הילדים מתים על תשרי, ברור למה: הרבה חופשים. גם אני מת על תשרי בגלל זה, אבל זו לא בעיה: אני שכיר. החברים העצמאים שלי - הו! ביטוי שקרי ואכזרי עד אין סוף וחקר - הרבה פחות מתים על החודש הזה, מן הסתם. מבחינתם זה חודש אבוד. הברכה של השכיר היא הקללה של הלא-שכיר.

למעשה, הוא אבוד להם פעמיים. פעם ראשונה כי אין מספיק ימי עבודה לעבוד בהם. הפעם השנייה מרתיחה הרבה יותר: מאחר שאין ימי עבודה, הם גם לא יקבלו את הכסף שמגיע להם על עבודות שסיימו זה מכבר - הרי כל החשבות והחשבים בחופש.

חודש תשרי הוא גן עדן למליני השכר למיניהם. הארץ מלאה בהם, מלאה עד להתפקע ולהקיא - רבים מהם ודאי לא פספסו אף אחד מאירועי הסליחות ההמוניים, הם לא ישכחו לסובב תרנגול כפרות מעל ראשם ערב החג, הם יגדשו את בתי הכנסת, יכו על חזותיהם הצבועים ב'אשמנו, בגדנו' (על 'גזלנו' - שזה בדיוק מה שהם עושים לחברים שלי - אני בטוח שהם מדלגים) ויסבו זחוחים ומרוצים לשולחן החג, עיוורים ואדישים לכל האנשים שדפקו כלאחר יד.

הרבה רעות חולות יש למקום הזה, אבל הלנת השכר - או בשמה המכובס והדוחה "מוסר תשלומים" - היא מהדוחות שבהן. הם מודאגים, החברים הלא-שכירים שלי, מודאגים מאוד, בקושי הצליחו להרים את הראש מעל המים, זה שטבע בחודשי הקיץ מרובי החופשות, והנה בא תשרי במלוא כובדו. לא מגיעה לכם שנה טובה, תאמינו לי, אבל אאחל לכם בכל זאת, כי אם תהיה לכם שנה רעה, לא תוכלו לשלם לחברים שלי.

ג. אני מת שיהיה כבר ראש השנה, בעיקר כי זה אומר שחודש אלול עבר. לא שיש לי בעיה עם אלול, להפך, אני מאוד אוהב את תחושת הקיץ הגווע וכל זה, אבל ממש נמאס לי מכל פסטיבל הסליחות הזה. יהודים תמיד אמרו סליחות, אבל רק בשנים האחרונות הלך הדבר הזה ותפח לממדים המפלצתיים של עכשיו.

בחיי שאני לא מבין מה הקרנבל - סיורי סליחות פה, סיורי סליחות שם, פה הופעה, שם פסטיגל וכולם מדווחים על התרוממות רוח ברשתות החברתיות - מה, כל-כך הרבה חטאתם כל השנה שאתם באקסטזה מלבקש סליחה?

מה אני מפספס פה? לא מלאך אני ולא שרף - בנאדם כמוכם אנוכי. הפיוטים מאוד יפים, אני לא אומר שלא, וגם אין להכחיש את הכוח שיש בלהיות עם המון אדם, אבל בחייאת: כל-כך רעים הייתם בשנה החולפת? כל-כך מושחתת ומנוונת הייתה ההתנהגות שלכם בתשע"ו שאתם חייבים לזעוק לרחמים בקול רם כל-כך עד שיפתחו שערי שמיים?

מה הקטע? אני מבין שכולם מתחזקים, וזה על הכיפק מבחינתי, שכל אחד יעשה מה שבא לו. אבל אם אתה או את כל כך מתחזקים, אולי תתעלו את זה להתנהגות יפה יותר ולדיבור נקי ומכבד יותר על המדרכה ועל הכביש, בתורים וברשתות? אולי תשלמו בזמן? להיות צדיק שבוע לפני ראש השנה זה קל מאוד.

איך אני יודע שזה קל? עובדה: כולם עושים את זה.

ד. אני לא מקל ראש בסערה שהייתה השבוע סביב האירוע שאמור היה להתקיים בכיכר רבין תחת הכותרת הכי דבילית בעולם "מרימים לכיפור" ובוטל. בעצם, אני כן מקל ראש - לא בדבר עצמו כי אם בסערה שהייתה סביבו. הרי אם אתחיל לקחת ללב ולגבש דעה על כל סערה, ויש בין שלוש לשמונה סערות ביום ישראלי נתון, לא יהיה לי זמן להסתכל על הכביסה של השכנים מתייבשת ברוח הנעימה של סוף הקיץ - ובנאדם הרי צריך שיהיו לו סדרי עדיפויות בחיים האלה.

על העניין עצמו יש לי דעה נחרצת: כל הרעיון של "קול באישה ערווה" הוא תועבה. להאמין, לחשוב ולפעול כאילו כל אישה היא לא יותר מסוג של מכונת מין שקיומה מעורר את היצרים האפלים של הגבר זו פגיעה איומה באנושיות של כל הנשים וכל הגברים כאחד. הטענה של מצדדי קיום האירוע, כאילו מניעת קיומו היא סתימת פיות ופגיעה בפלורליזם, זו הטענה הכי משונה שאפשר להעלות: לסתום את הפה של כל הנשים זה פלורליזם, להתייחס לקול של אישה כאל לחיצה על כפתור פיתוי זה נורמלי - אבל להתנגד לזה זו סתימת פיות ואקט לא ליברלי?

עוד פעם, אבל יותר לאט, שלא נקבל סחרחורת: להאמין שאישה נחותה מגבר (ואיך שלא תסובבו את זה, זה מה שעומד בבסיס כל הדתות המונותיאיסטיות) זה בסדר גמור, אבל להילחם נגד האמונה החשוכה והנבערת הזאת זה סתימת פיות. סתימת פיות של גברים, כמובן, הרי הנשים נולדות ופיהן סתום ודעתן קלה וברוך שלא עשני אישה.

הדרישה להיות סובלני כלפי עמדה כל-כך לא סובלנית יכולה אולי להיראות הגיונית לבנאדם שמאמין שבראש השנה יושב אלוהים בשמיים ומחליט אם תחיה או תמות, שהרי כולנו עוברים לפניו כבני מרון - כלומר כבני צאן. אבל לשאר בני האדם היא פשוט מופרכת. כי אנחנו בני אדם, לא כבשים. אין לנו רועה ואף אחד מלמעלה לא רואה, אנחנו צריכים להיות טובים כי כך ראוי. לא כי כך ציוו עלינו.

שנה טובה לכל הדתיות ולכל הדתיים. זה שאני אתאיסט לא אומר שאני אוהב אתכם פחות ושהאיחולים שלי לכם אינם כנים. הם כנים עד עמקי הנשמה, אתם יודעים את זה.

ושנה טובה גם לכם, חילוניות וחילונים.