פרס התבזבז עלינו

אני אהבתי אותו, את שמעון פרס. מבחינה עיתונאית מקצועית זה אולי לא היה בסדר. הייתי אמור להיות "אובייקטיבי" ומדי פעם ביקרו אותי על כך, בעיקר בשנות המריבה הגדולה שבין פרס לבין יצחק רבין. פעם שאלו אותי בראיון ברדיו האם אני אובייקטיבי. השבתי שאני מאמין שכן, שאני פשוט חושב שפרס הוא אדם ראוי יותר מיריביו. באופן אובייקטיבי, כמובן. זה נשמע כמו התחכמות, אולי התחמקות, אבל מה אני יכול לעשות, כך חשבתי, וכך אני חושב גם היום.

באותה רוח אובייקטיבית אני חושב שמדינת ישראל בזבזה את פרס בצורה מחפירה. עמד לרשותנו אדם שלא היה מוכשר ממנו להנהגת המדינה, והוא הוכיח זאת בתקופה הקצרה שבה כיהן כראש הממשלה, ברוטאציה עם יצחק שמיר. השנתיים שבהן כיהן פרס היו מן הטובות בתולדות ממשלות ישראל - תקופה של עשייה אינטנסיבית, פעילות "פרסית", מלשון פרס, אותה הניע האיש שלא ידע לנוח, שלא ידע להימנע מלחשוב כל הזמן מה עוד צריך לעשות - ולקום ולעשות.

הדחייה הגדולה

את האיש הזה אנחנו בסך הכול דחינו. בעצם, המילה "אנחנו" אינה משקפת את המציאות. חלק מהציבור מסיבה לא ברורה ולא מוסברת, לא אהב, בלשון המעטה, את האיש. אותו ציבור העדיף אחרים, נחותים מפרס. איזה הפסד אדיר. זה כמו לגלות, למשל, באר נפט עשירה ולסתום אותה בחול. דחייתו של פרס על ידי רוב הציבור בישראל מעוררת ספק ביחס ליעילותה של הדמוקרטיה בכלל, ושל הכלל על "חוכמתו של הרוב".

מיהו לוזר?

לוזר היה הכינוי שהודבק לו. מבחינה עובדתית הוא אכן הפסיד בבחירות, הן בתוך מפלגתו והן בבחירות הכלליות. אבל מיהו לוזר? זה שמפסיד, או זה שגורם להפסד של האדם המתאים ביותר? אלה שאלות שאנשים בדרך כלל לא מתעכבים עליהן, אבל הן לב העניין. מי הפסיד מכך שלפרס לא ניתן להנהיג אותנו? המנהיג או המונהג? אני חושב שהלוזרים האמתיים הם אלה שסירבו, או לא היו מסוגלים לתת לפרס את מה שהגיע לו - את מה שהגיע לנו.

מיהו חתרן בלתי נלאה

"חתרן בלתי נלאה" היה עוד כינוי שדבק בו, שהודבק לו על ידי יריבו המר רבין. היו לו, לרבין, יציאות כאלה של של קופירייטר, הרבה פעמים מרושעות, לא תמיד נכונות. באחד הוויכוחים ביניהם הטיח בו פרס, "אני מעולם לא כיניתי אותך בשמות". וזו עובדה. לפרס היו אמות מידה שהקפיד לקיים גם בפוליטיקה. לא שמעתם אותו מקלל או מנאץ יריב. הוא התייחס לדברים בצורה עניינית. לרבין היו פחות עכבות מן הסוג הזה.

אני זוכר את המקרה הזה, משום שכאשר יצא ספרו של רבין, שבו טבע את הכינוי הזה, הייתי בשליחות בקנדה. פרס הגיע לשאת שם הרצאות, ונפגשנו בחדרו במלון. פרס נראה ונשמע הרוס. באותו שלב עדיין לא ראיתי את הספר של רבין, ופרס סיפר לי על הדברים שנכתבו עליו. פרס היה אז יו"ר המפלגה. רבין היה די בשפל, לאחר שהתפטר בגלל אחזקת דולרים בחו"ל בניגוד לחוק. שאלתי אותו, שמעון, מה אתה מתכוון לעשות? "מה אני יכול לעשות?", השיב בשאלה. מה זאת אומרת, התרגשתי, אתה לא יכול לשבת לידו במפלגה לאחר הדברים שהוא כתב עליך. אתה חייב לגרום להדחתו מהמפלגה. "כן", הוא מלמל, "אתה צודק".

כשיצאתי מהמלון היה לי ברור שפרס לא יעשה דבר, למרות שהיה לו אז הכוח הפוליטי לעשות זאת. אבל הוא לא היה בנוי לזה. אם היה מסוגל למעשה כזה, הרי מלכתחילה רבין ואחרים לא היו מעזים לפגוע בו כפי שפגעו. הוא פשוט ספג את הפגיעות והמשיך הלאה, רק עיניו, העצובות ממילא, נעשו עצובות קצת יותר.

סוף הרוטציה

אני זוכר פגישה בביתו של פרס בירושלים, סמוך לסיום כהונתו בראשות הממשלה. למחרת הוא היה אמור להעביר את התפקיד ליצחק שמיר, בהתאם להסכם הרוטציה ביניהם. באתי אליו בדקה ה-90 להפציר בו לא לעשות זאת, לא לקיים את ההסכם. הוא השיב שאינו מסוגל למעשה כזה. אמרתי שהמדינה יותר חשובה ממנו, ואין ספק שהוא ראש ממשלה טוב יותר משמיר.

תעשה זאת למען המדינה, אמרתי, לא למען עצמך. "אני לא יכול להפר הסכם שחתמתי עליו", אמר. זה היה רגע מצער מאוד בשבילי כאזרח. הוא צדק, כמובן, ואני טעיתי. אבל דיברתי מנהמת לבי, מתוך ביטחון מלא שהמדינה זקוקה להמשך כהונתו המוצלחת של פרס. כמובן בדעת הקהל, אותו קהל שסירב לקבל אותו, זה לא עזר לו, כמו שלא עזרו גם מעשיו האחרים.

מניות תדיראן

מה עוד הדביקו לו? אה, כן, שהוא בעל מניות בתדיראן, רמז עבה שהוא קיבל אותן כשוחד על עזרתו לחברה. זה התברר כעורבא פרח. אבל היו מי שלא רצו את העובדות, ויש רבים כאלה. הם העדיפו ומעדיפים עד היום את ההשמצות. מי שהכיר את פרס לא היה זקוק להוכחות, היה ברור שהוא לא מסוגל לדברים כאלה. מה שמביא אותי לערב שבת בביתו של פרס שלא היה אז בממשלה. בין השאר היה שם אחיו של פרס גרשון (גיגי). האח היה קבלן די גדול, שבנה דירות גם באזור תל אביב. בשלב מסוים הוא לקח אותי לצד ואמר שיש לו בקשה. הוא סיפר שפרס קיבל הצעה לתת הרצאות בשכר בארה"ב תמורת הון עתק. "שמעון", אמר לי גיגי, "לא רוצה לשמוע על כך. הוא קנה ממני דירה, יש לו משכנתא וזה הסיכוי שלו לשלם אותה. דבר איתו, אולי לך הוא יקשיב".

דיברתי איתו עוד באותו הערב. הוא השיב בנחישות: "אני לא יכול לקחת כסף תמורת הרצאות". אמרתי: כולם לוקחים, אבא אבן, רבין לקח כשהיה שגריר, אתה עכשיו לא בממשלה, רק חבר כנסת, אז מה העניין? "אני מנהיג מפלגת פועלים (המערך), מתן הרצאות הוא חלק מהתפקיד עליו אני מקבל שכר. לא מתאים לי". וכך היה. ונדמה לי שהוא משלם את המשכנתא עד היום. (כלומר, אתמול).

כור קיומנו

מה שאהבתי בעיקר אצל האיש שהלך לעולמו, זה היותו איש של חזון, של חזונות, לפעמים פורצי גדר, לפעמים גם פורצי היגיון. ובמקביל איש של עשייה. התעשיות הצבאיות, התעשייה האווירית ועוד אין ספור פרויקטים שבעיני אנשים רבים נראו כחזיונות תעתועים - הוא הפך אותם למציאות.

גולת הכותרת הוא הכור בדימונה. היו עוד שותפים להקמתו, אבל פרס היה הכוח המניע והמבצע.

אני מאמין שבזכות הכור הזה ישראל קימת היום, כי המפעל הזה הוציא את הרוח ממפרשי אלה הרוצים להשמיד את ישראל. דימונה היא שמשון הגיבור המאיים על מתנגדיו "תמות נפשי עם פלשתים". האיום הזה קיים גם על מדינות ערב, ועל כל מדינה שתבקש להתנכל לנו.

אשרינו שזכינו להיותו של פרס בן עמנו ומדינתנו. נוח בשלום, מנהיג יקר.

 שמעון פרס