כשסיימתי את התואר הראשון הזהירו אותי שאם לא אירשם מיד לתואר שני לעולם כבר לא אחזור לאוניברסיטה. האמת שנלחצתי מאד, אבל כלכלית כבר לא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך ולהתפרנס ממשרות סטודנטיאליות, ובצער רב נטשתי את הלימודים, למרות שעם תואר ראשון בפסיכולוגיה אין הרבה מה לעשות.
בלית-ברירה "נאלצתי" להמשיך ולהתפרנס מהמקצוע שרכשתי בממר"מ, אך למרות שהתקדמתי לניהול יחידת מחשב בחברת ענק, הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי ועשיתי הסבה לפרסום, התחנה הראשונה בדרך לסמנ"כלות שיווק בחברה בת 1,200 עובדים.
קשיים כלכליים עוזרים לקריירה
אין לי ספק שזה קרה תודות לקושי הכלכלי שאילץ אותי להתחיל לעבוד במשרה מלאה, במקום לשרוץ עוד 3 שנים בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, אליה חזרתי רק בגיל 30, 6 שנים אחרי סיום התואר הראשון. בשנים אלו הספקתי גם להתקדם בתחום המחשוב ולהגיע לעמדת ניהול משמעותית, גם לעשות הסבה מקצועית המחייבת נסיגת גדולה בקריירה, גם לטפס חזרה לעמדת ניהול, גם לעבוד בשתיים מחברות המובילות בארץ בתחומן, וכל זה כשחברים שלמדו שני תארים ברצף עוד דשדשו בתפקידי הכניסה לעולם העבודה.
מה פתאום נזכרתי בזאת כעת? כי לאחרונה פגשתי 3 דוקטורים בשנות ה-40, אנשים חכמים במיוחד שהדוקטורט שעשו איננו קשור לתחום העיסוק שלהם. שניים מנהלים קריירות מפוארות בחברות היי-טק מובילות, ואילו השלישי מדשדש בתפקיד ניהולי ללא כפיפים בסטארט-אפ עלוב. מה ההבדל ביניהם? הראשון חזר ללמודי תואר שני רק אחרי שהתבסס היטב והגיע לעמדת ניהול בחברה רצינית שאפשרה לו ללמוד במקביל לעבודה, כולל שנתיים חל"ת (חופשה ללא תשלום) להשלמת הדוקטורט.
השני כנ"ל, רק ללא החל"ת, מה שדחה קצת את סיום הדוקטורט, ואילו השלישי? הוא קבר עצמו באקדמיה על חשבון פיתוח הקריירה. הבחור המוכשר הזה בגיל 26 כבר היו לו 4 תארים, שניים ראשונים ושניים שניים, חייב היה גם דוקטורט, ומיד, החלטה שהנזק שלה בלתי הפיך, כיוון שאת מרבית השנים החשובות ביותר לבניין הקריירה - 25 עד 35 - הוא איבד.
אין לו מספיק שנים להגיע ליעד שסימן לעצמו - ניהול ארגון גדול - כי אף חברה רצינית לא תגייס מנהל בן למעלה מ 40 שניסיונו הניהולי דל עד לא קיים, ולכן הוא יאלץ להמשיך ולדשדש במגרש של הקטנטנים עד סוף הקריירה. חברות גדולות מעדיפות אנשים שצמחו בארגונים גדולים, הן לא מתלהבות מהגדרות תפקיד בכירות שמחלקות חברות קטנטנות כדי למשוך אנשים טובים שדחוף להם להגיע לתפקידי ניהול בכירים, תוך מחשבה (שגויה) שזו תחנה נכונה בדרך לתפקיד בכיר בחברות גדולות. ומה רע להישאר במגרש של הקטנטנים? לא רע, אלא אם סימנתם לעצמכם כיעד את הארגונים הגדולים, ואם אתם מוכנים להתפשר על סביבת עבודה פחות מקצועית, ושכר נמוך יותר.
השכלה קלה להשגה
חשוב להפנים שקיצורי הדרך האלה לא עובדים, לא בעבודה ולא באקדמיה. מי שמתכנן לרכוש השכלה קלה להשגה שלא ימהר, במיוחד אם התואר הראשון שלו הוא ממוסד איכותי. לא מקלקלים השכלה משובחת עם תואר קל להשגה, רק כי נדמה לכם שזה יקדם אתכם בקריירה. כל התארים הקלים, לרבות המיוחדים שמרוכזים בשני ימי לימוד בשבוע כדי להתאים לאנשים עובדים, לא שווים יותר מידי, גם אם הם נרכשו במסגרת אוניברסיטה. שוק העבודה לא מטומטם, הוא יודע להבדיל בין תואר איכותי לתואר סתמי, בין אם נרכש במכללה לכאורה מכובדת, באוניברסיטה מובילה או במסלול ייעודי לכל מיני אוכלוסיות מיוחדות כמו עובדי מדינה ואנשי צבא (שמוסדות אקדמיים המציאו כדי להגדיל הכנסות).
זכרו: תואר ראשון פלוס ניסיון מקצועי איכותי, במיוחד בארגון ממותג, שווה הרבה יותר משני תארים (איכותיים ככל שיהיו) עם ניסיון מקצועי דל, בוודאי אם נרכשו במכללות או באוניברסיטאות נחותות. לכן מי שישכיל לדחות תארים מתקדמים לשלבים מאוחרים יותר בקריירה (או לוותר עליהם) רק ירוויח, אלא אם הוא עוסק במקצוע המחייב תואר שני ושלישי, או לחילופין אם הוא עובד המגזר הציבורי שמתגמל את עובדיו על השכלה ולא על עבודה, גם כשההשכלה פח.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
