מי יסולק מהבית, האב או הילדים

בבעלותו של ו.ב. המנוח היו 3 דירות, ובצוואתו הוריש שתיים מהדירות לשניים משלושת ילדיו, אך דווקא לבנו השלישי והנכה, הזקוק לכסף יותר מכל, לא הוריש את דירה. תחת זאת הורה המנוח כי הדירה השלישית תועבר לבעלותם של נכדיו, ילדי הבן הנכה, והבן עצמו יקבל זכות מגורים בדירה זו לכל ימי חייו.

איננו יודעים מה היו שיקוליו של המנוח כאשר בחר להעביר את הבעלות לנכדים, תוך שמירה על זכות המגורים של אביהם בבית, אך רבים נוקטים בדרך זאת כדי להבטיח שלאחר אריכות ימים של הבן או הבת, הבית באמת יגיע לידיהם של הנכדים, ולא לבן הזוג של הבן או הבת, ואולי זה הרעיון שעמד גם מאחורי צוואתו של המנוח במקרה זה.

היתרון של הורשה ישירה לנכדים ברור, אך בצידו קיים גם סיכון, אשר בא לידי ביטוי בפסק דין שניתן השבוע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ועסק בסכסוך קשה ביותר שפרץ בין הנכדים לאביהם הנכה סביב זכות מגוריו בבית.

לפני 13 שנה הבן הנכה עזב את בית המגורים, והילדים נותרו לחיות בו עם אימם. לטענת הילדים, הוא עזב את הבית לטובת אישה אחרת, ולטענת הבן, הוא עזב מאחר שסבל ממערכת יחסים עכורה ביותר. כך או כך, כעבור מספר שנים הבן ביקש לחזור לבית ולנצל את זכות המגורים שניתנה לו בצוואת אביו לכל ימי חייו, אך הנכדים, שהמשיכו להתגורר בבית גם לאחר שהקימו משפחות משל עצמם, מנעו ממנו לממש את זכותו.

הבן תבע את סילוקם של ילדיו עם משפחותיהם מהבית, ובית המשפט לעניני משפחה נענה לתביעתו. הילדים אמנם יצאו ממבנה הבית עצמו, אך הקימו לעצמם קרוואנים על שטח הקרקע עליו ניצב הבית, בטענה כי זכות המגורים של הבן נפרסת על המבנה עצמו בלבד. 

התיק התגלגל לערכאת הערעור של בית המשפט המחוזי, שם הוחלט על סילוק מוחלט של הנכדים ובני משפחותיהם, לא רק משטח הבית אלא גם משטח הנחלה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנכדים כי הבן ויתר על זכות המגורים שהוקנתה לו בצוואה כאשר עזב את הבית, מאחר שלשון הצוואה הורתה כי הזכות ניתנה "לכל החיים" ולא הותנתה ברציפות השימוש.

כמו כן דחה בית המשפט את טענתם החלופית של הנכדים כי אביהם אמנם זכאי להתגורר בבית לכל החיים, אך אינו זכאי לשימוש בלעדי בנכס, ולכן הוא יכול לגור בבית - אך יחד עימם. זכות למגורים כוללת בחובה זכות לחיות בכבוד, בשקט ובשלווה, ובמצב היחסים הקשה שבין הבן לילדיו, המגורים עימם צפויים לגרום למתח נפשי ולמריבות רבות.

המשמעות של פסק הדין היא שהבעלות בבית אמנם נותרת בידי הנכדים, אך הם לא יוכלו לעשות שימוש בזכות זאת עד למותו של אביהם ופינוי הנכס.

זוהי דוגמה קלאסית לתיק משפטי שבו כל הצדדים מפסידים. הנכדים ומשפחותיהם שנהנו לאורך כל השנים ממגורי חינם, גם אם צנועים, ייאלצו כעת להוציא ממון רב בכדי לשכור לכל אחד מהם מקום מגורים ראוי. הבן אמנם ניצח במשפט, אך בחיים שמחוץ לאולם המשפט הוא ייאלץ להתמודד עם עלות אחזקה גבוהה של נכס גדול על נחלה, שספק אם יוכל לממנו מכספי הקצבה שהוא מתקיים עליו, שלא לדבר על נתק נורא מילדיו ונכדיו, אותם סילק למעשה מהבית בו חיו כל חייהם.

אלמלא הלך כל אחד מהצדדים "עם הראש בקיר" במהלכיו המשפטיים, ניתן היה להגיע לפתרון יצירתי מיטיב עבור שני הצדדים, כמו למשל להותיר את הנכדים על משפחותיהם בבית, אך לחייבם לממן לאביהם שכר דירה בדירה ההולמת את צרכיו לכל חייו. למרבה הצער הצדדים סרבו להתפשר, והתוצאה היא רמיסה מוחלטת של כוונותיו הטובות של הסב המנוח, שבסך-הכול רצה להטיב עם צאצאיו.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il