רצון העם, לכל הרוחות

ההכנות לשלום עלי-אדמות עמדו בעיצומן. עוד מעט קט לא יהיו עוד מלחמות במרחב היבשה העצום שבין אלסקה לפטגוניה. עוד מעט תגיע אל קיצה מלחמת דמים, שארכה 50 שנה, וגבתה אולי רבע מיליון קורבנות. עוד מעט תשתלם לפוליטיקאים העזתם, והם יתגברו על דעות קדומות ועל רגשי נקם.

קולומביה, הארץ הרביעית בגודלה ביבשת אמריקה (כמעט 50 מיליון בני אדם), נקראה להצביע בתחילת השבוע במשאל עם על הסכם שלום. ממשלתה חתמה אותו שבוע אחד קודם בהוואנה, קובה, עם תנועת גרילה שמאלית, FARC. הגרילה ייצגו זן מיוחד במינו: נארקו-מרקסיזם, זאת אומרת, צירוף של הברחת סמים מסועפת ושל חזון סוציאליסטי מדעי.

הנארקו-מרקסיסטים הסכימו להניח את נשקם, ולחזור ולהשתלב בחברה הקולומביאנית. הם נדרשו רק להגיד את האמת על שורה ארוכה של מעשי רצח ושוד. אם יגידו, לא יאונה להם רע. מנהיגם, המכונה "טימוצ'נקו", נשא נאום לאומה, וביקש סליחה. סקרי דעת הקהל הראו, שהקולומביאנים, הואיל ועייפו מאוד, יואילו לסלוח.

הם לא סלחו. ברוב קטן הם דחו ביום א' את הסכם השלום. רק 55 אלף קולות הפרידו בין השוללים לבין המצדדים. אבל גם אם ההפרש היה מתהפך, זה לא היה מספיק. נשיא קולומביה, חואן מנואל סאנטוס, התנבא ל"רוב עצום". למעשה, התברר שהחברה הקולומביאנית חצויה, ותיקו אינו מספיק.

דמוקרטיה יציגה לא צריכה

ענייננו כאן אינו הסבך הפוליטי של קולומביה, אלא עצם הטכניקה של ממשלה באמצעות משאל עם. ההשוואה בין משאל העם של קולומביה לברקזיט בבריטניה הייתה כמעט בלתי נמנעת. כמובן, הנסיבות שונות מעיקרן. אבל בשני המקרים, שום דבר לא חייב ממשלה דמוקרטית נבחרת לערוך משאל עם. בדמוקרטיה יציגה, הבוחר מאציל סמכויות לפוליטיקאים לנהל את ענייניו עד הבחירות הבאות.

כמו בבריטניה, ממשלת קולומביה חזרה ונבחרה זמן לא רב לפני משאל העם. בקולומביה, הנשיא סאנטוס קיבל 900 אלף קולות ויותר ממתחרהו העיקרי בסיבוב השני. בבריטניה יש רק סיבוב אחד, בשיטת הראשון-לוקח-הכול, ומפלגתו של ראש הממשלה דייוויד קמרון קיבלה אמנם רק 36% של קולות, אבל זה הספיק לה לרוב מוחלט לא גדול בפרלמנט.

סאנטוס וקמרון הגיעו למסקנה דומה, אם גם מסיבות שונות. משאל עם היה נחוץ לקמרון כדי להשקיט את האגף האנטי-אירופי של מפלגתו. הוא גם הניח שהפרו-אירופים ינצחו, מה שיסיר את העניין מן השולחן אחת ולתמיד. ההימור נכשל כישלון מבהיל.

משאל עם היה נחוץ לסאנטוס מפני שהנשיא סבל מגרעון חמור במאזן הפופולריות. יתר על כן, בראש מתנגדי ההסכם עמד קודמו, פטרונו משכבר הימים, אלווארו אוריבה. ההימור נכשל.

בין ניקוסיה לאוסלו

זה מזכיר עוד משאל עם אחד, בקפריסין לפני 12 שנה. היוונים והטורקים הוזמנו אז להצביע על תוכנית שהגיש להם האו"ם לסיים את חלוקת האי, אם כי במסגרת פדרציה רופפת. במשאל הורשו להשתתף מתיישבים טורקיים, שהיגרו מן היבשת לאחר פלישת טורקיה, בדיוק 30 שנה קודם. הטורקים הצביעו לטובת התוכנית. רוב עצום של היוונים הצביעו נגדה. נשיאם הסביר אז, ש"אין זאת אומרת כי הם דוחים כל תוכנית שלום; הם דוחים רק את תוכנית השלום הזו". זה, אגב, גם מה שאמר נשיא קולומביה למחרת תבוסתו במשאל העם.

מה שמחזיר אותנו אל מחשבה מציקה ורבת ימים. מה היה קורה אילו יצחק רבין היה עורך משאל עם בסתיו 1993 על תוכנית אוסלו, לפני שחתם על מדשאת הבית הלבן? אפשר שרבין החמיץ הזדמנות היסטורית להקדים וליישב את שאלת הלגיטימיות של חתימתו.

סקרי דעת הקהל בארץ הראו אז יתרון ניכר של תומכי אוסלו. אבל אין לדעת איזו דינמיקה הייתה מתפתחת במרוצת מערכת הבחירות. כמו בבריטניה, בקולומביה ובקפריסין, משאל העם היה יכול להפוך לחרב פיפיות. רבין לא ערך אותו, ולא החתים את הציבור על הקבלה, ומכאן ואילך התמיכה בו ובהסכמים עמדה בסימן ירידה.

צדק אפוא או לא צדק? זה תלוי כמובן בהשקפת המשיב. צדק, אם המשיב סבור שהיה על רבין לדבוק באוסלו ויהי מה; לא צדק, אם המשיב סבור שענן חוסר הלגיטימיות העיב ודן את התהליך לכישלון.

דמוקרטיה של טלפונים חכמים?

כשלעצמו, משאל העם הוא רעיון נעלה. מה לנו אמצעי דמוקרטי יותר לבחינת רצונו של הציבור. אבל האם משאל העם מתיישב עם הגיונה של דמוקרטיה יציגה? ואם הוא מתיישב, אולי מוטב להשתמש בו לעתים קרובות? ואם להשתמש בו לעתים קרובות, מדוע לא להשתמש בו תמיד? מדוע זה לא יוזמנו אנשים להשתמש בטלפוניהם החכמים כדי להצביע בכל עניין, שמצריך כיום הצבעה במליאת בית הנבחרים? על סכנת הזיוף והשימוש לרעה אפשר להתגבר.

אה, רגע, אבל לא ייתכן להעמיד כל חוק למשאל עם. חוקים הם עניינים מסובכים מאוד, ומצריכים קריאה ראשונה ושנייה ושלישית. הם אינם עניין להדיוטות. והסכמי שלום? וחברות בהתאחדויות רב-לאומיות? וכי הם אינם מסובכים? איפה מתחיל הסבך ואיפה הוא נגמר?

היסטורית, משאלי עם היו כלים טוטליטריים. הם נועדו לסלול את דרכם של רודנים מודרניים אל כוח מוחלט. "מודרניים", במובן הזה שרק מאז נפוליאון רודנים התחילו לבקש את הלגיטימיות שלהם ב"רצון העם". הם עיקמו את הרצון וסירסו אותו באמצעות משאלי עם. לפעמים הם זייפו את תוצאותיהם, אבל בשום פנים לא תמיד.

ממשלות דמוקרטיות יצטרכו להיזהר מעכשיו ואילך בשימוש במשאלי עם. הלקחים של בריטניה ושל קולומביה ישוננו בהרבה מקומות, אם כי לא לפני שמשאלים נוספים יוליכו ממשלות נוספות אל תבוסות מחפירות.