אתם לא הדלאי למה

א. יום כיפור בפתח והעיתונות מתמלאת שאלונים ומאמרים - מי צריך לבקש סליחה ממי, על מה ולמה; מי צריך לבקש סליחה ממך; ממי אתה צריך לבקש סליחה, ממי לא הספקת לבקש סליחה; על מה לא היית סולח; איך תבקש סליחה, איך תסלח וכיו"ב. חביבים עליי במיוחד הפרויקטים שבהם מפורסמים מבקשים סליחה ממפורסמים אחרים.

אותי מצחיק שמציגים את הסליחה - משני צדדיה, של המבקש ושל המוחל - בתור המעלה הרוחנית הכי גבוהה וטהורה שאדם יכול לשאוף אליה. הסליחה היא מין "חלל" שקיים בתוך כל אחת ואחד מאיתנו ועלינו לגשת אליו למרות כל הקושי, או יותר טוב: כאילו הסליחה היא מעין אוורסט פנימי שחובה על כל אחת ואחד מאיתנו להעפיל אליו פעם בשנה ולתקוע בפסגתו דגל שעליו כתוב משהו כמו: "ראיתם איזה אדם גדול אני? כל-כך גדול שביקשתי סליחה ממישהו. לא זו אף זו, גם סלחתי למישהו אחר. כולם צילמו? יופי. ועכשיו, איפה הפרס שלי?".

אפשר לחשוב! כולה ביקשת סליחה. אתה לא הדלאי למה. בעיניי זה קצת כמו שבמקהלת בית הספר של הילדים נותנים לכולם לבוא לשיר. אין לך חוש קצב, אבל יחד עם זאת יש לך קול של מכסחת דשא שהסתבכה בה גוויית חתול? התקבלת. אני האחרון שימעיט בכוחה ובעוצמתה של המוזיקה, ובתור ילד שהזיל דמעות אחרי שהודחתי ממקהלות בתי הספר שלמדתי בהם, אני מכיר טוב מאוד את צריבתו המלובנת של העלבון. אבל אומר לכם זאת: העלבון והזעם בנו אותי הרבה יותר מלעמוד בשורה השלישית ולחרחר קול שני ב"לא שרתי לך ארצי".

בעיניי זה לקדש את הבינוניות. כמו שבחוגים בבית הספר נותנים לכולם מדליות - לא משנה אם הגעת ראשון או עשירי, העיקר שהואלת בטובך השמיימי להופיע ולהשפיע על כולם מנוכחותך המעצבנת, הרי גם אתה הילד של כולנו. להתאמץ? פחות חשוב. להתמיד? אין צורך. להיות טוב? עזוב, בשבילנו אתה הכי טוב כמו שאתה, כלומניק. ואם כבר יש מישהי או מישהו שהשקיע שנים מחייו כדי להצטיין במשהו ומגיע לאולימפיאדה ומפסיד במשהו? כל השמנים עם המדליות מהיסודי יושבים בספות שלהם וצוחקים עליו. זו הבינוניות. וכך גם כל הסליחות המזויפות האלה לפני יום כיפור: זה חייב לבקש, זה חייב לסלוח - אז לוקחים את המובן מאליו ועושים ממנו הישג עצום. כי העיקר ההשתתפות והעיקר הסליחה.

אז קחו את כל בקשות הסליחה הקולקטיביות שלכם, ברשתות החברתיות ובתוכנות המסרים, ודחפו אותן למקום שבו השמש - כמוני - לא סולחת.

ב. מאחר שאנחנו חיים בתקופת האני, אומרים שהכי קשה זה לסלוח לעצמך. זה כמובן השקר הכי עלוב, אבל כמו בכל שקר, גם בו מתחבאת אמת גדולה. איך אני יודע שלסלוח לעצמך זה הדבר הכי קל? כי כולנו עושים את זה, כל הזמן. למעט יחידי סגולה, ולהבדיל פרפקציוניסטים על סף שיגעון, כולנו סולחים לעצמנו בקלות על הכול וממשיכים הלאה כאילו כלום. וגם האחרונים, אם יורשה לי, אמנם לא סולחים לעצמם - אבל הם כן סולחים לעצמם על זה שהם לא סולחים לעצמם. ואם לא סולחים, לפחות מקבלים.

וטוב שכך, אחרת לעולם אף אחד מאיתנו לא היה מצליח לקום מהמיטה בבוקר. הכובד הבלתי נסבל של כל חטאינו, קטנים, בינוניים וגדולים, היה מכריע אותנו. אם לסלוח לעצמנו היה הכי קשה - לא היינו עושים שום דבר רק מהידיעה שלעולם לא נצליח לסלוח לעצמנו אם הדבר לא יילך כמו שתכננו, בדיוק כמו שרובנו המכריע לא קופץ מצוק גבוה רק מהידיעה שלעולם לא יצליח לאסוף את עצמו מהתחתית.

לסלוח לעצמך זה הכי קל כי תמיד יש נסיבות מקלות ואף אחד לא שופט את עצמו כמו שהוא שופט את האחר. לסלוח לעצמך זה הכי קל כי על עצמך אתה יכול לראות בקלות את הפער בין הסיבה והתוצאה. מישהו נפגע ממך, אבל אם הוא רק היה יודע את הסיבה - בטוח שהוא היה סולח. ואם הוא היה סולח לך, למה שאתה לא תסלח לעצמך?

על עצמי אני יכול להעיד שאני סולח לעצמי כל-כך בקלות שאני אפילו לא צריך לבקש סליחה.

ג. אבל גם בשקר הזה, כאמור, יש אמת גדולה. יש שני דברים שעליהם לעולם לא אסלח לעצמי. עד יומי האחרון, או לפחות עד היום האחרון שבו הזיכרון שלי יפעל, יהיו בתוכי שני חורים שחורים שינסו לבלוע את האור. החיים הם לנסות למנוע מהם. הייתי רוצה לומר שהחיים הם לנסות ולייצר עוד ועוד אור, אבל אני לא מאלה.

אני לא אספר לכם מה הם, כמובן. גם כי הם לא מעניינכם וגם כי הם בסך הכול דברים די קטנים. לא מדובר ברצח או בעוול גדול. שני דברים קטנים, אחד מהילדות והשני מהבגרות. אחד בטוח נשכח מכל לב - עד כדי כך שאפילו אני כבר לא משוכנע שהוא קרה באמת. על השני כבר ביקשתי את הסליחה הכי אמיתית שביקשתי, יותר מפעם, ואפילו נסלח לי, אבל זה לא עוזר בכלום. זו החרטה שלי, והיא חרוטה לי בנפש ולעולם תמשיך לחרוט. כי לכל אדם יש תהום להביט בה וזו התהום שמביטה בי חזרה, כמו שאמר ניטשה.

עוד אמת גדולה שמתחבאת היא שלפעמים באמת קשה יותר לסלוח מלבקש סליחה. גם כאן יש לי דבר אחד שעשה לי אדם אחד, שעליו לעולם-לעולם לא אסלח. הכאב נשכח מזמן, הצלקת דהתה עד שבקושי אפשר להבחין בה, ובכל זאת - אין מצב שאסלח. אני מקווה שגם לכם יש כזה, החיים טיפה יותר מעניינים ככה: כשיש כפתור או שניים שתמיד יהיו לחיצים, שלעולם לא יקהו.

אבל ברוב המכריע של המקרים אני סולח לאחרים בלי שום בעיה כי האמת שפשוט לא כל-כך אכפת לי. אני יודע שהם בסך הכול רוצים להרגיש טוב עם עצמם, אז אני זורם. בעיניי 99.99 מהסליחות שאני מבקש וסולח הן לא יותר מסליחה של אחרי אפצ'י. לבריאות.

ד. הרוב המכריע של הסליחות שאנחנו מבקשים ומקבלים הוא חסר משמעות לחלוטין. פוליטיקאים, דוברים ועוזרים של רבנים הביאו את חוסר המשמעות לדרגת אומנות (אמנות זו לא). הם מחלקים את חוסר המשמעות של הסליחה לכמה תתי ז'אנרים ומעקרים אותה מתוכן. הראשון, כמובן, הוא "סליחה על שדבריי לא הובנו באופן הנכון". השני "אם מישהו נפגע, אני מבקש סליחה". השלישי "אם הייתי יודע שדבריי/מעשיי יפגעו לא הייתי עושה אותם". המשותף לשלוש הסליחות ברור ושקוף מדי: מי שצריך לבקש סליחה זה לא אני, זה אתם. אתם פשוט טיפשים ורגישים מדי.

ראש הממשלה אלוף בזה. מקורביו של הרב עובדיה ז"ל היו גדולים בזה. וגולדה מאיר המנוחה נגעה בפסגה המושלגת של הסליחה כשאמרה שלעולם לא נסלח לערבים על שאילצו אותנו להרוג אותם. זה הג'ודו של הסליחה: לקחת את התנופה של הצד השני ולהשתמש בה.

יש תת ז'אנר רביעי, שהוא סליחה בלי ההמשך האמיתי של המשפט "סליחה, אבל תן לי לעבור". הז'אנר על שמו של אהוד ברק ובקשת הסליחה שלו מעדות המזרח. היא אולי הייתה כנה ואולי לא, אין לי את הכלים לשפוט או את האכפתיות להתעניין, אבל המניע הברור שלה היה, 'יאללה, תמשיכו הלאה ותנו לעבור'. גם מול הילדים שלי אני קולט עד כמה אני עסוק בלעקר את הסליחה מתוכן. אני דורש מהם לבקש סליחה, מתנה קבלה של משהו בבקשת סליחה ועוד - מרדד את הסליחה עד שהיא הופכת דקה ושקופה. תהיו אהוד ברק, אני מבקש מהם, פשוט תגידו סליחה מהפה ולחוץ כדי שנוכל כבר לעבור הלאה. זו האמת העגומה.

ובכל זאת, יש גם משהו יפה בסליחה. בעולם מושלם לא היה צריך סליחה והסליחה בכלל לא הייתה קיימת, נכון? בבקשה ותודה היו לגמרי מספיקות כי כולם היו טובים האחד לשני. אבל אין עולם מושלם, ואני מקווה שגם לא יכול להיות, כי זה היה המקום הכי משעמם בכל העולמות האפשריים. הסליחה לא אמורה לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו, היא צריכה לגרום לנו לחוש רע עם עצמנו, להזכיר לנו כמה פגום הכול, כולל אנחנו.

זו אמנם מילה של פסח ולא של יום כיפור, אבל אם הסליחה תזכיר לנו לפחות את זה - דיינו.