סיכון לדמוקרטיה

קו אחד נמתח בין השקפת העולם המדינית של שרת המשפטים, איילת שקד, לבין השקפת העולם המשפטית שלה. בשני המקרים, אם הרעיונות של שקד יתגשמו, המשמעות תהיה סופה של מדינת ישראל הדמוקרטית, כפי שאנחנו מכירים אותה וכפי שגובשה ועוצבה משך שנים.

במקרה הראשון, ההסבר לטענתי הוא פשוט ומוכר: שקד מתנגדת להקמתה של מדינה פלסטינית. אם תקוותיה יתגשמו, ולא תתקיים מדינה פלסטינית חיה ונושמת לצד ישראל, תיווצר בין הים לבין הירדן מדינה אחת בעלת רוב ערבי.

את חזונה החוקתי-משפטי הציגה שקד לאחרונה במאמר "מסילות אל המשילות", שפרסמה בכתב-העת "שילוח". שני רעיונות מרכזיים שהציגה שקד באותו מאמר הם שיש לרסן את כוחו של בית המשפט העליון; ושיש לפעול באמצעות חקיקה לחיזוק מעמדה היהודי של המדינה.

שקד חוזרת במאמר על עמדתה, שלפיה יש לרסן את כוחו של בית המשפט העליון "באופן שימנע את המצב האבסורדי שבו הממשלה והכנסת מופתעות פעם אחר פעם מתמרור עצור משפטי הכובל את פעולתן".

כדוגמאות מרכזיות לאותה התערבות "מוגזמת" של בג"ץ, מביאה שקד 3 פסקי דין שבהם "בג"ץ הכריע בסוגיות כלכליות וחייב את המדינה לשלם ממון רב". פסק הדין שבו קבע בג"ץ בחודש מרץ השנה כי על הממשלה לתקן את מתווה הגז ולשנות את סעיף היציבות שבו; פסק הדין שבו נקבע כי פלסטיני שנפגע מכוחות הביטחון לא בזמן "פעולה מלחמתית" רשאי לתבוע מהמדינה פיצויים בגין נזקיו; ובג"ץ הפרטת בתי הסוהר, שבו נאסר ב-2009 על הפעלת בית סוהר בידי גורם פרטי.

שקד כותבת כי "לא עולה בדעתי שגוף שיפוטי שלא נושא בשום אחריות למילוי הארנק בשטרות כסף, הוא זה שמרשה לעצמו לרוקן אותו, אך לדאבוני זה המצב השורר כיום במדינת ישראל". אך שקד שכחה לציין, שבכל שלושת פסקי הדין שהביאה, ההשלכות של החקיקה שנפסלה חרגו בהרבה מהשאלה הכלכלית.

למשל, לו היה בג"ץ מתיר לחברה פרטית שפועלת למטרות רווח, להפעיל בית סוהר, כפי שרוצה כנראה שקד, היינו חיים היום במציאות שבה (רק בשל שיקול כלכלי) יש בידי גוף עסקי סמכויות הכרוכות בפגיעה קשה בזכויות אדם, ובהן הסמכות להחזיק אסיר בהפרדה, לבצע בחינה חזותית של גופו הערום, ליטול דגימות שתן, להשתמש בכוח לשם ביצוע חיפוש, למנוע פגישה של אסיר עם עורך דינו ועוד.

ועוד דוגמה: לו הייתה מתקבלת עמדת שקד, היינו חיים היום בחברה שבה ילד פלסטיני שנורה מכוחות צה"ל בטעות וגרמו לו לנכות, לא יכול לרכוש לעולם כיסא גלגלים, שכן בשונה מכל אחד אחר, מדינת ישראל שללה ממנו את הזכות לתבוע פיצויים בגין נזקו.

שקד גם נמנעה מלהזכיר את המקרים הנוספים שבהם הצילו שופטי בג"ץ את כבודה ואת דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. למשל, אילולא בג"ץ היה עושה שימוש בסמכויות שנתנה לו הכנסת, לפסול חוקים שאינם חוקתיים, היינו חיים היום במדינה דמוית איראן, שבה ניתן לעצור חיילים ל-96 שעות (4 ימים), בלי לראות שופט, לשלול גמלת הכנסה ממשפחות נזקקות, רק משום שיש להן מכונית ישנה ומקרטעת, ומותר לכלוא מהגרי עבודה ל-3 שנים (!) ללא משפט.

הרעיון המרכזי השני של שקד במאמרה הוא שיש לחוקק בישראל חקיקה שתחזק את מעמדה היהודי של המדינה. גם כאן תוקפת שקד את בית המשפט העליון. לטענתה, העליון בראשות נשיאו בדימוס, אהרן ברק, הפך מתחילת שנות ה-90 את המושג "מדינה יהודית" "לעניין שהוא כמעט סמלי בלבד, ולמושג שמתקיים רק כל זמן שהוא מיישר קו באופן מוחלט עם ערכי ה"דמוקרטית".

שקד נתלית באילנות גבוהים דוגמת הפילוסוף ג'ון לוק; נשיא ארה"ב, אברהם לינקולן, והנביא ישעיהו, כדי לומר ש"נהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה למדינה יהודית יותר, ונהיה למדינה יהודית יותר ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר".

דבריה אולי נשמעים יפה, אבל ניתן להתייחס אליהם כאל סיסמאות ריקות מתוכן ותו לא. אחד הרעיונות הבסיסיים של הדמוקרטיות באשר הן - רעיון השוויון, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תפיסת העולם של שקד וחבריה, של מתן עדיפות לאזרחים היהודים על פני האזרחים שאינם יהודים, או לפחות אינו יכול לדור עימו תמיד.

בין היתר תוקפת שקד בנקודה זו את "הבעייתיות שקיימת לדעתו של אהרן ברק בהקצאת קרקע להתיישבות יהודית". אמירתה זו יכולה לשמש מנוף לנימוק טענותינו ואת העובדה שמה שחשוב אינו הסיסמאות, אלא היישום שלהן.

ניקח למשל את פסק הדין ב"בג"ץ קעדאן" שנתן בית המשפט העליון ב-1995. במקרה זה קיבלו השופטים, בראשות אהרן ברק, עתירה שהגיש עאדל קעדאן, אזרח ישראלי-ערבי שרצה להצטרף לאגודה השיתופית קציר היהודית. זאת, לאחר שנדחתה בקשת משפחת קעדאן להתקבל ליישוב בשל היותם ערבים. בג"ץ קבע כי מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה ועומדת בניגוד לעיקרון השוויון הנגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

וכיצד נימק ברק את החלטתו? הפלא ופלא - הוא השתמש באותם מושגים שבהם משתמשת היום שקד: "מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג באפליה בין אזרחיה... המדינה - מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה - הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים", כתב ברק.

לדבריו, "אין אפוא כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

לו שקד הייתה נדרשת לכך, לא קשה לנחש לאור עמדותיה המוכרות, היא הייתה מצדדת בוודאי בעמדה המיתממת שהציג מינהל מקרקעי ישראל באותה עתירה. עמדה שלפיה החלטה על הקצאת קרקע להקמת היישוב הקהילתי קציר ליהודים בלבד אינה פוגעת בשוויון, שכן המינהל מוכן להקצות מקרקעין גם להקמת יישוב קהילתי לערבים בלבד.

שקד טוענת כי ברק רוקן מתוכן בפסיקותיו את המשמעות מהמושג "מדינה יהודית" והפך אותו לסמל חלול. החשש הגדול הוא ששקד תעשה את ההפך - באמצעות השימוש במושג "מדינה יהודית", היא תלך ותרוקן מתוכן את משמעות המושג "מדינה דמוקרטית".