סליחה נכונה

סליחה לכאורה

סליחתו המעושה של טראמפ בכנס בקרוליינה וכן סרטון ההתנצלות שפרסם שלשום על הרפש המיזוגני שפלט ותועד בקלטת משנת 2005, הם ספק סליחה ספק הצטדקות. סליחה שמתרכזת בהקטנת משמעות הפגיעה, ומלווה גם בתקיפה בוטה כלפי ביל קלינטון, שמטרתה להסיט לעברו את הזרקור ("ביל קלינטון אמר לי דברים הרבה יותר גרועים כששיחקנו גולף").

ואכן, ב מאמר שפורסם בוושינגטון פוסט מתארת הכותבת את טראמפ כמנהיג שמה שמייחד אותו יותר מכול הוא העובדה שהוא "לעולם לא טועה, לא מצטער ולא אחראי", כפי שהעיד במילותיו באחת מתכניות האירוח שהשתתף בה.

טראמפ, לדבריה, מסרב לקחת בעלות על הדברים שאמר ועשה, מקוממים ככל שיהיו, ואם לא די בכך - הוא אף טורח להאשים אחרים על מעשיו. למשל, את עוזריו. כך למשל צייץ בטוויטר שלו, בעודו מתנער מאחריות ומעביר את האשמה הלאה: "אל תאמינו לתקשורת המוטה והמזויפת שבה העובדים במסע הפרסום שלי מצטטים אותי. הציטוט החשוב היחידי הוא ציטוט מפי".

מה כל כך מרתיע בבקשת סליחה?

למה כל כך קשה לטראמפ לבקש סליחה? כנראה מפני שבקשת סליחה היא סיטואציה מביכה ואף הודאה, מבחינתו, ששיקר או טעה. כנראה מפני שהיא מעידה על חולשה ועל כישלון בגזרתו, ועלולה לפגוע בסמכותו. אולם דפוס התנערות כזה מצד מנהיג או מנהל מעורר כעס וסלידה שגדולים יותר מהסלידה שבעקבות הודאה בחולשה (בצורת בקשת סליחה).

היעדר הסליחה משמעו נטירת טינה של הצד הנפגע לאורך זמן. בלא סליחה, אין פיוס אמיתי כי אם שטחי בלבד. ואם אין פיוס, נפגע שיתוף הפעולה, וכתוצאה מכך גם הפרודוקטיביות המשותפת.

ובכל זאת, טראמפ ממשיך לפעול בסגנון המתאים לתכניות הריאליטי ולרשתות החברתיות הפופולאריות - שבמסגרתן מה שחשוב זה מה שקורה ונאמר עכשיו ולא מה שהיה באמת או מה שיהיה אחר כך. הדבר היחיד שלא ברור לגמרי הוא איך זה שחלק ניכר בעם ממשיך להשתכנע ואפילו מחבב את זה.

סליחה מעושה ולא אמינה

לא ברור, משום שהצטדקות, התנערות מאחריות והאשמת אחרים לעולם תהיינה נקודות לרעתו של מנהיג, כמו גם סליחה מלאכותית - כפי שבשלב מסוים טראמפ שחרר לקהל, כנראה בהמלצת יועציו.

כמו סליחתו של ביבי , למשל, בפרשת החייל היורה אלאור אזריה. סליחה שהיא, כפי שניסח היטב ידידי מתי גולן, הכחשה ולא התנצלות: "אני מצטער אם דבריי הובנו שלא כהלכה". סליחה שברור לשומעיה שהמתנצל לא מתחרט בכנות אלא רק רוצה להשקיט את סביבתו הרוגזת.

או כמו נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, שנצפה לאחרונה מקלל את אובמה בקללה עסיסית, ומשתמש בקללה עסיסית אף יותר כלפי האיחוד האירופי. במקום להתחרט - מיהר להכחיש זאת, וזמן קצר לאחר מכן אף הוסיף להשתלח בנשיא ("שילך לעזאזל"). אם לא די בכך, הוסיף דוטרטה להפיץ מרגליות נוסח "אני מוכן לטבוח בשלושה מיליון המכורים לסמים בפיליפינים, בדיוק כמו שהיטלר טבח בשלושה מיליון יהודים". אחרי אמירתו האחרונה אמנם הואיל להתנצל בפני יהודי העולם, אך נראה כי גם סליחתו אינה מן האמינות, לאור דפוס ההתנהלות חסר-המעצורים שבו הוא פועל בשיטתיות.

ומה עם רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, שהעז להודות בקול רם ש"טבעי שחושדים יותר ביוצאי אתיופיה"? גם הוא הביע התנצלות, אך זו לא התקבלה בברכה, ופעילים אף דרשו ממנו להתפטר, בטענה שאין לסלוח על דברי גזענות רק בזכות התנצלות מכובסת.

ואכן, כביסה מילולית היא אחת הסכנות הגדולות של אמירת הסליחה. כשההתנצלות נשמעת "מיופייפת", כאשר תוכנה נשמע רחוק מדי מהתוכן המקורי, הפוגע - זה מתמיה, פוגע באמינותה, וגורם לנמעניה לא לקבלה ולא לסלוח.

סליחה לניהול משברים

כשמדברים על סליחה כעל כלי לניהול יעיל של משברים, קשה שלא להיזכר בתיק טיילנול, שצוטט במחקרים אינספור כדוגמה לניהול משברים מעולה. במסגרת משבר הטיילנול הדרמטי של ג'ונסון אנד ג'ונסון ב-1982 נהרגו שבעה בני אדם לאחר שנטלו כמוסות מחוזקות של טיילנול שעורבבו בטעות עם ציאניד.

כדי להציל את החברה מקריסה בעקבות המאורע, ובעיקר מתוך חרטה אמתית, התנצל עמוקות מנכ"ל החברה דאז, ג'יימס בורק, והגיב מיידית עם פתרון פרקטי: הוחלט כי לא תהיה עוד מכירה של כמוסות הניתנות לזיוף בקלות, כי אם קפליות קשיחות בלבד; הוחלט להקשות את תקני הסגירה ההרמטית של האריזות; נקבע להסיר מיד מהמדפים את 32 מיליון בקבוקי הטיילנול של החברה.

ובכן, לא רק שג'ונסון אנד ג'ונסון עדיין חיה וקיימת - בורק אף דורג מאוחר יותר כאחד מעשרת המנכ"לים הגדולים ביותר בהיסטוריה במגזין "Fortune".

ציניים מדי בשביל סליחות?

איני יודעת אם בורק באמת עשה זאת אמין יותר, או שפשוט סליחה ב-2016 היא לא מה שהייתה אי-אז ב-1982. אולי הפכנו ציניים מדי, וקשים מדי לסלוח. אך דבר אחד ברור כשמש: סליחה - גם אם אינה מתקבלת מיד אצל הצד הנפגע - עדיפה בוודאות מהכחשה, מהצטדקות, מהאשמה או מהתנערות מאחריות.

ואם מי שמבקש סליחה סובל קצת, משום שלא סולחים לו בקלות ולא מסירים ממנו את הכתם בן רגע - לא נורא. אולי כך זה צריך להיות. אולי לכך התכוון המשורר שהמציא את התענית, מלשון "עינוי".

לטעות כנראה לא יפסיקו מנהלים ומנהיגים. אך ככל שנוכל, ננסה לדאוג לכך שגם לא יפסיקו לבקש סליחה.

--------

יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. לקשר עם יעל: בפייסבוק או באתר.