ניו-יורק עוצרת: לא תקים דירות קטנות ומיזמי דיור שיתופי

"יזמי נדל"ן ממשיכים לבנות מה שהשוק לא צריך", אומר פרנק דובינסקי. דובינסקי הוא יזם בעצמו, סגן נשיא של חברת מונדנוק (Monadnock) שזכתה לפני ארבע שנים בתחרות שעליה הכריז מייקל בלומברג שכיהן אז כראש העיר ניו יורק, לבניית פרויקט דיור זעיר בדרום מזרח מנהטן. הקמת הפרויקט הסתיימה בסוף האביב, ואכלוסו נשלם בימים אלה.

הביקורת של היזם דובינסקי על הקולגות שלו מכוונת לבנייה מהסוג הכי שכיח בישראל: שלושה וארבעה חדרי שינה, סלון, חניות למכוניות, חדרי שירותים כמספר בני הבית ומחסן נפרד לכל דירה. "השוק כבר לא שם", הוא פוסק, "הם מבזבזים משאבי קרקע ופוגעים בהזדמנויות פיתוח אורבניות".

מאמר שהתפרסם בעבר ב"ניו יורק טיימס" הצביע על מחסור צפוי ב-800 אלף יחידות דיור קטנות בעיר. סקרי אוכלוסין מצאו שרק 18% מכל המשפחות בניו יורק בהווה הן משפחות קלאסיות, ושני שלישים מהאוכלוסייה הם משקי בית של אדם אחד או שניים. ההשלכות על שוק הדיור ברורות.

דיור לשכבת המתרו-קנים

צודקים הסוציולוגים וחוקרי הערים שטוענים למחסור ביחידות מגורים קטנות. אבל הסיבה למחסור נובעת גם, ואולי בעיקר, בגלל התארכות הזמן שבו נדרש אותו אדם למגורים קטנים יותר. גם לפני שני עשורים ושלושה היה צורך בדירות קטנות, אולם השתמשו בהן כמעט אך ורק סטודנטים לתקופת הלימודים הקצרה וטרום החתונה.

היום צריך דירות כאלה לתקופות ממושכות בהרבה. עבור ה"מתרו-קנים", שכבת גיל הזוגות שהגוזלים שלהם עזבו את הקן וזה יהיה מצבם בעשרים ואפילו שלושים השנים הבאות. הם ירצו דירה שאפשר לארח בה בנוחות. כך גם בודדים וזוגות בני עשרים ושלושים שחיים יחד לפעמים אפילו עשר שנים עד עד בוא הילד הראשון, שמחייב מעבר לדירה גדולה יותר.

דובינסקי: "אפילו הפנסיונרים כבר לא מבקשים מגרשי גולף ובריכות עם חניון צמוד, הם רוצים מסעדה ומכולת קרובות, רופא ואולם תיאטרון במרחק הליכה, לא כל שכן המילניאלס", אומר דובניסקי על בני 20 עד 30 שמפנים עורף לחיי הפרבר ומעדיפים להמירם בחדר קטן בעיר, ובלבד שיהיה בו חיבור ווי פי מהיר וגישה נוחה בתחבורה ציבורית לנמל שממנו תופסים טיסות איזיג'ט.

"צריך הרבה יותר דירות בשביל בני הגיל והמצב הזה, מאשר בשביל המצב שבו זקוקים לתא מגורים לארבע וחמש נפשות. למרות זאת ממשיכים לבנות עוד ועוד דירות עבור פרק החיים הקצר שבו נדרש בית לזוג עם שלושה ילדים".

במזרח הרחוק ובאפריקה, ולאחרונה גם בארה"ב מפוזרת ההתיישבות, שסובלת ממיתון ומאבטלה מתפשטת, מתפתחת מציאות שמעוררת דרישה חדשה: "מגורי פרנסה" - יחידת דיור שאינה בית וגם אינה מלון, ומשמשת למגורים קבועים בימות השבוע, ליד מקום עבודה מרוחק שחוזרים ממנו לבית המשפחה רק בשבת.

הביקוש לתנאי מגורים "קטנים" אופייני בעיקר לערים המשגשגות, שאליהן מתנקזות הזדמנויות כלכליות בכל קשת התעסוקה והיזמות. התחרות על הקרקע בערים כאלה מזניקה את מחירי הקנייה והשכירות, ובד-בבד מולידה רעיונות יצירתיים שמטרתם אחידה - למקסם תועלת, כלומר, לייצר כמה שיותר (יחידות) על כמה שפחות (שטח). המגמה אינה נעצרת בתחום המגורים ומתעוררת גם שאלה למי באמת צומחת התועלת ממנה (ראו מסגרת).

אפשר שאת הכתבה על המחסור בדירות קטנות שפורסמה ב"טיימס", דחפו בעלי אינטרס, עם עניין מיוחד בקידום רעיונות נדל"ן חדשניים, אך גם המציאות בשטח מאשרת את המצוקה. דירות רבות מפוצלות באופן בלתי חוקי (לא רק אצלנו בישראל) כדי לענות על הביקוש ליחידות מגורים עצמאיות, אפילו זעירות, אפלות ולא מאווררות שנשכרות בחמדה על ידי מי שאין לו ברירה אחרת. אלה מכונות לפעמים "PeaPod" - תרמיל אפונה, כדימוי ליחידות רבות הארוזות בקליפה רשמית המסתירה תכנון שאינו חוקי.

בחמשת הרובעים של ניו יורק נמנו נכון ל-2014 קרוב ל-3.5 מיליון יחידות דיור, ולפי מחלקת הבנייה של העירייה רק 7% הן דירות סטודיו. ההערכה היא (כמובן שאין נתון רשמי) שעשרות אלפי פיצולים לא חוקיים קיימים בכל חמשת הרובעים, ושכיחים יותר ככל הנראה באזורים הפחות יקרים. במקרים קיצוניים מדובר ב-10 יחידות דיור נפרדות, המיטות הן שידות או ערסלים, כיור המטבח הוא גם כיור הרחצה, והמקלחת שוטפת בטווח שמאפשר לשבת על האסלה.

זה לא אידאלי לדייר שמוכן להתפשר על תנאי מחיה, אך בתרבות אנגלוסקסית הגרוע מכל הוא שהדירות לא עומדות בתקני הבטיחות, דבר שמעלה את הסיכוי לתביעות המעורבים ב"פתרון המגורים" היצירתי.

חריגת בנייה באישור ראש העיר

מצוקת הדיור המיוחדת לערים גדולות וגלובליות, הניעה לפני חמש שנים את ראש עיריית ניו יורק דאז, מייקל בלומברג, ליזום הגדלת היצע באמצעות דיור זעיר, פיתוח שקודם באמצעות כינוי קליט: "Micro Apartments".

מגרש בבעלות העירייה ב-Kips Bay, אזור שמתאפיין באוכלוסייה ענייה ומסחר זול, על רחוב 27 בין השדרה הראשונה והשנייה במנהטן, הוקצה לבניין חדש, ונועד למכירה ליזם שיבנה עליו מגורים בני השגה בדירות קטנות.

המכרז לקניית הקרקע תמורת 400 אלף דולר הפך לתחרות אדריכלית לתכנון הבית שהיחידות הזעירות בו יושכרו במערך חוזים מפוקח, חלקם במחיר שוק, וחלקם בתעריפים נמוכים לציבור נזקק, וכלל היתר לשטחי מסחר בקומת הקרקע.

מטרה נלווית היתה למשוך לסביבה נחשלת אוכלוסייה חזקה, מתוך הנחה שהמגורים החדשניים יקסמו לה.

התחרות לתכנון הקרקע יצאה לדרך ב-2012, באקט שהחריג את הפרויקט מחוקת הבנייה של ניו יורק הקובעת מינימום 38 מ"ר כשטח לדירה. התוצאה מעוררת מחשבה. במיזם הניסיוני התיר ראש העיר ליזמים לבנות יחידות שגודלן 24 מ"ר בלבד. סאטיריקנים מושחזים מיהרו להשוות את "הסטנדרט החדש" לבית מגוריו של ראש העיר, הממוקם בשכונת יוקרה במעלה החלק המזרחי של מנהטן, ומשתרע על יותר מאלף מ"ר.

חיים בתוך חצי קרון רכבת

"דעת הקהל תהתה מי יסכים לגור בדירה בגודל תא בבית סוהר, או - דבר שיותר קל לניו יורקי טיפוסי לדמיין - בשטח השווה לחצי קרון רכבת תחתית", מספר דובינסקי בחיוך. "מהלך חלוצי תמיד מושך אש, טבעי שהציבור הרחב יפקפק בהיתכנות שירות או מוצר חדשני כשהוא יוצא לדרך. הספקות לא פסחו גם על הפוליטיקאים, אבל ההגדרה 'פיילוט' אפשרה לקבל הסכמה במועצת העיר".

אבל גם אם מתעלמים מההשוואה לבית של ראש העיר, אפשר לתהות האם 24 מ"ר זה לא קטן מדי, בהתחשב בעובדה שאנשים רבים חיים כיום שנים רבות - לעתים כל החיים - לבדם או בזוג.

בניית הפרויקט ששווק תחת השם "כרמל" (Carmel Place) נעשתה בשיטות מתקדמות - יחידות הדיור נבנו אחת אחת בברוקלין, הוסעו לאתר במנהטן והורכבו זו על זו כמו לבני לגו. דיירים החלו להיכנס לדירות באפריל השנה, ובעת כתיבת שורות אלה, 53 מתוך 55 הדירות כבר מאוכלסות, כך מעיד כריסטופר בלדסו, מנכ"ל "אולי" (ollie), חברת הניהול שגם משווקת אותן לשוכרים.

לדבריו, חוזי השכירות עם הדיירים שכבר נכנסו נחתמו לשנה ולשנתיים והוא מציג סקרים שמשווים פרויקטים אחרים של דיור זעיר ומדגיש שאצל המתחרים "החוזים קצרים יותר, וגם האוכלוסייה הומוגנית ומורכבת בעיקר מגברים רווקים וצעירים. זאת בעוד שב'כרמל', שוכרות את הדירות גם נשים ואף זוגות בגילאים מבוגרים".

תקרות גבוהות, חלונות גדולים

איך זה נראה מבפנים? הדירות אמנם הוחרגו מהמידות המינימליות, אך לא מכללי הנגישות, והדבר השפיע על ממדי הפתחים ועל גודל המקלחת וחדר השירותים, המרווחים באופן לא פרופורציונלי לשטח המגורים המצומצם, ומעצימים את הדמיון לחדר במלון.

המטבח רחב ידיים, פתוח, מוכן לאבזור מלא, הכולל כיריים, תנור, מזווה ומקרר ואף מדיח כלים. הוא תופס קיר בחלל וברוב המודלים יש בו מקום לשולחן אוכל קבוע לאדם אחד בלבד.

המיטה חייבת להתקפל לקיר השני, כי כשהיא פתוחה נחסמת אפשרות לפעילות אחרת. אם יש שולחן להסבה בסלון, עליו להיות מהסוג שאפשר לקפל בזריזות כשרוצים ללכת לישון. זה המצב למעשה לגבי כל ריהוט בחדר, על ספרייה אין מה לדבר, לא כל שכן פינת עבודה, אם אדם זקוק לכזו. "העיצוב פונה לדור שהתוכן האישי שלו - ספרים, מוזיקה, סרטים ומסמכים הקשורים לעבודה, מרוכז ב'ענן', והוא אוסף חוויות ולא חפצים", מצטט בלדסו את הסוציולוגים העוסקים ב'מילניאס'.

מודולריות היא סיסמת השיווק. על הטרנד רוכבים יצרנים ויבואנים המציעים מוצרים ייעודיים, והחברה המנהלת מציעה לשוכרים שירותים של מעצבי פנים, שיסייעו לבחור את הריהוט המתאים לדרישות המאתגרות.

כתבות יח"צ המתפקדות כסרטי תדמית מציגות אפשרות לאירוח אפילו עד 10 אנשים לסעודה בשולחן המשמש כמכתבה זעירה ביום-יום ונפתח לשולחן אוכל. אפילו בכתבות הללו, שמשתדלות לפרגן לפתרון המגורים החדשני, מודים שעדיף שהאורחים יהיו רזים וגם חברים טובים, כדי שיוכלו להסתדר בחלל בישיבה הצפופה במשך הסעודה, ובכל פעם שיקומו מהשולחן לשירותים או למטבח.

אך מסתבר שהמצב עלול היה להיות צפוף יותר: תכסית המגרש אפשרה לייצר יותר דירות - עד כמעט 70. בתחרות הבינלאומית על המיזם, שאליה ניגשו 31 מתמודדים, זכתה חברת מונדנוק עם משרד האדרילים nARCHITECTS שהציגו תוכנית ל-55 דירות בלבד, שגודלן מגיע עד 33 מ"ר, בחמש חלוקות פנימיות שונות, בהן הכוללות מרפסת רחבה המשקיפה על נוף אורבני (ואחת מאלה עדיין פנויה).

אדריכל הבניין, אריק בנג' (Eric Bunge), מסביר: "היזמים לא מתחו את חלוקת היחידות למקסימום, משום שרצו לשמור על תנאי מגורים הגונים. תקרות הדירות גבוהות במיוחד, כדי שבחלל הקטן תהיה תחושה מרווחת, וכתוצאה מכך נוצרו מקומות אכסון בארונות גבוהים. רוב שטח החזית בקיר החיצוני של הדירות שקוף (מצד הדירה), כדי שייכנס כמה שיותר אור, וחיפוי הרצפה מגוון כדי להבדיל בין 'אזורי הכניסה והשירות', ל'מטבח ועבודה', וביניהם לחדר השינה וה'סלון'. קומת הקרקע עוצבה כך שתזכיר רחוב שאפשר לצאת אליו ולשבת בו, ובכלל השקיעו בשטחי ציבור, כדי שלדיירים יהיו עוד מקומות לבלות בהם, בנוסף לדירתם ששטחה מוגבל".

בנג' מצביע על חדר המדרגות המואר שבקומות הגבוהות ומתרחב לפינות שאפשר להציב בהן מושבים על יד החלונות. משם עובר הסיור לשטחים המשותפים האחרים: חדר כושר, מרתף שבו כלובי אחסון אישיים, שרובם אינם בשימוש, חניית אופניים פעילה (חניה למכוניות אין) ומועדון דיירים צמוד למרפסת רחבת ידיים ופתוחה לשמיים בקומה העליונה, שפזורים בה מתקני בר-בי-קיו ורהיטי גן בסגנון מעודכן.

עם כל ההשקעה הרבה, עד כה מועדון הכושר ומרפסת הגג לא מתפקדים באופן ספונטני, וכדי להחיותם יוזמת חברת הניהול אירועים בעצמה. "יש ערבי טאקו וערבי יין. דיירים באים כשיש שתיה בחינם", אומר בלדסו, "אנחנו בתחילת הדרך".

סגנון חדש של מגורים רעים

זו תחילת הדרך של הדיור הזעיר בניו יורק, אבל ההמשך כרגע מעורפל, לפחות במובן מסוים ובזמן הקרוב. "ראש העיר הנוכחי, תופס את 'כרמל' כמגורי יוקרה ולכן לא יקדם עוד פרויקטים כמוהו", מנמק היזם דובינסקי. "בעירייה חוששים שאישור גורף לדירות כה קטנות ינוצל לרעה על ידי יזמים שלא ישקיעו בתכנון איכותי כמו כאן. הפיתוי לחתוך לפרוסות קטנות כדי להרוויח עוד ועוד דירות להשכרה, הוא גדול. קשה לפקח על תכנון ברמה שתמנע זאת", מודה האדריכל בנג'.

הציניקנים מרננים שביל דה בלאז'יו הסוציאליסט שהבטיח לקדם דיור בר השגה בכל רובעי ניו יורק, פשוט רוצה לקבור יוזמות של קודמו בתפקיד המזוהה עם המגזר העסקי, ובמיוחד כאלה שהתחילו במנהטן בקול תרועה כמו "כרמל".

כך או כך, מועצת העיר ניו יורק לא תאשר בקרוב בנייה של בתי מגורים לדירות קטנות בלבד, ולא תרד שוב למינימום של 24 מ"ר לדירה.

והאם אפשר ללמוד מכל זה משהו גם עלינו? מצוקת הדיור דוחפת בישראל להתפשטות מהירה של פרברי שינה על קרקע זולה בשולי הערים. אותה מצוקה עלולה לדחוף טעויות תכנון בליבן המתייקר של ערים. דיור זעיר שכיח בערי המזרח, הוקם השנה ובהיקף גדול בלונדון, וגם בתל אביב יזמים מנסים לשכנע את הרשויות לפתח פתרונות מגורים בסגנון דומה: שטחי מגורים זעירים, עם פיצוי על המחסור במקום באמצעות הקמה של שטחים משותפים "איכותיים".

היזמים מרוויחים, כי יש להם יותר יחידות למכור והשטחים המשותפים מוזילים מסים מסויימים. אבל די בסיור קצר במודל הניו יורקי כדי להבין שיחידת המגורים המתקבלת היא מהסוג שאנשים לא יסכימו לחיות בה במשך הרבה זמן. יש גבול לתקופה שבה מוכנים להתפשר על אי הנוחות הכרוכה בקיפול הבית כשהולכים לישון. כך גם לגבי תנאים מגורים שבהם הישיבה בסלון והאירוח הם תמיד על יד ריחות הבישול שעולים מהמטבח, בחלל שאין ממנו איוורור להוציא חלון אחד שפותח את הדירה לרחוב.

אפילו ניו יורק החלוצה לחצה על בלם. אמנם גם שם מסכימים שדירות קטנות הן מוצר נדרש במחסור ואמצעי לפתרון משבר הדיור, הנובע מהצטופפות המובילה להתייקרות. אבל קובעי מדיניות הדיור מבינים שצריך להקדיש מחשבה גבולות, לפני שמאמצים רעיונות בוסריים שיקימו עלינו סגנון חדש של מגורים רעים. דיור זעיר לבטח משתלם ליזמים, כנראה שקצת פחות מכך לדיירים.

תנועת הפיצול: מי הם המרוויחים באמת מ"חללים משותפים"?

כמו הדירות הזעירות, גם חללי העבודה שבהם מושכר השטח לפי שעה, כיסא וחדר, נפוצים בערים גלובליות משגשגות שמחירי הקרקע בהן נוסקים. כמו בדירות הזעירות, גם את סגנון המשרדים האלה דוחפים הערכים האופנתיים: עירוניות, צפיפות ושיתופיות.

החללים המשותפים שמתחברים לטרנד הכלכלה השיתופית, רומזים לניצול יעיל של משאבים, שאמור להוזיל הוצאות. השוואה מחושבת תגלה שכמו בדיור הזעיר בתחום המגורים, המחיר למ"ר במשרדים משותפים משתווה ולפעמים אף גבוה, משכר דירה במשרדים המושכרים במודל מסורתי. רף הכניסה הנמוך עדיין מאפשר ליזם קטן ליהנות מתנאי עבודה נעימים יחסית, ולהרוויח תועלת תדמיתית, בעיקר אם הוא שוכר את השטח מחברות תיווך ממותגות כמו wework.

גם הרווח היחסי ליזמים-מתווכים גבוה יותר, אך כמותו הסיכון שהם נוטלים. שוכרי המשנה המקבלים פרוסה מהנכס הם עסקים וחברות קטנים, לפעמים מדובר באדם אחד או שניים, נטולי הון עצמי ורגישים לזעזועים כלכליים. הסכמי השכירות קצרי הטווח גמישים ומאפשרים לעזוב מהרגע להרגע את המשרד ששכרו מהמתווך (wework או אחר), ובמקרה הצורך לחזור לעבוד מהבית או מבית הקפה. המחיר הגבוה היחסי למ"ר מגלם בתוכו את גם את הסיכון הזה.

ההמצאה הגדולה ביותר נולדה בבדידות פרברית

היזמים של החללים המשותפים משווקים אותם לשוכרי המשנה כסביבות יצירתיות יותר. המסר הוא שהחללים המשותפים מייצרים הזדמנויות למפגש אינטראקטיבי בין יזמים, וכך מעודדים החלפה של רעיונות ותורמים ליצירתיות ולחדשנות. התפיסה הזו דוחפת רשויות מקומיות לקדם עסקי משרדים משותפים, על ידי הטבות בדמות הנחות במסים עירוניים, הגורעות כסף מהקופה הציבורית. אם נסכים שמפגשים אקראיים בין אנשים הם מנוע לפיתוח עסקי, מדוע להגביל אותם לשכנים באותו בניין? עדיף להשקיע כסף בפיתוח המרחב הציבורי שבין כל בתי העסקים והמשרדים בעיר, כמו שנעשה בזמן האחרון באזור התעסוקה בהרצליה פיתוח, ובדומה לסגנון ההתחדשות העירוני באזור קאנדל ליד אוניברסיטת MIT בבוסטון.

פיתוח וטיפוח סביבה שתזמין אליה דיירים ועסקים מהרבה בניינים באזור ואפילו מכמה אזורים, משפרת יותר הזדמנויות ליותר אנשים מאשר הנחה במס למתווך המטפח אזורים משותפים רק ליזמים הקטנים ששוכרים שטחים ממנו, בתוך בניין אחד.

הערה אחרונה הנוגעת לסביבות המעודדות יצירתיות וחדשנות: אחת ההמצאות הגדולות של דורנו, שחוללה שינויים מהפכניים, השפיעה על הרגלי חיים של אנשים בכל העולם, קברה תעשיות ותיקות, העירה תעשיות רדומות והולידה תחומי פעילות עסקיים חדשים לגמרי, נהגתה בתוך גראז' מבודד של בית צמוד קרקע ביישוב פרברי מאוד.

2,500 דולר לחודש ושירות חדרנות שבועי

"כרמל פלייס" הוא בניין בן 9 קומות שגגו המדורג יוצר בקומות הגבוהות דירות צמודות למרפסות פתוחות המשקיפות על העיר. יש בו 55 יחידות בשטח ממוצע של 30 מ"ר, הנע בין 24 מ"ר ליחידות הקטנות ביותר ועד 36 מ"ר למרווחות. במכרז על הקרקע היזמים חויבו להשכיר 22 מהדירות בחוזים מפוקחים לאוכלוסייה שזכאית לדיור מסובסד, ובתוך קבוצה זו היתה עדיפות ל"משפרי דיור" מקרב תושבי השכונה שבתוכה הבניין.

60 אלף זכאים ניגשו להגרלה כדי להיכנס לדיור המסובסד, ובני המזל שזכו משלמים כיום שכר דירה בתעריף שנקבע לפי גובה הכנסת השוכר. המרוויחים פחות מ-48 אלף דולר בשנה משלמים 950 דולר בחודש, ו-1,500 משלם מי שמרוויח עד 78 אלף דולר בשנה. המחיר הזה, אגב, הוא עבור דירות מרוהטות ומאובזרות.

דירה אחת הוקצתה למגורי "אב בית" מטעם חברת הניהול, ויתר 22 הדירות רשאים היזמים להשכיר במחיר שוק. המחיר שהתחיל ב-3,150 ועד 2,650 לחודש, ירד קצת לבין 2,500 ו-3,000 ובשלב מסוים שווקו הדירות עם הטבה: חודש חינם. שכר הדירה מעניק לדיירים (גם בדירות הזכאים) חיבור לאינטרנט ולחבילת בסיס לשידור טלוויזיה בכבלים, וביקור שבועי של Hello Alfred - סיוע אישי למשימות שגרה: קניות מזון, שליחה ואיסוף כביסה, תיקוני ציוד וכיוצא בזה.

בחודש יוני השנה פירסם "ניו יורק פוסט" ביקורת על הדירות ב"כרמל" וכינה אותן "בתים מכווצים במחירים מנופחים".

העסקה הגרועה בעיר

העיתון השווה אותן לדירות אחרות שהוצעו להשכרה באותה עת וסיכם כי בחישוב המחיר למ"ר ובהינתן המיקום שאינו אטרקטיבי, מדובר ב"אחת העסקאות הגרועות בעיר".

פליס כהן היא בלוגרית ניו יורקית שהתפרסמה בזכות ספר שבו תיארה את חייה בדירת 8 (!) מ"ר בצפון-מערב מנהטן, עבורה שילמה רק 700 דולר בחודש. הכסף שחסכה בשכר דירה עזר לכהן בקניית דירה קטנה אחרת שאליה עברה באותה שכונה.

"שמחתי שהבינו את הצורך בדיור קטן וזול. אבל אם מצטמצמים ומוותרים על שטח מחיה, הדבר צריך להשתלם מבחינה כספית. במחירים כאלה - מה הטעם? זה בדיוק הדבר שחששתי ממנו כששמעתי שהעירייה החליטה לאמץ פתרונות חדשניים בתחום הדיור הזעיר", אמרה כהן ל"פוסט".

בהלת הפיתוח וההתייקרות בניו יורק, בשילוב המעצור שהעירייה הקימה בינתיים לדיור השיתופי הזעיר בתחומה, העבירה את הפעילים בענף לנסות את מזלם מעבר לנהר.

חברת ollie, המתפקדת גם כחברת הניהול של פרויקט "כרמל" במנהטן, הכריזה החודש שהיא מובילה מיזם חדש לדיור זעיר ושיתופי באזור "ג'ורנל סקוור" במדינת ניו ג'רזי. המבנה ממוקם במגרש הסמוך לדרכי גישה ותחבורה המונית המובילה ללב מנהטן, והפרויקט משווק עם השירותים של ollie, הכוללים חדרנות צמודה והפעלות קהילתיות עבור דיירי הבניין בשטחים המשותפים.

הגישה הנוחה בתחבורה ציבורית ללב ניו יורק, בשילוב נוף המשקיף על האי המבוקש מנהטן, יקלו על המשווקים למכור את הדירות בפרויקט הנבנה והולך כ"ברוקלין החדשה". העובדה שמדובר במבנים במודל הנדל"ן החדשני הזעיר והשיתופי, גם היא תשחק לטובת היזמים. זאת מכל הבחינות, כולל קריצה לאפשרות לרווח נאה למי שיקנו לא כדי לגור, אלא למטרת השקעה בלבד.

עכשיו נותרת רק שאלה אחת - אם כבר גרים מהצד השני של המים, בניו ג'רזי במקום בניו יורק, למה להסתפק בסלון משותף ודירה כל כך קטנה?