עודף מזימות וחוסר שאר רוח

המיקרופונים האלה, מדוע הם אינם יודעים מתי להיסגר. אדם יושב באוטובוס, בחברת מפיק טלוויזיה ידידותי, ומעלה זיכרונות על יחסיו עם נשים בלשון קצת בוטה, אתם יודעים מה, אולי בוטה מאוד, מבלי לדעת שהמיקרופון פתוח והשיחה מוקלטת. ויום אחד, עשר שנים אחר כך, כשאדם רץ לבית הלבן כדי להציל את ארצו, סליל ההקלטה יוצא החוצה, והכול שומעים, והתקרה נופלת, והמולדת אינה ניתנת עוד להצלה. ובינינו ובין עצמנו, בערך חצי הגברים עלי אדמות תוהים בקול לא-רם (שמא המיקרופון פתוח), מה היה קורה להם אילו המיקרופון היה פתוח כאשר קולם היה רם למדי, מפני שביניהם ובין עצמם כך בדיוק הם דיברו בערך מאז גיל 15 עד גיל 70.

קחו למשל את ולדימיר פוטין. גם הוא לא שם לב שהמיקרופון פתוח, החודש לפני עשר שנים. הוא אירח אז את ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט. בירושלים, המשטרה עתה זה המליצה להעמיד לדין את נשיא המדינה משה קצב בחשד של אונס. "תמסרו דרישת שלום לנשיא שלכם", פנה פוטין, ברוסית, אל אולמרט. "הוא באמת הפתיע אותנו. בחיים לא הייתי מצפה לזה ממנו. מתברר שהוא גבר חזק. אנס עשר נשים! כולנו מקנאים בו!".

עיתונאי רוסי, שהיה עד שמיעה, אמר אחר כך: "זה היה אחד מאותם הרגעים שבהם אינך מאמין למשמע אוזניך".

הביון הרוסי ונאומי הילארי

נשיא רוסיה פעיל מאוד בימים האלה. הוא ניסה בין השאר לשפר את סיכויי בחירתו של דונלד טראמפ. הבית הלבן האשים את ממשלת רוסיה בגלוי ובמפורש בפריצה אל מחשבי המפלגה הדמוקרטית, ובגניבה של עשרות אלפי מסמכים, כדי להתערב בתהליך הפוליטי בארצות-הברית.

ביום ו' שעבר עמדו המאמצים האלה לשאת פרי. וויקיליקס, החשודה זה זמן מה בשיתוף פעולה קרוב עם הביון הרוסי, הדליפה את נאומיה של הילארי קלינטון באוזני בנקאים עשירים בוול סטריט. הבנקאים שילמו לה איזה רבע מיליון דולר תמורת כל נאום, והיא גמלה להם בשבחים ובהערצה. היא הסתירה את נוסח הנאומים האלה מפני הבוחרים, אף כי נדרשה פעם אחר פעם לפרסמם.

הנוסח המודלף מאשר את מה שטען ברני סנדרס, יריבה השמאלי הרדיקלי בבחירות המקדימות של הדמוקרטים. הוא האשים אותה בקרבה יתרה אל הכסף הגדול של וול סטריט ובתמיכה ביהלום שבכתר הניאו-ליברלי: סחר חופשי ללא הגבלה. דונלד טראמפ אימץ את ההאשמות האלה.

הביון הרוסי הניח את ידו על הנאומים, ועל הרבה מסמכים נוספים, ולמרבה חוסר ההפתעה, הם דלפו 48 שעות לפני עימות הטלוויזיה השני בין קלינטון לטראמפ. בנסיבות רגילות, נאומי קלינטון היו כובשים את הכותרות ודוחקים אותה אל הקיר. אבל בנסיבות הלא-נורמליות של הימים האלה, הם נראו בקושי רב על המכ"ם. בו ביום, יד נעלמה הדליפה את סרט ההקלטה של טראמפ. הטור הזה נכתב לפני העימות השני, כאשר רפובליקאים נואשים התחילו לקפוץ מספינת טראמפ הטובעת.

טינתה של נשיאה אמריקאית

אין קושי לנחש שוולדימיר פוטין ספק כפיים בקרמלין. ניסיונו לשבש את התהליך הדמוקרטי בארצות-הברית לא עלה יפה, ומינואר הבא הוא ייתקל בנשיאה אמריקאית עם שיעורים הרבה יותר קטנים של סבלנות כלפיו, ועם משקע עמוק של טינה. יש מעט מאוד מנהיגים בעולם, החושבים את טינתו של נשיא אמריקאי לנכס אסטרטגי.

התנהגותו של פוטין מצטיירת כצירוף של עודפים: עודף מזימות ועודף רגשות. אם את המזימות אפשר לייחס להרגלים שקנה בבית גידולו בקג"ב, הנה נראה שהוא זנח עצת יסוד על הצורך לשלוט ברגשותיו. בשנה ה-17 של שלטונו הוא מעורר את הרושם שרגשותיו מכוונים את מעשיו. התנהגותו בסוריה חצתה זה כבר את תחום האינטרסים הלאומיים של רוסיה. השותפות עם איראן ועם החיזבאללה בהצלת שושלת אסד מתפתחת לממדים של פשע מלחמה.

ברית המועצות הייתה זקוקה כמעט לארבעים שנה כדי לבזבז את האשראי הבינלאומי שלה באמצעות מעשי דיכוי ופלישות במזרח גרמניה, בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, בפולין ולבסוף באמצעות מעשי זוועה באפגניסטן. פוטין, המאמין שנפילת ברית המועצות הייתה "האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20", מתקרב לבזבוז האשראי המוגבל שלו בתוך שנתיים, בין מזרח אוקראינה לחאלב.

המשטר הסובייטי הצליח להתפרנס במשך שנים ארוכות מהתיימרויותיו לעמוד לצד העניים והמדוכאים ומהטפותיו לטובת "ידידות בין עמים". פוטין יוצא מגדרו להרחיק את רוסיה מכל מראית עין של פרוגרסיביות. ידידת העמים הופכת לידידתם של רוצחי המונים, של סכינאים ושל שודדים.

אבן ריחיים ריאקציונית

גם אם פוטין הגיע למסקנה שאין לו שותפות אינטרסים עם המערב בכלל ועם אמריקה בפרט, קשה להבין מדוע הוא מניח שתצמח לו תועלת מטיפוח של שנאת רוסיה. מעשיו באוקראינה ובסוריה העניקו חיים חדשים לאסכולה ישנה ורדומה, שחשבה את רוסיה מאז ומעולם לאבן ריחיים ריאקציונית על צווארו של המערב.

ספר חדש על פוטין מאת חוקר רוסי מעניק הסבר פרדוקסלי להתפתחות איבתו למערב. על-פי הספר, בימי נשיאותו הראשונים הוא דווקא ניסה ליזום הצטרפות של רוסיה אל נאט"ו, ונדחה בביטול. הוא לא סלח.

כיווץ של מצבים פוליטיים מורכבים לכלל הסבר אישי קפריזי מוכרח לעורר אי-נוחות, אבל מוטב שלא לדחות אותו על פניו. את נשיא רוסיה מפרנס מטען של חוסר שאר רוח. שטחיות היסטורית נודפת ממנו. עורמה בסיסית, עטופה בגסות רוח, היא סימן ההיכר שלו. הפגנות הכוח שלו הן תוצאה ישירה של חולשה לאומית, לא של עוצמה. אבל הוא מסוגל להזיק, ולמרבה הדאגה, מתרבים הסימנים שהוא רוצה להזיק לכל הדמוקרטיות המערביות.