ואולי לא יהיה עוד מלך כמוהו

מעמד מפורסם משנת 1992, שהונצח בווידיאו, הראה שני אנשים זוחלים לרגלי המלך פומיפון אדוניאדאיי. אחד היה גנרל בכיר של צבא תאילנד, שעתה זה תפס את השלטון; והשני היה אזרח, שהנהיג מחאה עממית נגד ההפיכה (לצפייה, סרקו את הברקוד). אלימות השתוללה ברחובות בנגקוק, הצבא הגיב באש חיה, אחדים נהרגו, והיה חשש של ממש שמלחמת אזרחים תתלקח. רק אדם אחד היה יכול למנוע אותה. תקוות האומה התמצו במלך הדקיק, אשר חבש את הכתר זה 46 שנה. התשיעי לשושלת ראמה התרומם אל מעלת השעה. שני האויבים המרים שזחלו לרגליו החזירו את חרבותיהם אל נדנן. גוג-ומגוג נמנע.

מאותו היום ואילך, עד מותו בשבוע שעבר, הוא נשא מפתח של שלום ושל יציבות בארץ בעלת מסורת ארוכה של אלימות פוליטית, של הפיכות צבאיות, של מהומות רחוב ושל פילוג עמוק. האלימות, ההפיכות, המהומות והפילוג נמשכו ב-24 השנה הבאות. תאילנד, באזור הדמדומים שבין פיאודלי למודרני, פיתחה תלות מיוחדת במינה בפומיפון. אי אפשר עוד למצוא דוגמתה כמעט בשום מקום עלי אדמות.

היה אפשר למצוא דוגמתה בשפע בדגם הישן של מלכים בחסדי אלוהים, באירופה של ימי הביניים ותחילת העת החדשה; ברוסיה עד סוף המאה ה-19; ביפן עד סוף מלחמת העולם השנייה. זה היה הדגם המקראי. המלך היה משיח האלוהים. מקור הלגיטימיות שלו היה שמיימי, לא ארצי או אנושי. הוא גילם רצון גבוה מכל הרצונות. ההילה המיסטית הגנה על ראשו, וממילא גם על מלכותו ועל נתיניו.

זה היה עניינה של המלוכה האבסולוטית, שהמהפכה הצרפתית הביאה אל קיצה הרשמי במערב אירופה בסוף המאה ה-18. אלמנטים שלה הוסיפו להתקיים במקומות אחרים עד סוף מלחמת העולם הראשונה. מאותו הזמן ואילך, מלכים שרצו לשלוט, לא רק למלוך, היו רודנים צבאיים לכל דבר; לא אלוהים נסך את זיוו עליהם, אלא הרובה והטנק.

היפנים צעדו למלחמה הרסנית נגד חצי העולם בשם נאמנותם לקיסר, שאילן היוחסין שלו מגיע עד אל השמש. האמריקאים שנאו את הירוהיטו, והסמיכו את שמו להיטלר ולמוסוליני. אבל באקט של חוכמה צרופה הם נמנעו מלהדיח אותו, קל וחומר לשפוט אותו על פשעי מלחמה. אפשר לנחש ללא קושי מה היו עושים הסובייטים בהירוהיטו, אילו הגיעו ראשונים לטוקיו.

האמריקאים מינו קיסר משלהם למלוך על יפן המובסת. שמו היה דגלס מקארתור, גנרל קשיש שהיה "גדול מן החיים". הוא תבע מן הקיסר לעלות אליו לרגל. האמריקאי ענק הקומה, עם מקטרת עצומה בין שיניו, רכן על הקיסר הזעיר, שהיה לבוש בפראק של רב-מלצרים, והמצלמות תקתקו לזוועתם הגלויה של מלווי הקיסר (לדרמטיזציה של המעמד ביוטיוב, סרקו את הברקוד). בזה הסתיימה אלוהיותו של הירוהיטו, והתחילה מלכותו האנושית, כמונרך חסר כל סמכויות במלוכה חוקתית.

משהו טוב בכל יום

המלך פומיפון של תאילנד מעולם לא ניחן בסמכויות ביצוע. הן ניטלו עוד מדודו, ראמה השביעי לבית צ'אקרי, ב-1932. הצבא חולל אז הפיכה נגד הכתר, מבלי לבטל את המלוכה. הגנרלים אמנם התקשטו בנוצות חוקתיות ודמוקרטיות, אבל פתחו פרק ארוך להפליא של התערבות בלתי פוסקת בפוליטיקה. ממשלות נבחרות היו צצות מפעם לפעם, בעיקר לאחר 1973, אבל הן היו אינטרמצו בקונצרט של הגנרלים.

פומיפון היה בן 19 בעלותו על כס המלכות. לא זו בלבד שלא היו לו סמכויות, אלא שעצם הלגיטימיות שלו הועמדה בספק. הוא ירש את אחיו בן ה-21, ראמה השמיני, שנרצח במיטתו. עקבות הרצח טואטאו במהירות כה מסחררת, עד שהחשד נפל על יודעי-חן בתוך חצר המלוכה, כולל פומיפון ואמו.

החשד הופרך, או לפחות לא התקרב כלל להוכחה, אבל צלו התארך מעל ראשו של פומיפון במשך עשרות שנים. הוא השפיע במידה רבה על אופיו ועל הרגליו. הוא התרחק מפרסום ומעיתונאים, ומשך את ידיו אפילו ממראיות עין של התערבות פוליטית. אי נוחות עצומה הייתה תוקפת אותו כל אימת שנשאל על מות אחיו. לא תאונה, לא התאבדות, אבל מה בדיוק? "תעלומה", הוא היה אומר. "אז הכול היה פוליטי, אפילו המשטרה הייתה פוליטית".

הגנרלים רקדו סביבו בעוויתות של תאוות שלטון ושל תאוות בצע. הם שנאו את צניעותו ואת התעניינותו המופרזת בגורלם של נתיניו. הוא היה חובב רדיו נלהב, והקים במו ידיו רשת תקשורת פרטית כדי לשוחח עם איכרים אביונים בקצוות הנידחים ביותר של הממלכה. הוא אמנם היה "מלך סיאם" (הגנרלים שינו את השם ההיסטורי ל"תאילנד"), אבל לא היה בינו ובין המלך מונגקוט ולא כלום. מונגקוט, ראמה הרביעי לבית צ'אקרי, הוא זה שהזמין לפני 150 שנה ויותר את אנה ליאונואנס, אלמנה אנגליה, ללמד את הלכות אנגליה ואת לשונה לנשיו ולילדיו. "אנה ומלך סיאם" היה שמו של רב-מכר, ואחר כך של הפקה הוליוודית (יול ברינר היה המלך(, ולבסוף של מיוזיקל מהולל בברודווי.

הדרמטיזציה המערבית של מונגקוט הוציאה את דיבתה של תאילנד רעה, אם לא את דיבתו של המזרח כולו. היא אישרה דעות קדומות וסטריאוטיפים של המזרח המפגר ושל עריצות אוריינטלית. ההפיכה, או מהפכה, של 1932 נועדה בין השאר לשנות את דימויה של תאילנד. היא הצליחה באופן חלקי מאוד. תשע שנים אחר כך, המשטר הצבאי כרת ברית עם יפן, התיידד עם גרמניה הנאצית, אפילו יצא ידי חובתו בקצת רטוריקה אנטישמית.

במשך שנים ארוכות, המלך הלא-פוליטי היה חלופה של איש אחד לגנרלים. בעשור השני למלוכתו, הוא פרש למנזר בודהיסטי לכמה חודשים, וחי חיי עוני וסיגופים. כאשר חזר, והתחיל להקיף את עצמו במקלטי רדיו של גלים קצרים, הוא הסביר כי יש לו עניין אחד בלבד: להפוך את עצמו ל"מועיל".

כמעט לפני 40 שנה הוא התראיין בבי.בי.סי, אולי הראיון הראשון מסוגו בכלי תקשורת כלשהו. המלך הביישן ישב על הרצפה בסיכול ברכיים, והגיב באי נוחות ניכרת כאשר נשאל אם תאילנד זקוקה למלך. "לא לי להגיד", הוא השיב. "מלך", הוא אמר, "מה זה מלך? אומרים עליי שאני 'מלך'. אבל חובותיי אינן חובותיו של מלך, אני עושה דברים מועילים, זה הכול. אם אני נשאל מה תוכניותיי, אין לי תוכניות. בכל יום אני משתדל לעשות משהו טוב".

בנגקוק המעטירה ורבת התככים לא הייתה לרוחו. כמו אביו לפניו, הוא השתוקק אל המרחבים הכפריים העצומים של תאילנד, מקום שבתם של 85% מן האוכלוסייה (אחר כך הואץ מאוד תהליך העיור, וכיום חצי התאים מתגוררים בערים). אביו, לפני שנעשה יורש העצר, למד רפואה באירופה. המסורת הנוקשה אסרה עליו לעבוד כרופא בעיר הבירה. הוא ארז אפוא את מיטלטליו, לקח את אשתו (שהייתה מדלת העם) ואת שני ילדיו הפעוטים, ועלה להרים, בצפון. הוא לקה עד מהרה במחלה קטלנית, ומת כעבור שנתיים.

ברבע השלישי של המאה ה-20, התקוממויות קומוניסטיות רחבות ממדים הפילו בתי מלוכה עתיקים בשכנותיה של תאילנד, בווייטנאם, בקמבודיה ובלאוס. עד סוף שנות ה-70 של המאה שעברה, האפשרות שהקומוניסטים ישתלטו על תאילנד לא הייתה קלוטה מן האוויר. פומיפון תואר כקו ההגנה האחרון. הוא לא רק התעניין בשלומם של האיכרים, אלא מימן מכיסו תוכניות חקלאות והשקיה. הוא ובני משפחתו, מלכתו סיריקיט, וארבעת ילדיהם, בילו שמונה חודשים בשנה בין הכפריים.

יורש העצר והמיליארדר

ב-1973 יצאו הסטודנטים של בנגקוק לרחובות, בהתקוממות עממית נועזת (שישראלים החמיצו מעיקרה מפני שהתחוללה בזמן מלחמת יום הכיפורים). היא הייתה מאורע רב-השראה, אולי הראשונה בסדרה ארוכה של מה שכינו לימים "כוח העם" במקומות כמו האיטי, הפיליפינים, בורמה, שורה של רפובליקות בברית המועצות ואחר כך במרחב הפוסט-סובייטי.

הצבא אמנם חזר לשלטון שלוש שנים אחר כך, וחזר והתערב במהלך הפוליטיקה התאית לעתים קרובות למדי, במישרים ובעקיפים, אבל 1973 שינתה את מהלך המחשבה של התאים ואת דפוסי התנהגותם. בתחילת העשור שעבר התפתח בתאילנד זן מיוחד במינו של פופוליזם, שקרא תיגר על ההגמוניה הצבאית. כל אימת שהתאים הורשו להצביע בבחירות דמוקרטיות, הפוליסטים, מיסודו של מיליארדר ששמו טאקסין צ'ינאוואט, מיליארדר, שהואשם בזיוף כללי המשחק ובהתחמקות מתשלום מסים, שבה את דמיונם של המוני עניים ומקופחים. עיקר התמיכה בו באה מאזורים כפריים ומערים קטנות בשעה שהאליטות של עיר הבירה התנגדו לו בתערובת של זעם ושל גועל נפש. נשמע מוכר?

הצבא לא ידע איך להיפטר מצ'ינאוואט. לבסוף הוא הדיח אותו, וצ'ינאוואט נמלט לגלות. מפלגתו, בהנהגה אחרת, חזרה וניצחה בבחירות גם בלעדיו. האליטות חזרו ויזמו את הדחתו באמצעות טכסיס משפטי מפוקפק. בבחירות הבאות, צ'ינאוואט העמיד את אחותו מעוטת-הניסיון הפוליטי בראש מפלגתו. היא ניצחה, והייתה לראש הממשלה. הצבא הדיח גם אותה. בניגוד לפעמיים הקודמות, הפעם ההפיכה באה ללא העמדות פנים. גנרל התייצב בראש הממשלה החדשה מבלי להתחייב על לוח זמנים לחידוש הדמוקרטיה.

הסבר אחד להפיכה של 2014 הוא רצונם של הגנרלים ושל האדמירלים לפקח על סדירות התהליך של ירושת המלך פומיפון. לצבא, ובעצם לרוב התאים, יש סיבה טובה, אם לא אוסף של סיבות, להתמלא חרדה. על כס אביו עומד לעלות יורש העצר המזדקן, הנסיך מאהאוואצ'יראלונגקון (נחמה: יהיה תמיד אפשר לקרוא לו ראמה העשירי). בגיל 64, קצת קשה להגיד עליו שהוא אינו ידוע.

לתאילנד יש חוק דרקוני, המטיל עונשי מאסר ארוכים על כל פגיעה בכבוד המלך, או משפחתו. אין זה חוק בשביל הספרים בלבד. הוא הוחל פעם אחר פעם, גם על זרים. תאים ממעטים להסתכן. איש לא היה מעלה בדעתו לבקר את המלך, או את יורש העצר, בפומבי. אבל הדעות על הנסיך אינן מחמיאות. הוא חשוד אפילו בקשרי עסקים עם ראש הממשלה המודח צ'ינאוואט, שנוא נפשם של הצבא ושל המעמד הבינוני העירוני.

בניגוד לאביו, או לדודו, או לסבו, יורש העצר מעולם לא היה אלא יורש עצר. כאשר נשאל פעם איך הוא מרגיש כנסיך, הוא השיב (באנגלית מצוינת, תוצאות חינוכו הצבאי בבריטניה ובאוסטרליה), כי אין הוא יודע איך להשיב. לשאול אותי, הוא אמר, הרי זה כמו לשאול דג איך הוא מרגיש בתור דג. אבל הדג מעולם לא היה אלא דג, והוא, הנסיך, מעולם לא היה אלא נסיך.

קשה לחשוב על תשובה רחוקה יותר ממצב-הדעת של אביו, המלך השוחר את העניים ואת החלכאים ומנסה להיות "מועיל" ו"טוב". עשרות שנים על כס המלכות לא שחררו את פומיפון מתחושת האי-נוחות של היותו מלך, בין השאר מפני שהוא לא נולד למלוך, ורק צירוף של נסיבות ושל אסונות הטיל כתר על ראשו.

לא ברור מה יוכל יורש העצר לעשות כאשר יישב על כס אביו. סוף-סוף, למלך אין סמכויות ביצוע. כוחו של פומיפון היה בשכנוע, תוצאה של אישיותו, אם כי כמובן גם תוצאה של מעמד המלך בחברה התאית. אם המלך החדש ינסה להתערב במהלך הפוליטי, הוא יביא אל קצו איזון עדין להפליא, ואולי יסכן בזה את עצם המלוכה.

האומנם צריך מלוכה?

במזרח אסיה ובדרומה נשארו חמש מלוכות. לצד תאילנד ויפן אנחנו מוצאים גם את קמבודיה, שמלך חסר סמכויות חזר והועמד בראשה בסוף מלחמות הקמר רוז', ב-1993; את מלזיה, שהכתר בה עובר ברוטציה אחת לחמש שנים בין תשעת סולטניה; והמלוכה האבסולוטית היחידה, זו של נסיכות ברונאיי, מובלעת בחופי האי בורניאו.

הלקח החשוב ביותר שהנסיך התאי צריך לשנן הוא אולי זה של נפאל. היא הייתה המלוכה ההינדואית היחידה בעולם. מלכיה איבדו את כוחם במאה ה-18 לשושלת של עריצים, שתוארם היה "ראנה", והם ניהלו את נפאל כדרך שהשוגונים ניהלו פעם את יפן. הפיכה נגד הראנה החזירה את כוחם של המלכים ב-1951.

במקום להסתפק במעמד של מלכים חוקתיים, בית המלוכה חתר ללא הרף לשלטון מלא. בסופו של דבר, חצי מאה ויותר אחר כך, קשי העורף והיוהרה של בית המלוכה איחדו את כל המפלגות הפוליטיות העיקריות נגדו. ב-2008 הוכרזה נפאל לרפובליקה. כמובן, בשלהי קיומה המלוכה הנפאלית לא התקרבה כלל אל שיעורי האהדה והכבוד שנתיני פומיפון רחשו לו. אבל כמו המלוכה התאית הבודהיסטית, גם הנפאלית הושתתה על יסודות דתיים ומיסטיים. שושלות המלוכה שלהן נוסדו כמעט באותו הזמן, בשליש האחרון של המאה ה-18.

האומנם צריך מלוכה? מחוץ ליבשת אמריקה, עד מלחמת העולם הראשונה לא היו אלא מלוכות. ביבשת אירופה, רק לצרפת, לשווייץ ולפורטוגל לא היו מלכים ב-1914 (הפורטוגלים הפילו את מלוכתם ארבע שנים קודם, הצרפתים איבדו את אחרון קיסריהם 43 שנה קודם, ושווייץ היא שווייץ. באותו הזמן רפובליקה הייתה רעיון חתרני, או לפחות רעיון לא מנומס). מאז, מלוכות חזרו ונפלו בשלוש יבשות. בשעתה, נפילתן נחשבה להתקדמות, מפני שהיא הפקיעה שלטון מידיים קפריזיות ומייחוס גנטי. אבל עד מהרה התברר שברוב המקומות מלכים מורשתיים פשוט פינו את מקומם לרודנים מאריכי-ימים, או אפילו לרודנים מורשתיים (איזו רפובליקה יש ב"רפובליקה הדמוקרטית" של צפון קוריאה, או ב"רפובליקה הדמוקרטית" של קונגו?).

מלכים מנומסים, בדרך כלל עממיים, בוודאי לא-פוליטיים, מוסיפים למלוך בשבע ארצות אירופיות, כולל לוקסמבורג ולא כולל ליכטנשטיין. הם מועילים לתיירות, מעוררים סנטימנטים ומרחיבים את המכנה המשותף. אבל אולי חוץ ממלכת בריטניה, הם ויתרו זה כבר על המיסטיקה של המלוכה. לא הייתה להם ברירה.

למרבה הפרדוקס, המלכים האחרונים ביבשת אירופה נוטים למלוך על הארצות השוויוניות ביותר, העשירות ביותר, המפותחות ביותר. אין להן צורך בהילת מלכים עם מנדטים אלוהיים.

לא יהיו שושלות חדשות

קצת קשה לדבר על "המלוכה התאית". פומיפון הוא בעצם היחיד שעמד בראשה מאז התרוקנה מסמכויות הביצוע שלה, לפני 84 שנה. הוא-הוא "המלוכה התאית", ובתור שכזה הוא מייצג את מלוא הפוטנציאל שלה לאחות קרעים, או לפחות למנוע את התרחבותם.

המעמד המדהים של 1992, שבו נפתחה הרשימה הזו, הוא הזמן שבו פולחן המלך הגיע אל שיאו. המלך לא היה צריך לעשות, אלא היה צריך רק להיות. הוא נעשה מזוהה במידה כזאת עם המדינה, עד שהמדינה התקשתה להעלות בדמיונה עתיד ללא המלך. מסע ברחובות בנגקוק, או בעצם בכל עיר ומחוז בתאילנד, מאשר את הקשר ההדוק הזה.

אילו היה אפשר להתחיל מן ההתחלה, אילו היה מקום לתכנן חוקות ומשטרים מאה שנה מראש, כמעט כל ארץ הייתה יכולה להתברך בפומיפון. הוא היה המלך עם יתרונות המלוכה בלי רוב חסרונותיה - אולי חוץ מן החיסרון החשוב, שהכתר עובר בירושה לידיים שיש סיבה כלשהי לפקפק ביציבותן או בערכן.

כמובן, מלוכה בלי ירושת אב לבן נשמעת קצת יותר מדי רפובליקנית. לבחור מלך על-פי ערכו הסגולי? לחייב נסיכים להתמודד בפריימריז על כתרו של המלך המת? להפקיע את הכחול מן הדם הכחול? לא מתקבל על הדעת המלוכנית. מלוכה היא חוזה שושלתי. לא יהיו עוד שושלות חדשות. הנוכחית - או שום דבר. הבה נחכה ונראה אם הנוכחית בתאילנד תוליך לשום דבר.