פרולוג: מי בכלל צריך לחפוף?
השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי בדרך לגמילה משמפו הייתה: למה. מה רע לי בחיים עם החפיפות היומיות? למה לי לצאת מאזור הנוחות והניחוחות? למה לי לוותר על הברק, על הרכות, על תחושת הניקיון? ואז גיליתי שהתשובות היו בגוף השאלות: בדיוק מאותה סיבה שבגינה דילוג על חפיפה יומיומית גורם לשיער שלי להיראות מעוך וחסר חיים; בדיוק מהסיבה שאם הגוף מפתח תלות כזו בחומרים כימיקליים - משהו כאן לא כל-כך בסדר.
השלב הבא היה להתחיל לקרוא: מחקרים על גבי מחקרים, כתבות ומאמרים, שכולם מצביעים על חומרים בשמפו שבעצם מגרים את העור ושבמינונים מסוימים אף נחשבים למזיקים (חפשו בגוגל את המונח Sodium Laureth Sulfate - מרכיב שמופיע פחות או יותר באותיות הקטנות על כל בקבוק של שמפו מסחרי).
הפסקתי לחפוף עם שמפו גם כי משהו השתנה בתרבות הצריכה של השנים האחרונות - כשצרכנים קוראים את המרכיבים על כל אריזה של אוכל, קוסמטיקה או תרופה ומעבירים שעות באינטרנט בניסיון להבין מה עובד ומה מזיק.
סיבה נוספת הייתה שנזכרתי באזהרה מלפני שבע שנים, של ספרית שהמליצה לי לעבור לחפיפה של פעם בשבוע, כי השיער שלי ניזוק. בזמנו התייחסתי להצעה הזו בזלזול, אבל במהלך השנים, אחרי שימוש מאכזב בכל מיני תכשירים משקמים שכספם עולה על יעילותם, החלטתי לתת לזה צ'אנס.
אז החלטתי להפסיק לחפוף. או יותר נכון, לחפוף בלי שמפו (עיקרון המוכר בקהילות אלטרנטיביות כ-no-poo). אחרי הכול, במקור המילה "שמפו" עצמה אין שום זכר לכימיקלים: היא מגיעה מהפועל ההינדי champna, שמשמעותו היא "לעסות", "ללחוץ [על השרירים]". כאן המקום לציין שמדובר בניסוי אינדיבידואלי, בשיער אינדיבידואלי, ושסביר להניח שכל קרקפת מגיבה אחרת לניסויים מהסוג הזה. הנה מה שעבר עליי מאז שהתחלתי את הניסוי.
ימים 15-1: האתגר - לא להביט במראה
1 בפברואר 2016. חורף. הזמן הכי נוח לעשות ויתורים היגייניים. היום הראשון עבר בקלות, גם השני. כדי להסיר את שכבות השומן שהצטברו בקרקפת (שעוד נגיע אליהן בהמשך), נדרש עיסוי איטי ויסודי של הראש במשך כ-10 דקות. זה לא פשוט, בוודאי בלי שמפו.
אני שוטפת את הראש טוב-טוב עם מים, יד שמאל מחזיקה את ראש המקלחת ואצבעות יד ימין מעסות את הקרקפת. כשהידיים מתעייפות הן מחליפות תפקידים. הזמן שאני מעבירה במקלחת על הדבר הזה כבר גורם לי להרהורי כפירה. אבל כל ההתחלות קשות.
כשהשיער מתייבש אני מתחילה להבין את גודל הבעיה. הוא הפך מסורבל וקשה לסירוק (אולי גם לאבנית במים יש חלק בזה). במהלך השבועות הראשונים אני לא מרשה לעצמי ללכת עם שיער פזור, ואני אוספת אותו לקוקו כדי להסתיר את המראה "החולה".
ועדיין, הבעיה נראית לי יותר פסיכולוגית מאשר פיזית. אפילו פיתחתי סוג של פרנויה שגרמה לי לנסות לאתר את תנועות העיניים של אנשים שדיברו איתי, מהחשש שכל מה שהם רואים זה את השיער היבש והמאוד לא מחמיא. תנועת היד ששולחת את אלומת הקוקו אל האף, בניסיון לאתר את הסירחון שצפוי להגיע (ושמעולם לא הגיע) - הפכה כבר לאינסטינקט. מה הם רואים? האם הם מריחים דברים שאני, באופן טבעי, לא יכולה להריח? האם מריצים עליי בדיחות במסדרון?
בנקודה מסוימת פשוט הבנתי שכמו שהגוף נלחם בשינוי שנכפה עליו מבחוץ, כך גם הנפש נלחמת בתגובות הסביבה. אז עשיתי את מה שעושה כל בן אדם עם מידה פרדוקסלית של עודף ביטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי בעת ובעונה אחת: הזמנתי אנשים להסניף את ראשי ולתאר את הניחוח. רובם המכריע, למעשה, למעט מישהי אחת, אמרו שאינם יכולים להצביע על ריח מוזר או בלתי שגרתי. זה הרגיע אותי - עד הנקודה שבה התחלתי לחשוב אם סתם לא נעים להם.
ברגע שכל העומס הפסיכולוגי הזה גרם לי להרגיש כמו דמות בסרט של דיוויד לינץ', החלטתי שאני פשוט לא חושבת על זה יותר.
ימים 60-15: הגיהינום מתחיל
24 במארס. מנסה לא לפרוץ בבכי באמצע חגיגות פורים. כבר כמה שבועות שהראש מגרד כאילו התפתחה בו מושבת כינים שבנתה שם מאחז, יישוב, עיר ובסוף מדינה שלמה - שלא לדבר על הנשירה שהחלה להתגבר פתאום.
בשלב מסוים הגעתי למצב שאני מעבירה את האצבעות לאורך השיער, מסתכלת על כף היד וכמעט מתעלפת. צרור שיערות שיצאו בקלות מהקרקפת, באופן שגרם לי להפסיק לגעת בראש, שמא ייצא ממנו צרור נוסף. גם במראה כבר הפסקתי להביט, אחרי אינספור ביקורים מולה שבכל אחד מהם הייתי בטוחה שהפעם יישבר הדפוס המאכזב. תסכול, ייאוש, בושה. אני בדרך להישבר.
מצד שני, יש משהו בסבל מצטבר שגורם לתחושת מרטיריות: אני כבר לא סובלת בשבילי, אני סובלת עכשיו למען דורות על גבי דורות שהניסוי שלי ישפיע עליהם! (הערה בדיעבד: לניסוי הזה יש בהחלט השפעות נפשיות חריגות). אז חיפשתי את הדבר האחד שיגרום לי להמשיך: להבין מה גורם לקרקפת שלי להגיב ככה אחרי כמה שבועות בלי שמפו.
קראתי הרבה. קודם היסטוריה (ידעתם, למשל, שהספרדים בתקופת כיבוש אמריקה היו בטוחים שמקלחת מעבירה מחלות ואסרו זאת על האינדיאנים?), אחר כך כימיה וביולוגיה.
הנה מה שלמדתי: בקרקפת שלנו יש נקבוביות המייצרות שכבת שומן טבעית המכונה סבום. לשכבה הזו יש תפקיד חיוני בריכוך הקרקפת באופן שמונע התייבשות של העור; היא מהווה שכבת הגנה מפני קור, מים, חיידקים ואבק; והיא מעניקה ברק לשיער.
בזמן שאנחנו חופפים את הקרקפת עם סבון, שכבת השומן הזו מוסרת, וכתוצאה מכך הנקבוביות פועלות שעות נוספות בניסיון לייצר שכבת הגנה נוספת. ככל שנסבן יותר, כך הבלוטות ינסו לאזן את שומניות הקרקפת במהירות רבה יותר. זה מה שמסביר את הצורך בחפיפה יומיומית.
המשכתי לחקור והגעתי אל ד"ר בת-שבע מרכוס, דרמטולוגית פרטית, מומחית לרפואת עור. "שכבת השומן שאת מדבר עליה מיוצרת כל הזמן, ולכן אין בעיה לשטוף אותה מדי יום", היא הסבירה. "הבעיה מתחילה כשיש עודף ממנה: היא מגרה את העור וגורמת לסבוריאה דרמטיטיס (סוג של דלקת עור), לקשקשים ולגירויים שונים. גם שכבת שומן המיוצרת בכמות תקינה מצטברת על הקרקפת והשיער, צוברת חיידקים ולכלוך - ולכן מתרחצים. מתוך מאות אלפי מטופלים שבדקתי הייתה אחת שחופפת פעם בחודש עם סבון, שהשיער והקרקפת שלה היו תקינים והיא חפה מריח רע. אבל זה מקרה מאוד יוצא דופן".
אז בגדול, את אומרת שאני עושה טעות.
אני אומרת שאין יתרון בחפיפת שיער רק במים, כי אבק וזיהום אוויר ושומן קרקפת - לא יורדים עם מים בלבד. צריך סבון. שמפו, לצורך העניין".
ומה לגבי הגירויים שהשמפו גורם להם?
"אם הקרקפת שרוטה או פגועה שמפו רגיל עלול לגרום לאי נוחות, צריבה ואף להחמיר את מצב העור, אז צריך לעבור לשמפו לעור רגיש או לעשות הפוגה מספר ימים".
לעומתה, פרופ' חיים ראובני, רופא עור ומומחה לרפואה אסתטית, סבור שהיתרון הגדול ביותר של חפיפה בשמפו הוא שזה פשוט נעים יותר. "אין פגיעה בקרקפת אם את חופפת ללא שמפו", הוא אומר. "זו בחירה אישית".
במהלך השיחה שלנו ראובני גם זרק כבדרך אגב הערה מעניינת: "אין קשר בין הקצפה ליעילות השמפו". האמירה הזו הזכירה לי משהו שקראתי פעם בספר "כוחו של הרגל" (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), רב המכר של העיתונאי זוכה פרס פוליצר צ'רלס דוהיג.
דוהיג כתב (וגם הסביר זאת יפה בהרצאה ב-TED, מומלץ לחפש ברשת) שקצף בשמפו או בסבון הוא פשוט דרך מתוחכמת ליצור בנו, הצרכנים, מעין פעולת גמול שהמוח שלנו ישתוקק לחזור אליה פעם אחר פעם. "עבור תאגידים, המדע שמאחורי השתוקקות הוא מהפכני", הוא כותב ונותן דוגמה: "ידעתם, למשל, שמריחת כמות זעירה של מקדם הגנה בכל יום יכולה להקטין את הסיכוי שלכם ללקות בסרטן העור? ובכל זאת, בזמן שכולם מצחצחים שיניים מדי יום, פחות מ-10% מהאמריקאים מורחים מקדם הגנה. למה?".
את התשובה הוא משאיר בידיה של טרייסי סינקלייר, שהייתה מנהלת מותג ב-Oral-B: *הקצף הוא גמול ענק", מצוטטת סינקלייר בספר. "שמפו לא חייב להקציף, אבל אנחנו מוסיפים כימיקלים מקציפים כי אנשים מצפים לזה כשהם חופפים את השיער. כך גם עם אבקות ונוזלי כביסה ומשחת שיניים - היום כל חברה מוסיפה כימיקליים כדי שמשחת השיניים תקציף יותר. אין בזה כל תועלת מבחינת הניקיון, אבל אנשים מרגישים טוב יותר כשסביב הפה שלהם יש בועות. מרגע שהצרכן מתחיל לצפות לקצף הזה, ההרגל מתחיל להתבסס".
האם הגוף שלי, אני תוהה, התמכר בעצמו לכוח ההרגל הזה? האם הגירויים שאני חווה הם תוצאה של אפקט פסיכולוגי לא פחות מאשר שכבת השומן שהצטברה על ראשי?
ימים 90-60: תפנית בעלילה
1 באפריל. יום שישי. שוב דמעות. הפעם של אושר גדול. מהרגעים האלה שאת יודעת שהמצב שבו את נמצאת קיים כבר זמן רב, אבל פשוט לא שמת לב למעבר: אני יושבת על המחשב, גוללת קצת באינטרנט, מעבירה את האצבעות לאורך השיער - ופתאום אני מרגישה: הוא רך, נעים, ואף לא שערה אחת נשארה בין אצבעותיי.
קמתי. הלכתי למראה שהייתה מיותמת כל-כך הרבה זמן, הבטתי בבבואה, ומה שראיתי שם גרם לי לשחרר מעין ספזם של צחוק, בועת אוויר בלתי נשלטת של התרגשות. השיער סוף-סוף נראה כמו שיער! מלא ויפה ובריא. זה פשוט קרה. ככה ביום אחד.
מבחינה מדעית, כך נראה, מה שקרה הוא שייצור שכבת השומן בקרקפת פשוט הגיע למצב מאוזן, והבלוטות הפסיקו להפריש באינטנסיביות.
ימים 200-90: האתגר החדש
אמצע יוני. הקיץ כבר התחיל. חום ולחות שרק ילכו ויתגברו. לפעמים גם יובש ושרב. במצב כזה, באופן טבעי, בלוטות הזיעה עובדות שעות נוספות במטרה לקרר את גופנו. על הקרקפת, מעבר לבלוטות חלב וזקיקי שיער, קיימות הרבה בלוטות זיעה כאלה.
במשך החודש הראשון של הקיץ, הקרקפת הייתה צריכה להסתגל מחדש - מה שהתבטא בגירודים ובשמנוניות יתר. זה לא היה פשוט והיו פיתויים לתת קצת הקלה הומאופתית (הסבון משמן זית קרץ לי מהמדפים בחנות הטבע כמעט בכל הזדמנות), אבל הרגשתי שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להניח לשיער להתרגל, ולהתמודד בעצמו ולהעסיק את הראש בחיי היומיום כרגיל. לקראת יולי נראה היה שההסתגלות, שהייתה לא מאוד פשוטה, עשתה את שלה, והמשכתי את שלושת חודשי הקיץ, עד עכשיו, עם שיער מבריק, בריא, טבעי ונטול כימיקלים.
אפילוג: מחכה לחגוג שנה
עברנו, הקרקפת שלי ואני, את החורף, את האביב ואת הקיץ. הסתיו כבר התחיל, והשיער משתפר במראהו ובחוזקו כל יום קצת. הוא אורך מהר יותר, כמעט ולא נושר, מתייבש יפה ומבקש ליטופים מהמסרק רק פעם בשבוע.
לאנשים ששואלים אותי (וגם להרבה מאוד שלא) אני מספרת בביטחון על הניסוי ועל הצלחתו - עם ההסתייגות המתבקשת שמדובר במשהו מאוד אינדיבידואלי. חלקם מתלהבים ומספרים לי שהחליטו לנסות בעצמם. אחרים ממשיכים לשאול: *ומה את עושה אחרי הבריכה עם כל הכלור?"; "זה עובד עם תלתלים?"; "גם בסבון גוף הפסקת להשתמש?"; "איך את מצחצחת שיניים?". ישנם גם כאלה שלא מצליחים להסתיר את העווית הנגעלת.
רק עם האחרונים אני עדיין לא יודעת איך להתמודד. הרבה דברים נחשבים כטאבו, וחפיפת שיער בלי שמפו היא אחת מהם. העובדה שמלכתחילה מתייחסים לדברים מסוימים כמשהו ש"נכון" לחיות על פיו היא מבחינתי הדבר הראשון שצריך לעבוד עליו בחברה - לפני שבכלל ניגשים לשאלה אם שמפו הוא טוב או רע או לא מזיק.
אז אני אתחיל: קוראים לי אנה, ואני נקייה משמפו כבר שמונה חודשים ושלושה שבועות.
כתבות
ני"ע
