קבלו בריף: הדר גולדמן לא בועט ולא מתנדנד על שנדלירים

התובנה המשמעותית ביותר מארוחת הערב אצל הדר גולדמן הייתה בכלל מתחום הפיזיקה: תורת המיתרים עובדת. ואם לחדד, יש יקומים מקבילים, מתקיימות בהם ארוחות חג אלטרנטיביות, והן לא רעות בכלל!

תארו לכם את כל התפאורה המתבקשת, של אינספור מנות ואווירה חגיגית, רק שבמקום הדודים הטרחנים יושבים לידכם החשכ"ל לשעבר שוקי אורן, איש נחמד להפליא ורב תובנות, ומהצד השני שוער העבר לירן שטראובר, שעשה הסבה מקצועית והוא עתה מנהל פיתוח עסקי שופע רעיונות שיווקיים. במקום לנסוע להביא את סבתא ואת הפיליפיני שלה, אתם אוספים את גל אוחובסקי ואת הצלם עידו איז’ק.

עכשיו בואו נודה על האמת, בארוחות חג גדולות אין הפתעות. לא הפתעות לטובה, בכל אופן. אבל כאן קיבלנו את הזכות להתלוצץ עם מצנתר בכיר, פרופ’ ויקטור גויטע מתל השומר, שבמקרה הצורך יוכל לבצע איזה היימליך או לצנרר מישהו עם סכין לדגים מהסרוויס של גולדמן וקשית שתייה. לפני עשור, אגב, פרופ’ גויטע העביר כמה שעות עם גולדמן בחדר ניתוח, תוך שהוא מבקר בגופו, ומאז הם חברים.

האוכל, כמו המארח עצמו, היה תוצר של חמישה סגנונות. גולדמן רק חשב שהוא מפנק את אורחיו על ידי פנייה לחמשת השפים המובילים של אתר "יאמי", שיכינו את המיטב שלהם. למעשה, ואם תרשו לי לצטט אנשים תרבותיים ממני, היה זה גל אוחובסקי שאמר: "הדר גולדמן הוא האיש שהחליף את זובין מהטה בברי סחרוף".

כלומר, גולדמן, בדרכו, לא יכול היה שלא להביא גם וגם וגם. כי הוא עצמו גם קלאסי וגם פאנקיסט, גם פילוסוף וגם פורע חוק (אם כי הרבה פחות מבעבר), גם איש קריאייטיב וגם איש כספים. אז הוא הביא לנו הודי, צרפתי, ישראלי, הונגרי ומזרחי. הנה הוא היום, כבר לא מתנדנד מהשנדליר, אלא מארח תחתיו בסלון ביתו עם סכו"ם מוזהב וצלחת נפרדת לכל מנה. החתול של שרדינגר חי, אבל הוא שורט קצת פחות.

התבגרת?

"בשנים האחרונות התחלתי להבין את חוסר החשיבות של הכול. רוב הדברים לא באמת חשובים. מה שחשוב זה ילדים, אהבה ומשפחה.

"היה לי מזל, והעוגן האמיתי של החיים שלי הוא תמיד המוזיקה. ברגע שבגיל 12 אתה מנגן כינור ומקבל מחיאות כפיים, אתה לומד להאמין בעצמך. כינור זה כלי שרק השטן יכול היה להמציא, אז אתה עובד קשה, ורק לפעמים אתה יכול לו. אתה מפתח התניה פבלובית, יגעת ומצאת תאמין. זה נתן לי את הביטחון שלי בעצמי. לא משנה מה תעשה, אם אתה קצת חרוץ, ואני חרוץ, אתה רואה שאתה יכול לעצום את העיניים ולדמיין, וזה יוצא לפועל. אני רק מקפיד פעם בעשר שנים לקחת שנת חופש, ולאגור אנרגיות מחדש. זה ההבדל בין מייק לברייק. זה ציר זמן כנגד ציר אנרגיה".

לפני ארבע שנים נפרדת משותפך אילון זרמון, ועזבת את עולם הפרסום. מתגעגע?

"פרסום הוא אחד המקצועות היפים שקיימים, למרות שבשנים האחרונות קצת ירדה קרנו, ויש כאוס בהבנת המקצוע ולאן הוא הולך. לי היו תקופות נפלאות בפרסום. יש לי לקוחות ועובדים שעדיין נמצאים איתי בקשר. העולם נמצא בציר של נסיעה, הוא לא בפארקינג, ובמהירות הנוכחית שלו הוא סוף סוף יישר קו עם הפרעות הקשב שלי. אז אני מרגיש שלווה ונינוחות, ואני יכול להסתכל לאחור בכיף ונוסטלגיה, אבל אני לא מרגיש שיש בי געגוע. אני בן אדם שעל פי רוב מתגעגע אל המחר".

הפרידה מאילון הייתה ברוח טובה?

"לאילון ולי הייתה תקופה משגעת, פורייה, מצחיקה ומענגת, אבל רציתי ללכת הלאה. זה היה פרק שהיה והסתיים. זרמון גולדמן היה מעין סיאם של הפרסום, עסק חיובי ומצליח. תחושת המיצוי הגיעה שנתיים-שלוש קודם לכן, וכבר אז הייתי בשל ללכת למקומות אחרים. שום עשייה שלי לא מגדירה אותי, לא רוחנית ולא נפשית. עברתי הלאה".

גיים צ’יינג’ר

הסלון של גולדמן הוא הדבר הכי קרוב לסלון וינאי. קודם כל, כי יש פסנתר כנף. התמונה הראשונה שנגלית לעיניי כשאני נכנסת היא של אוחובסקי מפטפט עם שני גברים ליד הפסנתר, כשהם אוחזים כוסות יין. 'הם בטח מדברים על הגיליון האחרון של כתב העת הו לספרות ושירה', אני אומרת לעצמי באימה. למה לא התארגנתי מראש.

ליד הבריכה יושבים שניים ומעשנים, וגולדמן מספר שהוא הפסיק לעשן אחרי שד"ר גויטע ראה אותו 'צוחק מבפנים'. אחר כך, ליד השולחן, יתפתח דיון דמוגרפי, או סטטיסטי, או פילוסופי, על לאן הולכת המדינה ומי יהיה הרוב בעוד 20 שנה, החרדים, הערבים, החילונים או מצביעי לפיד.

הדיון זולג אל שר האוצר כחלון, וממנו אל מחירי הדיור. זוהי בורסת ההימורים הפיראטית הגדולה במדינה: האם מחירי הדיור יעלו או ירדו. אף אחד הרי לא באמת יודע מה יהיה. כולם מנחשים.

האיש שמתגעגע אל המחר מספר שהוא משיק עכשיו טכנולוגיה בתחום הנדל"ן, שתהיה לדבריו ‘גיים צ’יינג’ר’, עם השותפים שווימר, אורן וקובי חקק (בעלי רולדין). ההארה נחתה עליו אחרי שנכנס לשוק הנדל"ן בארה"ב. "נכנסתי כי אמריקה התרסקה והטיימינג קרץ לי. קניתי חברת ניהול של נדל"ן, ויצא טוב. כל מי שנכנס אז עשה טוב. אפילו אנשים כמוני, כנרים ופרסומאים, עשו".

אז מה הבוננזה?

"אחרי שניהלנו כבר כמה מאות נכסים עליתי על כשל שוק בתחום הנדל"ן להשכרה בארה"ב. הייתי בהלם כשהתברר לי שאין שום טכנולוגיה שמקשרת בין הדייר, חברת הניהול ובעל הנכס. כל המשולש הזה סובל מחוסר אמון, שהתוצאה שלו היא ש-55% מכל הדיירים שחיים בשכירות בארה"ב עוברים דירה פעם בשנה. אין אח ורע לנתון הזה, לא בקטגוריות פיננסיות ולא בשום מקום. גם בגיהינום הנטישה קטנה יותר.

"אחרי שחקרתי את השוק בשלוש מדינות, קליפורניה, פלורידה וטקסס, ודגמתי עם השותפים שלי את כל הרשתות החברתיות לנדל"ן, מטריפ אדווייזר ועד קרייגס ליסט, גילינו שהשטנה בין דיירים לבעלי נכסים גדולה מאשר בין הסונים לשיעים. אז הבנתי שחייבים לפתח טכנולוגיה שתפתור את זה, וזה מה שעשיתי. זה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי".

לחברה של גולדמן קוראים C SQUARED, והטכנולוגיה שלה מאפשרת לדיירים לדווח על תקלות בבית בלחיצת כפתור. "זה במקום לפנות לסופר (מנהל הבניין) כשהמזגן שלך בדירה באוסטין טקסס התקלקל, בחוץ 45 מעלות, ולגלות שהוא מגיע אחרי שלושה ימים. 80% מהשוכרים בארה"ב זה דור ה-Y, מה שנקרא מילנייאלז (Millenials), בני 18-35 שעושים הכול דרך הסלולר. ההוצאה הכי גדולה שלהם היא על שכירות, ועדיין הם לא יכולים לעשות הכול בלחיצת כפתור.

"בעולם שבו אמזון היא הקמעונאית הכי גדולה, והמשרדים הכי פופולריים הם סטארבאקס, לא ייתכן שכדי לסדר משהו בדירה תצטרך למלא טפסים בשלושה העתקים ולפקסס אותם. עשינו גם מהפכה בתחום אמצעי התשלום, כך שאפשר לשלם את שכר הדירה באשראי או בפיי-פאל. הצלחנו להוריד את שיעור העזיבה של שוכרים בשכונות שאנחנו מנהלים מ-52% ל-45%".

המהפכה החיובית

בשנה האחרונה פיתח גולדמן גם תובנות על השינוי שחוללה המהפכה הדיגיטלית. "יש משהו בעידן שאנחנו חיים בו, שהוא מדהים: אתה לא יכול להרוויח כסף כשהשותף שלך או הלקוח שלך סובל, חש שהוא מסכן או שאתה מזיין אותו. המודל העסקי הזה הסתיים. חלק יודעים מזה וחלק ידעו מזה, יותר נכון ילמדו את זה על בשרם. מי שמנהל נדל"ן בארה"ב זה זקנים שמבחינה עסקית מתייחסים לזה כמו לאג"ח".

אם המהפכה כל כך מדהימה, למה יש תחושה של אובדן דרך והתפרקות מערכים ומוסר?

"יש מהפכה גדולה שבה הטוב והחיובי דופק מרפקים לתוך הרע. כשעושים ניקיון בבית, נאסף מלא לכלוך, מים עכורים וג’יפה. זה מה שאנחנו רואים עכשיו. אנחנו במהפכה סופר חיובית. זו בחירה של העולם האם להגיב לשחיטה שמתרחשת בסוריה, ואנחנו יודעים את זה דקה אחרי שזה קורה".

מפרסומאי ציני בעל חיבה מפוקפקת לפרובוקציות הפכת לגורו מטקסס שמדבר על קארמה.

"קארמה זו מילה ניו אייג’ית אופנתית לרוח או לתוצאות של רוח. אני לא מסוגל להסביר את החיים שלנו על פני האדמה בלי להבין את הרוח. יש משהו פסול בלעשות רע למישהו. אני מאוד נזהר בזה היום, ברמה שאם זה קורה לי אני מסוגל לא לישון אחר כך לילה, עד שאני אתנצל על זה. לא יודע מאיפה זה נהיה. קארמה איז אה ביץ’. זה יגיע אליך. אם עשיתי לך רע זה לא אומר בהכרח שאקבל ממך בחזרה, אלא ממקום אחר. זה 'עקוב אחריי'".

במבט לאחור, מהנקודה הזו שבה אתה נמצא היום, יש משהו שאתה מתחרט עליו?

"תמיד יהיה לי סוג של סימן שאלה שקשור במוזיקה".

למה באמת, בסופו של דבר, בחרת בברי סחרוף על פני זובין מהטה?

"כשהייתי בן 20 ב’סיאם’ ברי היה במינימל קומפקט, והוא היה בסך הכול בן 28, אבל עבורי הוא היה הרוקנרול. המשיכה שלי לצבעוניות, לנשים, לכיבושים ולאקסטרים גברה על הצורך והתשוקה שלי להעמקה ואיכות. ברגע שאתה מגיל 14 צריך לפצח את הקונצ’רטו לפסנתר וכינור של צ’ייקובסקי, כל החיים שלך אחר כך נורא קלים.

"היו עוד שני דברים. הראשון הוא, שמבחינתי, מגיל 6 המוזיקה הייתה סוג של דת, ודת זה משהו שלא ממסחרים. פחדתי להפוך את זה למשהו מסחרי. הדבר השני, ברמה של ניהול סיכונים, רציתי להיות מסוגל לפרנס את הבנות שלי, ולא רציתי להיות האמן המיוסר. אני לא מספיק חזק בשביל להיות במקום הזה".

לא נעים להגיד, אבל אני מכירה אותך כבר המון שנים, ונראה לי שנהיית בחור די נחמד.

"פעם הייתי קוצני יותר. הייתי פרא אדם. היום אני סוג של קשיש תימהוני" (צוחק).