"דמוקרטיה משמעותה שאסור להשתיק קולות, גם לא את זועבי"

ביום שלישי עלה לבמה ב"פסטיבל חיפה" זמר הראפ הערבי תאמר נאפר, ושר, בין היתר, את שירי המחאה המוכרים שלו נגד מדינת ישראל. להופעה קדמה סערה רבתי לאחר שפעילי ליכוד העלו נגדה פוסטים בפייסבוק, ואיימו לפוצץ אותה; ושרת התרבות מירי רגב פנתה ודרשה מראש עיריית חיפה, יונה יהב, שיבטל את הופעת הראפר בעיר, בטענה כי נפאר "יוצא נגד הרעיון של מדינת ישראל".

יהב סירב לבקשה וההופעה התקיימה תחת אבטחה כבדה ובצל צלילים צורמים של קולות מחאה, קללות ונאצות של פעילי ימין שנכחו בקהל. גם הגעתה של חברת-הכנסת חנין זועבי למקום, כדי להביע תמיכה בנאפר, הלהיטה את הרוחות, וחברת-הכנסת נאלצה להיעטף במעטה אבטחה כבד מול קהל מאיים. ההופעה התקיימה, והסתיימה, אך נראה כי זה אינו סוף הסיפור מבחינת ההשפעה שלה - ושל סערות דומות סביב אמנים ערבים לאחרונה - על חופש הביטוי וזכויות אדם בישראל.

"יש כיום שימוש לרעה בכוח של המדינה לתת רישיונות ולהקצות כסף לתיאטראות ולאירועי תרבות, כדי לסתום פיות. זה דבר מסוכן. מה שקרה השבוע עם זמר הראפ הערבי זה בדיוק מסוג המקרים האלה, שבהם המדינה מתערבת לרעה. השרה מירי רגב יכולה להסתייג מביטויים של אמן כזה או אחר, היא יכולה לקום באמצע הופעה, לצאת ולהביע את מחאתה, אבל לרדוף אחרי אותו זמר וליצר אווירה של צנזורה? זה לא לעניין. יש לזה אפקט מקפיא. אנשים יפחדו ליצור את האפקט האומנותי שבועט להם בבטן. זה מצב דברים הרסני לחברה, לדמוקרטיה שהיא שוקקת ובועטת".

את הדברים הנוקבים הללו אומר פרופ' משה כהן-אליה, נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן, אקטיביסט ולוחם זכויות אדם, מהמומחים המובילים בישראל למשפט חוקתי, ואדם שחי את זירת זכויות האדם וחופש הביטוי והמשפט יותר מ-20 שנה. אליה גדל בחיפה, בשכונת מצוקה, באזור מאוד עני של העיר, מוכה סמים, עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים. בכור ההיתוך הזה הוא פיתח מודעות עזה ובלתי מתפשרת לחופש הביטוי, לזכויות האדם ולזכויות המיעוטים - שהפכה בהמשך לקריירה שלו.

היום אליה קצת חושש מפני צעידה לאחור של המדינה בנושאים הללו. "אני רואה בחשש, אפילו בחרדה, את מה שקורה עכשיו. עיריית חיפה עשתה את הצעד הנכון כשהיא לא ביטלה את ההופעה, אבל יש השלכות רוחב לכל אירוע כזה". והוא מסביר: "העובדה שהמדינה מקצה כסף לאירועי תרבות ולאמנים לא נותנת לה חירות לקדם רק את הרעיונות שהיא מרגישה בנוח איתם.

"ברגע שהמדינה היא לא רק של הרוב, אלא של כולם, אז צריך לתת גם לערבים וגם למיעוטים אחרים להביע את הרעיונות שהם מזדהים איתם. הרבה פעמים אומרים 'זה הכסף של המדינה והיא יכולה להקצות אותו איך שהיא רוצה כדי לקדם את התרבות', אבל זה הכסף של האזרחים, וגם הערבים הם אזרחי המדינה".

לדברי אליה, מסתמנת מגמה מסוכנת שמאיימת - ממש כך - על חופש הביטוי במדינה. "אם זה היה מקרה אחד, אז עוד אפשר איכשהו לקבל את הביקורת של השרה, אבל כבר רואים איזו תבנית, איזה רצף התנהגויות מצד המדינה, שיש להן אפקט מצטבר על חופש הביטוי". יש יותר ויותר שימוש לרעה בכוח של הכסף של המדינה".

- השרה מירי רגב צריכה לקחת צעד לאחור?

"אני מתחבר לחלק גדול מהאג'נדה שלה, שהיא להכיל כמה שיותר אנשים בשיח, לשבור מבנה של אליטות סגורות ולייצר מוביליות. אבל ברגע שאתה אומר 'תראו, אני לא מצנזר, אבל יש לי את הכסף, ונבחרתי עם אג'נדה מסוימת, ואני רוצה לקדם אותה באמצעות התניות מימון, ואתם לא תקבלו כסף אם לא תעשו את מה שאני חושב' - אז אני פחות מתחבר לזה.

"אני חושש לשימוש יתר בכלי הזה. ככה היה למשל במקרה של השחקן הערבי ששיחק ב'עבודה ערבית', נורמן עיסא, שלא רצה להופיע בשטחים, ורגב אמרה לו, 'מי שלא יופיע בשטחים לא מקבל גרוש'. זו לא צנזורה, אבל זה לגדוע את מקור הפרנסה שלו, את מה שהוא בנה כל החיים, הוא ואשתו - שבנו תיאטרון שהוא גשר בין יהודים לערבים - והכול יכול להימחק".

אסור להשתיק קולות. גם לא את זועבי

פרופ' אליה עלול להצטייר כנביא זעם - יש לו ביקורת על היחס של המדינה לבני-זוג מאותו מין ולנישואים אזרחיים, על המעצרים המינהליים ועוד שלל מפגעי זכויות אדם למיניהם - אבל לא הכול שחור בעיניו. בראיון חג ל"גלובס" משרטט אליה את תעודת-הזהות החוקתית של מדינת ישראל ("יחסית לאתגרים הקשים שמדינת ישראל מתמודדת איתם, יש לנו תשובות טובות ומידתיות"), מברך על הדו-שיח בין הממשלה לביהמ"ש העליון ("זה טוב מאוד שתוקפים שופטים, ושיש ביקורת על שופטים. אף אחד לא קדוש"), מזהיר איך חוסר הסובלנות שלנו כלפי ביטויים מכל המגזרים עלול לפגוע בנו ("כשאתה מוציא החוצה קול קיצוני, אתה מותיר לאותו קול רק את דרך האלימות והטרור"), ומסביר למה האקדמיה חייבת להיות יותר מעורבת בפרקטיקה המשפטית ("שום קורס אקדמי לא יספק תחליף להתרגשות בעת הופעה בבית-המשפט העליון").

- ישראל 2016 - האם מכבדים כאן זכויות אדם?

"צריך להפריד בין תחומים שונים. בתחום של דת ומדינה, אנחנו במקום מזעזע. מדברים בעולם על נישואים של הומואים, אבל בישראל זוג סטרייטים לא יכול להינשא בנישואים אזרחיים. אנשים צריכים לנסוע לחו"ל כדי להתחתן. יש פה צורך מהותי לשנות את המצב. זה משפיע על הנושאים של ממזרים, מעוכבות גט. העניין הזה, שכופים עליי להינשא בנישואים דתיים במדינה, נראה לי דבר שהוא פשוט בלתי-נתפס. אז זו בעיה מהותית בישראל.

"הבעיה השנייה היא כמובן המתח הביטחוני, ואיך אתה מאזן בין חירות לבין ביטחון. בהקשר הזה יש כל הזמן בעיות של זכויות אדם, גם בהקשר של מעצרים מינהליים, הריסות בתים ובידוקים ביטחוניים. המערכת המשפטית הישראלית פיתחה מערכת של איזונים בעניין הזה, לא מושלמת, כי יש עדיין תחומים שצריכים לעבור שינוי, אבל הרבה מדינות בעולם לומדות מאיתנו.

"ב-2002 אחרי פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר (2001), כשהייתי ב'פוסט' בהרווארד, התקיים כנס שכותרתו הייתה 'האם מותר לענות?', וכל הזמן ציטטו בו את פסה"ד של ביהמ"ש העליון בישראל בעניין העינויים. הליברליים שם נסמכו על הבג"ץ בישראל, ואמרו 'אפילו בישראל שמתמודדת עם כל-כך הרבה פיגועי טרור, החליטו שאסור לענות'. אז יחסית לאתגרים הקשים שהמדינה מתמודדת איתם, שהם ממש לא פשוטים, יש לנו תשובות טובות לחלק גדול מהבעיות, וגם מידתיות".

- ובכל-זאת, אנחנו צריכים להתמודד כל הזמן עם טענות מהעולם נגדנו, בדומה לקריאה לחרם על ישראל והטלת סנקציות של תנועות ה-BDS, שפועלות כיום.

"אני מאוד מתנגד לכל הזרם הזה של ה-BDS, שחושב שדרך לחץ חיצוני אפשר להשיג תוצאות יותר טובות במונחי זכויות האדם. דמוקרטיה משמעותה שהוויכוח צריך להתנהל בתוך ישראל, שאסור להשתיק קולות, גם קולות מקוממים, כמו זה של הח"כית חנין זועבי שמושכת אש".

פרופ' אליה התנסה מקרוב באש ובזעם שמושכת חברת-הכנסת זועבי. במרץ אשתקד, בכנס בחירות שהתקיים במרכז האקדמי בניהולו, היא הותקפה על-ידי צעיר מהקהל שנכח בכנס, ששפך עליה כוס מים, ובמקום החלה מהומה.

- זועבי הפכה לסוג של סמל לחופש הביטוי בקרב תומכיה, ומנגד היא מצליחה לעצבן אנשים בממשל שחושבים שצריך להשעות אותה מהכנסת.

"אני לא תומך באידיאולוגיה שלה, אבל זה מתחבר לשאלה אם אנחנו רוצים כאן דמוקרטיה מתגוננת. בשנות ה-80, כדי לבלום את הכהניסטים החלטנו לאמץ את הדגם הגרמני של הדמוקרטיה המתגוננת. הכהניסטים הם באמת מסוכנים, כי הפוטנציאל שלהם לשכנע אנשים רבים הוא גדול. הם יכולים לפנות לכל הקהל היהודי.

"אבל, מנגד, המקסימום שחנין זועבי יכולה להגיע אליו, זה לשכנע חלק מהערבים המתגוררים פה לתמוך בה. היא לא תוכל להגיע לרוב. ואז עולה השאלה - מה אתה עושה עם קולות מהסוג שלה, שבאים לעורר פרובוקציה. והתשובה היא, פשוט לא להיגרר לפרובוקציה. אז היא אמרה. אז מה? אנחנו צריכים למתוח את גבולות הסובלנות שלנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

"כל עוד אני לא יכול להצביע על נזק מוחשי שייגרם כתוצאה מאמירה פרובוקטיבית כזו או אחרת של אדם כזה או אחר, צריך להמשיך הלאה. אנשים במדינה פיתחו גולגולת כל-כך עדינה, שזה מוגזם. אנשים שאני מאוד מעריך ומכבד בכנסת, מאבדים את העשתונות כשזועבי מדברת. חבר'ה, תירגעו. אתם לא מבינים שאתם נגררים לפרובוקציות שהיא מזמינה. זה בדיוק מה שהיא רוצה. אז זועבי תגיד את הדברים שלה, נמשיך הלאה, ולא קרה שום דבר. רק העצמתם את הביטוי. אף אחד לא היה מדבר על זה אם לא היו מגיבים לה. תפיסות הסובלנות פה הן מאוד דקות, וזה קצת מטריד אותי".

- אנחנו ידועים כעם חסר סבלנות, אז גם סובלנות אין לנו?

"חסרי סבלנות זה ברור. זה ה-DNA שלנו. אבל גם לגבי סובלנות, אנחנו בבעיה. בית-המשפט עשה נכון בכך שהוא כמעט מחק את הרעיון של 'דמוקרטיה מתגוננת'. אין דבר כזה 'דמוקרטיה מתגוננת' בישראל. זה קיים בחוק, ויש מקרה אחד וחצי של כהניסטים שפסלו אותם, וזהו. בית-המשפט נאמן לקו שהמערכת הפוליטית צריכה להכיל קולות אחרים, ולא להוציא אותם החוצה. כשאתה מוציא החוצה, אתה מותיר לאותו קול קיצוני רק את דרך האלימות והטרור. כשהוא בפנים, הוא חייב לשחק קצת בתוך כללי המשחק. אז עדיף שהם יהיו בפנים מאשר בחוץ".

סוג חדש של אקדמיה - נועזת ואקטיביסטית

פרופ' אליה, נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, אינו נשיא של מוסד אקדמי "סטנדרטי". הוא ממוצא מזרחי, רק בן 49 - הנשיא הצעיר ביותר באקדמיה הישראלית - והוא קורא תיגר על המוסכמות ועל התפיסות שמאפיינות את האקדמיה לאורך השנים. בין היתר, בכך שהוא פועל להוציא את האקדמיה מעולם התיאוריה לעולם המעשה; ומוביל סוג חדש של אקדמיה: אקדמיה אקטיביסטית, כזו שנמצאת בבתי-המשפט, בשטח, ומנסה לשנות מציאות.

רגע לפני שהשנה האקדמית החדשה מתחילה, הוא מבהיר לסטודנטים שעתידים לצבוא על פתחי הפקולטות למשפטים בעוד עשרה ימים, שאין תחליף להכנה הפרקטית. "שום קורס אקדמי לא יספק תחליף להתרגשות בעת הופעה בבית-המשפט העליון, להכנה המקצועית לדיונים, ולתחושת הסיפוק שהם אכן הצליחו לעשות שינוי מכונן בחברה הישראלית", הוא אומר, וגם פועל כדי שהסטודנטים שלו יטעמו מהפרקטיקה הכל-כך נדרשת עבורם.

בין היתר, אליה חתום, יחד עורכי-דין מ"הקליניקה לשינוי חברתי" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, והסטודנטים הלומדים בקליניקה, על שלוש מהעתירות המרכזיות שהוגשו לבג"ץ בעשור האחרון. העתירה האחרונה הייתה הבקשה לביטול "סעיף היציבות" במתווה הגז, שהתקבלה, והולידה מתווה חדש.

אליה גאה לומר כי "זהו סוג חדש של אקדמיה. אקדמיה שהיא הרבה יותר מעורבת, נועזת ואקטיביסטית. מעבר לידע ולכלים המקצועיים הקלאסיים, היא גם מעניקה לסטודנטים כלים לזהות אי-צדק חברתי, ולפעול בנחישות תוך שימוש בכלים רבי-העוצמה שהמקצוע מאפשר להם, כדי לשנות את פני החברה. אמנם נוח יותר להסתפק בהעברת קורס של אתיקה מקצועית, אבל נכון יותר להעניק לסטודנטים את היכולת לשנות באמת דברים במציאות החברתית".

עם זאת, הוא מבהיר מיד: "אנחנו מוסד אקדמי, לא מוסד אידיאולוגי-פוליטי, ואני לא רציתי בשום פנים ואופן לבוא ולומר 'המתווה הזה הוא טוב למשק או רע למשק'. אני חושב שגם בית-משפט לא צריך לעשות את זה. אנחנו, יחד עם עו"ד אפי מיכאלי, עתרנו רק נגד הוראת הכבילה הבלתי-מוגבלת של יכולת המדינה להשתחרר ממתווה הגז, והטענה התקבלה.

"ההחלטה של בג"ץ הובילה להתקפה רבתי עליו בכנס לשכת עורכי-הדין באילת. השרה איילת שקד עמדה שם ותקפה את בג"ץ מול שופטי בית-המשפט שישבו באולם, מול השופטת מרים נאור, ואמרה 'איך אתם עושים את זה'. ההתקפה הזאת היא פשוט חסרת כל בסיס. הטענה הייתה, שבעקבות פסיקת בג"ץ חברות הגז יברחו מישראל, כל המתווה יקרוס, והגז יישאר באדמה. ומה קרה? בעקבות הפסיקה, המדינה השיגה מתווה גז יותר טוב בעניין של כבילת שיקול-הדעת שלה, ריככו את זה, דיברו במונחים של 'השתדלות', להבדיל מ'מחויבות' אופרטיבית. המתווה החדש טוב יותר למדינה ולאזרחיה, גם אם איננו אידיאלי".

היחס שלנו לפליטים מעיד על בעיה עמוקה

יריית הפתיחה לעתירות המהפכניות של המרכז האקדמי ושל פרופ' כהן-אליה נורתה שנים קודם לכן, ב-2009, כאשר המרכז הגיש את העתירה נגד הפרטת בתי-הסוהר - שהתקבלה והובילה לפסילת ההפרטה.

אליה: "נשיאת העליון לשעבר, השופטת דורית בייניש, שכתבה את פסק-הדין המרכזי בעניין בתי-הסוהר, סיפרה קצת על מאחורי הקלעים של הפסיקה הזאת בכנס שבו השתתפה ואמרה: 'יצאנו מהדיון ואמרנו אין פה טענות משפטיות חזקות, אבל כולנו הסכמנו שזה פשוט לא ייעשה'. זה פשוט נראה להם לא נכון. זה סוג של אינטואיציה. וזה חלק מהאתגר שלנו כמערכת אקדמית, להניע שיח שגורם לרוב הציבור לחשוב מה הדבר הנכון לעשות. פסק-הדין נגד הפרטת בתי-הסוהר הוא אחד מפסקי-הדין הכי אקטיביסטיים בתולדות המדינה, כי הקייס המשפטי שם היה באמת מאוד חלש, אבל כולם הרגישו שזה לא דבר תקין".

דיאלוג בין בג"ץ לפוליטיקאים

בהמשך, ב-2015, הוביל המרכז את העתירה לביטול "חוק המסתננים" (שקבע כי מסתננים ייכלאו במתקן "חולות" עד לגירושם) - שהתקבלה והובילה בסופו של דבר לביטול החוק ולהגנה על זכויות מבקשי המקלט. היחס לפליטים, או בכינוים המקובל בישראל: מסתננים, מקומם בעיני אליה. "אני תמיד חושב עלינו כעם היהודי שסבל כל-כך מזה שאף אחד לא רצה לקבל אותנו בתקופת הנאציזם. חושב על הספינה שיכלה להימלט מגרמניה ב-1938, אבל אחרי שהייתה בקובה, בארה"ב ובקנדה, ואף אחד לא רצה לקבל אותה, חזרה לגרמניה. מהר מדי שכחנו את זה.

"האופן שבו ישראל מתייחסת לפליטים אינו תקין. העובדה שאנחנו אפילו לא מוכנים לבדוק מה הביא אותם לכאן, וקוראים להם 'מסתננים', מעידה על בעיה עמוקה. נכון שחלק לא מבוטל מהם הם אנשים שרוצים לשפר את איכות החיים שלהם, שאינם זכאים לסטטוס של פליטים, אבל צריך לפחות לקיים הליך בדיקה. המקרה היחיד של אדם שקיבל הכרה בסטטוס של פליט, הוא של בחור שלומד פה, מוטאסם עלי, המנהיג של מבקשי המקלט. זה המקרה היחיד בארץ. נעשתה פה היסטוריה. זה לא הגיוני, שרק אדם אחד מכל הפליטים מוכר ככזה".

אליה רואה בתוצאות העתירה נגד "חוק המסתננים" ניצחון, לאחר שבוטלה כליאתם של הפליטים במתקן חולות, אך לפסק-הדין יש בעיניו השלכות רחבות יותר, שמשפיעות על כל השיח החוקתי במדינה. "מה שמעניין בתיק הזה, זה הדיאלוג שנוצר בין הכנסת לבין בית-המשפט. בא בג"ץ ופוסל חוק, הנושא חוזר לכנסת, הכנסת מעבירה חוק חדש, ושוב בג"ץ קובע שהוא לא מספיק מידתי, ושוב פוסל, ושוב זה חוזר לכנסת.

"זה המקרה היחיד בארץ שנוצר כזה פינג-פונג בין הכנסת לביהמ"ש, ויש בזה משהו בריא. כל הזמן יש כאלה שטוענים, שיש פה רודנות של השופטים, שהם בעצם מנהלים את המדינה, אבל זו לא המציאות. במציאות, השופטים צריכים לייצר דיאלוגים עם המדינה, לומר 'אתה לא יכול לעשות את זה כך, אז תתקן'. השופטים נותנים סוג של הנחיות לממשל, דרך ההילה הזאת של המידתיות, וזה מוביל בסוף לתוצאה יותר טובה. בית-המשפט העליון מקיים היום שיח בריא עם המחוקק".

חוקה שתקבע כללים בחברה שסועה

- איזה בית-משפט עליון יש לנו היום? אקטיביסט כמו בתקופת אהרן ברק?

"אנחנו בתהליך שבו אנחנו עוברים מבית-משפט הומוגני, שהדמות הכריזמטית המדהימה, הענק שנקרא אהרן ברק, היה המנהיג האינטלקטואלי שלו, לבית-משפט שעשוי להיות הרבה יותר דו-קוטבי, וזה בסדר. ביהמ"ש עדיין לא שם, אבל הוא בדרך. אני בעד ויכוחים בבית-משפט עליון. חשוב שיהיו ויכוחים בין השופטים, ושהתוצאות גם לא יהיו כל-כך צפויות".

- התוצאות בעליון צפויות?

"בעבר הן היו יותר צפויות, כי האג'נדות של השופטים היו יותר קרובות. היום הן פחות צפויות, כי בית-המשפט העליון הוא פחות הומוגני".

- האם ההתקפות של הפוליטיקאים על ביהמ"ש בכל פעם שהוא נותן החלטה בעתירה עקרונית, היו פקטור בשינוי הזה שחל בעליון?

"לא חושב. דמויות השופטים השתנו, והדעות שלהם יותר מגוונות".

- ומה דעתך על ההתקפות הללו על ביהמ"ש העליון?

"מה רע בזה? זה טוב מאוד שתוקפים גם שופטים, ושיש ביקורת על שופטים. אף אחד לא קדוש. כמובן, זה צריך להיעשות בצורה מכובדת ועניינית, אבל זה לגיטימי לחלוטין, ואני לא מתרגש מזה. לאורך השנים עולות הרבה מאוד הצעות-חוק להגביל את כוחו של העליון, ולבטל את 'פסקת ההגבלה' שמכוחה העליון מבטל חוקים, אבל שום הצעה לא עברה.

"אז מה קורה פה? יש פה שיח של איתותים. המערכת הפוליטית מאותתת לבית-המשפט, 'דע לך שאם תגזים אנחנו ננקוט צעדים'. בית-המשפט רגיש לאיומים הללו, ומשתדל לא לעבור איזשהו קו גבול, וזה בסדר. השיח הזה בסדר. צריך לסמוך יותר על מערכת האיזונים והבלמים. היא עובדת. לא בצורה אופטימלית, אבל בית-משפט הפך את החוק הקטן הזה, חוק יסוד כבוד האדם, לחוקה, והכניס לשם את כל הזכויות. מבחינה זאת, אנחנו במקום טוב יחסית למרות שאין לנו חוקה".

- אנחנו צריכים חוקה?

"חד-משמעית, אנחנו צריכים חוקה. המטרה של חוקה היא לקבוע כללי משחק, והם נדרשים בעיקר בחברה שסועה. ישראל היא חברה שסועה בלי קביעה ברורה של כללי המשחק, אז יש לנו בעיה. יש בעיה של תרבות דמוקרטית. כשאנחנו מדברים על יציבות דמוקרטית, היא לא נגזרת רק ממה שאומרים החוקים, אלא גם ממה שאנשים חושבים.

"כשאני מסתכל, למשל, על העובדה שאחד מתוך שלושה תלמידים שנרשמים לכיתה א' הולך לחינוך החרדי, שאין בו חינוך לאזרחות, אני שואל את עצמי מה יהיה בעוד 18 שנים, כשהחבר'ה האלה ילכו להצביע? איפה טיפחו את התרבות שהיא תנאי ליציבות דמוקרטית? אני מאוד מוטרד מהתהליכים הללו. חוקה הייתה פותרת פה הרבה בעיות".

סיפור הסינדרלה של משה כהן-אליה: "סיפורים על הפיכות, שחרור מדיכוי וחירות ממש ריגשו אותי"

לפני מספר שנים דפקו בודקים של הלשכה-המרכזית-לסטטיסטיקה על דלת בית הוריו של פרופ' משה כהן-אליה, בשכונת "הדר תחתון" בחיפה. כשהסוקרים הגיעו לקומה הראשונה בבניין, הם נקלעו לפשיטה של המשטרה על מעבדת סמים של השכן מלמטה, ומיהרו לברוח משם ולעלות לדירה הבאה. כשהגיעו לבית הוריו של אליה, שאלו בנימוס: "מה הילדים שלכם עושים?", והאם ענתה: "אחד פרופסור למשפטים, השני מהנדס מחשבים, והשלישי חשמלאי". הבודקת פערה פה. "בכל הרחוב לא נתקלתי באקדמאי אחד", אמרה בתמיהה.

וזה, בתמצית, סיפור ה"סינדרלה" של פרופ' אליה - ילד ממוצא מזרחי שגדל בשכונת עוני, בחוסר כול, אך עם הרבה אמביציה הפך לפרופסור מוביל בתחומו ולנשיא של מוסד אקדמי בישראל.

אליה גדל בשכונת "הדר תחתון" בחיפה, לא רחוק משכונת "חריסה", אחד האזורים העניים ביותר בעיר. אמו הייתה עקרת-בית, שגידלה אותו ואת שני אחיו, ואביו היה פועל בניין חסר השכלה. "הבית היה מאוד לחוץ בכסף", מספר אליה. אך הילד לא הרגיש עני בילדותו. כל סביבתו הייתה דומה. רק כאשר עלה לחטיבת-הביניים, בתיכון שהיה ממוקם בשכונת "כרמל" המבוססת, היכתה בו המציאות של חייו בעוצמה.

אליה: "זה היה משבר כואב. עליתי לכיתה ז' בבית-ספר בכרמל, ולכל החברים שלי היו בתים גדולים ויפים, וכסף. זה היה מאוד קשה. אתה נחשף פתאום לכל מיני סטיגמות ודעות קדומות על מי שגדל ב'הדר', והייתי חייב למצב את עצמי עם הקבוצה החזקה. הייתי צריך להחליט איפה אני - אם אני עם רוב החבר'ה המזרחיים שבאו, 'ההדריסטיים' קראו להם, או 'כרמליסט'. אני די התחברתי לכרמליסטים, מכיוון שהייתי תלמיד טוב".

העובדה שהיה תלמיד טוב בידלה אותו מחבריו לשכונה. כל חבריו "ההדריסטיים" נשרו מהלימודים בתיכון. הוא היחיד שנותר. גם אחיו שברו את הסטטיסטיקה וסיימו את לימודיהם בתיכון. אחיו הגדול המשיך ולמד בטכניון, והוא כיום מהנדס בכיר בחברת HP, ואחיו הקטן סיים את לימודיו, אך בחר במקצוע צווארון-כחול, ועובד כחשמלאי.

כילד, משה אליה כלל לא חשב ללמוד משפטים. הוא חלם להיות פרופ' להיסטוריה. "הייתי קורא על ג'ון סטיוארט, ועל אנשים שנלחמו למען חירות, וזה נורא דיבר אלי. התרגשתי מאוד לקרוא על כל מיני הפיכות, על כך שאנשים השתחררו מדיכוי. ההיסטוריה של עם ישראל תמיד דיכאה אותי, כי היה עוד שלב של דיכוי ועוד שלב של דיכוי, וכמעט לא היו נקודות חיוביות. אבל כשנתקלתי בסיפור של קבוצה שרדפו אותה שנים, והיא זוכה לחירות, זה ממש ריגש אותי".

בצבא שירת אליה ביחידת 8200, וכשהשתחרר, והיה צריך להחליט מה ללמוד, הייתה לו דילמה: לעשות כסף או לרדוף אחר החלום של מה שהוא רוצה לעשות בחיים? אליה בחר בכסף, והלך ללמוד משפטים. את לימודיו הוא מימן ממלגות הצטיינות ומעבודות בכל מיני פרויקטים חברתיים, אך כבר בשנה הראשונה ללימודים הוא הרגיש שהוא משקר לעצמו. "בשנה א' בפקולטה למשפטים בירושלים סבלתי סבל תהומי. הייתי יושב מסתכל כל הזמן על השעון, מתי ייגמר השיעור. זה היה נראה לי כמשחקים אנליטיים בלבד, בלי מהות ומשמעות.

"רק בשנה ב', כשלמדתי בקורס למשפט מינהלי וחוקתי, התחברתי לחומר. הבנתי, שרגשית אני מתחבר יותר למשפט הציבורי, שבו אתה יכול באמת לעשות שינוי. אז כל התקופה הזאת של החיים הסטודנטיאליים הייתי 'רכז פר"ח' (פרויקט-חונכות), עבדתי בבתי-כלא וחייתי עם אסיר משוחרר בדירה. בכל מה שקשור לפעילות חברתית, ממש פרחתי, וניסיתי לחבר את מה שבאמת מעניין אותי עם עולם המשפטים".

וכך הגיע אליה כמתמחה למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה; ובהמשך כעורך-דין בן יומו הצטרף לאגודה לזכויות האזרח. "הייתי ממש מאושר. הרגשתי שאני עושה דברים שהם באמת משמעותיים. הכסף לבדו לא יכול להחזיק אותך. צריך משמעות בחיים", הוא אומר.

באגודה לזכויות האזרח הוא ייצג בתיקים בתחום זכויות האדם, וקידם חקיקה בתחום. בין היתר הוא ניסח את 'חוק איסור הפליה במצרכים ושירותים' ("בזה אני הכי גאה"), וייצג בבג"ץ, יחד עם עו"ד דן יקיר, את החייל שגיא כהן, נגד כליאתם של חיילים ל-96 שעות בלי להביאם בפני שופט. הוא היה אז עו"ד שלושה חודשים בלבד, וזכה להיות חלק מהמהפכה החוקתית, לאחר שבג"ץ פסל בפעם הראשונה חוק שאינו מידתי, וקבע שאסור להחזיק חיילים במעצר תקופה ממושכת בלי להביאם בפני שופט.

בהמשך, בחר לעזוב את הפרקטיקה ולצעוד במסלול האקדמי. הוא עשה דוקטורט באוניברסיטה העברית ופוסט-דוקטורט בהרווארד, ובמקביל המשיך לפעול גם בזירה המשפטית הפרקטית, כשהוביל עתירות מרכזיות לבג"ץ באמצעות "הקליניקה לשינוי חברתי" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, שבראשו הוא עומד.

פרופ' משה כהן-אליה

■ אישי: בן 49, נשוי לסופרת איריס אליה-כהן, כלת פרס ראש-הממשלה ליצירה, ואב ל-4 ילדים. נולד וגדל בחיפה ומתגורר כיום בקריית טבעון. 

■ השכלה: בעל תואר דוקטור למשפטים מהאוניברסיטה העברית ופוסט-דוקטורט מאוניברסיטת הרווארד בתחום זכויות האדם. בחודש יוני 2015 קודם על-ידי המועצה להשכלה גבוהה לדרגת פרופסור מן המניין. 

■ מקצועי: נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן. בתפקידו הקודם כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים במרכז זה. 

■ פעילות לזכויות אדם: פועל לאורך שנים בזירת זכויות האדם. בעבר שימש כעורך-דין באגודה לזכויות האזרח, שם ניסח את "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים", וייצג (יחד עם עו"ד דן יקיר) את האגודה לזכויות האזרח ב"בג"ץ שגיא צמח", שהוביל לצמצום ימי המעצר של חיילים בטרם הבאתם בפני שופט. את החייל שגיא צמח ייצג עו"ד אריה אבריאל. 

■ עוד משהו: ייסד את כתב-העת "Law & Ethics of Human Rights" המדורג באופן קבוע בין שלושת כתבי-העת המשפטיים הבינלאומיים המובילים בעולם מחוץ לארה"ב (מתוך 657 כתבי-עת). בשנת 2013 ייסד את סדנת החוקרים הצעירים של הפקולטות למשפטים בישראל.