כמה כסף שווה סילוק משפיל מבריכת קיבוץ לעיני קהל נופשים?

לפני כ-35 שנה נשא ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, נאום בחירות מפורסם בקריית שמונה, שבמהלכו הוא שיסה את תושבי עיירות הפיתוח העניים (ותומכי הליכוד) בשכניהם המפא"יניקים והמפ"מניקים בקיבוצים. בגין תיאר את הקיבוצניקים בבוז כ"מיליונרים עם בריכות שחייה" - וגרם לסערה ציבורית וככל הנראה גם להגדלת הפילוג והשיסוי בחברה הישראלית.

שנים רבות חלפו. בגין התנצל על דבריו והלך לעולמו, והחברה הקיבוצית עברה מאז משברים כלכליים וחברתיים גדולים וירדה במידה רבה ממעמדה, אבל מסתבר כי הקרע בין הקיבוצניקים לבין שכניהם העירוניים סביב בריכות השחייה חי וקיים גם היום.

את הביטוי לאותו קרע ניתן למצוא בפסק דין שנתן בימים האחרונים בית משפט לתביעות קטנות בחיפה, שבו הוטל על קיבוץ כברי שבצפון לשלם פיצוי בסך 20 אלף שקל בגין אפליה שננקטה כלפי שני תושבי נהריה, שגורשו מבריכת הקיבוץ למרות שרכשו כרטיסים כדין בכניסה אליה.

"מעשי הקיבוץ באמצעות שלוחיו פגעו פגיעה ממשית בכבודם של שני התובעים, שעה שהאחרונים סולקו מהבריכה, בוזו והושפלו לעיני כל", נקבע בפסק הדין של השופט שלמה בנג'ו.

תחילת הפרשה בקיץ 2015, אז ביקשו צחי משה וגיא נגולה להתרענן מעט מהחום והלחות ולבלות בבריכת קיבוץ כברי, הסמוך לנהריה. השניים הגיעו לבריכת כברי עם חבר נוסף, ישראלי תושב ארה"ב שהגיע לביקור בארץ. הם רכשו כרטיסי כניסה, עברו בדיקות ביטחוניות ונכנסו לשטח הבריכה. בעודם תרים אחר מקומות ישיבה מוצלים, ניגש אליהם להפתעתם אדם, שבהמשך התברר שהוא מנהל הבריכה, הקטור ברקי, והחל לתחקר אותם לעיני כל הנוכחים במקום.

לפי פסק הדין, השניים השיבו לשאלותיו של המנהל ומסרו לו פרטים אודות גילם, מקום מגוריהם ומטרת ביקורם במקום. בתום התשאול שנערך לשני הנהריינים לעיני הציבור במקום, ביקש מהם מנהל הבריכה לעזוב את שטח הבריכה, בנימוק כי "לבריכה מורשים להיכנס אך ורק בני משפחה", ולא "צעירים".

שני התובעים חזרו וביקשו לאפשר להם לבלות בבריכה ואף הפנו את תשומת-ליבו של המנהל לכך שכל מבוקשם הוא לבלות מספר שעות בבריכה, ואין שום סיבה הגיונית למנוע מהם את השהייה במקום, וזאת בפרט לאחר שכבר שילמו עבור הכרטיסים כפי שנדרש מהם.

שני התובעים התריעו במנהל כי התנהגותו ודרישתו היא משפילה ופוגענית, וביקשו ממנו לחזור בו מדרישתו. ואולם, המנהל דחה את דרישתם וטען כי הפקיד בכניסה לבריכה שגה בכך שמכר להם את הכרטיסים ואיפשר להם להיכנס למקום, ודרש מהם שוב לצאת מהבריכה ולקבל כספם בחזרה.

לבסוף נאלצו משה ונגולה לעזוב את המקום מושפלים לעיני כל, וכספם הושב להם.

מאוחר יותר הגישו שני התובעים, שאחד מהם (משה) הוא עורך דין, תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בחיפה נגד קיבוץ כברי, בטענה כי התנהגותו מהווה אפליה אסורה כמשמעותה בחוק. השנים טענו כי הם סולקו מהבריכה בשל מוצאם העדתי מזרחי שהשתקף בקלסתר פניהם, וכי מגיע להם פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50 אלף שקל בגין האפליה האמורה.

כן טענו השניים כי אמירותיו של מנהל הבריכה כלפיהם לעיני ולאוזני שאר הנוכחים בבריכה מהוות לשון הרע. בנוסף הם טענו להתנהגות רשלנית מצד הקיבוץ ולהפרת חוזה הכניסה לבריכה עמם.

מנגד טען הקיבוץ, בין היתר, כי הבריכה נועדה לשימוש חברי הקיבוץ, תושביו ועובדיו בלבד. לטענת כברי, ככזו, מהווה הבריכה בריכה פרטית השייכת לקיבוץ ולא בריכה ציבורית.

לפי הנטען על-ידי כברי, הדבר הובא לידיעת הציבור ומצוין מפורשות באמצעות שלט מאיר עיניים התלוי בכניסה לבריכה. לדברי הקיבוץ, משה ונגולה התעלמו מהשלט, ואך בשל טעות אנוש של הפקיד בכניסה נמכרו להם כרטיסי הכניסה לבריכה.

בנוסף, קיבוץ כברי טען כי בשל "התנהגותם הפרועה של התובעים והמענה הקולני והאלים למנהל הבריכה, נאלץ האחרון להסתייע במאבטח על-מנת ללוותם אל מחוץ לשטח הבריכה". 

אשר לטענה החוזית שבכתב התביעה, הקיבוץ טען כי מכירת הכרטיסים אינה יוצרת חוזה מחייב, ולחילופין כי אותו חוזה נכרת עקב טעות אנוש של פקיד הקבלה בכניסה, ולכן הקיבוץ רשאי היה לבטלו.

במהלך הליך ההוכחות במשפט חזרו שני התובעים על טענותיהם ותיארו את תחושותיהם במהלך המקרה. "זה הרגיש לי כאילו אנחנו ראויים להכנס לבריכה, או לא ראויים.. אמרנו שלא באנו לריב, באנו רק לשבת וליהנות בבריכה", העיד נגולה בבית המשפט.

מנגד, מנהל הבריכה טען בעדותו כי "אני מכבד את כולם, כל מי שבא לבריכה... יש מגזר ערבי...יש מפעיל שיש אפילו מכל מיני עדות, כולם באים...".

המנהלת החברתית בקיבוץ, אסתי וייצמן, העידה כי "הבריכה שלנו היא פרטית של הקיבוץ, נכנסים אליה חברי הקיבוץ, העובדים במפעלים, יש הרבה דרוזים, ומוסלמים ונוצרים".

השופט שלמה בנג'ו קיבל, כאמור, את התביעה. בתחילת פסק דינו, שמשתרע על פני 25 עמודים, דחה השופט את טענת הקיבוץ כי הכרטיסים נמכרו לשני התובעים מנהריה בטעות.

בהמשך קבע השופט כי עדותו של מנהל הבריכה, ברקי, "לא הותירה רושם אמין". "מר ברקי התפתל על דוכן העדים ולא מסר הסבר מניח את הדעת כיצד זיהה את התובעים מבין עשרות השוהים במקום כמי שאינם שייכים לקהל המורשים", נפסק.

בפסק הדין התקבלה כאמור טענת התובעים כי סילוקם מהבריכה מהווה אפליה אסורה. "מעשי הקיבוץ באמצעות שלוחיו פגעו פגיעה ממשית בכבודם של שני התובעים, שעה שהאחרונים סולקו מהבריכה, בוזו והושפלו לעיני כל", נקבע.

לפי פסק הדין, "התובעים נכנסו לבריכה בסמכות וברשות, ולמרות זאת זכו ביחס עוין, תוך שמנהל הבריכה עמד על סילוקם מהמקום. התחושות הקשות של סילוקם עקב אפלייתם הפסולה ומתן ההרגשה כאילו הם נחותים מבאי המקום, פגעו בהם רגשית ונפשית".

לדברי השופט, הנזק שנגרם לתובעים עקב אפלייתם אינו מסתכם בראש הנזק הלקוני הידוע של "עוגמת-נפש". "פגיעה ברגשות ובנפשו של אדם היא פגיעה באותו מרקם עדין המרכיב את הפסיפס האישיותי שלו. ההשלכות של אותה פגיעה הן רחבות-היקף, מעבר לאותו סבל ומועקה שחש אותו אדם בעת קרות אירוע פוגע. יש וההשלכות ילוו את אותו אדם וישפיעו עליו גם שנים רבות לאחר אותו אירוע".